נו, אז הממשלה אשמה באלימות בחברה הערבית? אולי בנימין נתניהו? התשובה היא - כן ולא. כלומר, היא מורכבת הרבה יותר מכפי שהיא משתקפת מהדיון הפוליטי הלא תמיד ענייני סביב השאלה. הנה ניסיון להסביר לעומק את שורשי הבעיה.
האלימות ברחוב הערבי אינה עניין חדש. בחינת הנתונים, כולל אלה שפרסם כאן חסן שעלאן בסוף השבוע, מעלה שבמשך יותר מעשור, שיעור מקרי הרצח גבוה משמעותית ובאופן עקבי ביחס לחברה היהודית. אבל בהחלט ניתן לשים את האצבע על נקודה שבה נרשמה החרפה במגמה: שנת 2015. מה קרה שם? ממשלות ישראל אימצו גישה אחרת כלפי החברה הערבית: "השתלבות כלכלית". שורשי הקונספט עוד בימי ממשלת אולמרט, אולם הוא השתכלל מאוד תחת ממשלות נתניהו.
הוא נשען על רעיון ציוני עתיק יומין של שלום כלכלי, שהימין טיפח והביא לשיא בעשור האחרון. בבסיסו מונחת תפיסה הרואה לנכון לשפר את המצב הסוציו-אקונומי בחברה הערבית ולשלב אותה באופן מלא בכלכלה "היהודית". מדובר היה בראייה חדשה הרואה בערבים גורם התורם לתל"ג, מה שמחייב צמצום פערים, קידום השכלה גבוהה, דחיפת צעירים להייטק והגברת תעסוקת נשים – כל זאת על מנת לצמצם את הישענות המגזר על המדינה ולאפשר לו להיות חלק ממנוע הצמיחה הכלכלית.
המהלך הזה קיבל ביטוי בהחלטה הממשלתית ההיסטורית 922 מסוף 2015, שכללה העברת 15 מיליארד שקל לחברה הערבית. המגמה נמשכה והשיא הגיע בתקופת ממשלת בנט-לפיד, עם האקזיט הפוליטי של מנסור עבאס. גם ממשלת נתניהו הנוכחית ראתה לנכון להמשיך במדיניות זו והדבר קיבל ביטוי בתקציב הדו-שנתי שעבר לאחרונה. בשורה התחתונה, בשמונה השנים האחרונות תקצבה המדינה את החברה הערבית בעשרות מיליארדי שקלים למטרות תעסוקה, תשתיות, השכלה ועוד.
מדיניות השילוב הכלכלי נועדה לא רק לצמצום פערים ולהגדלת השתתפות הערבים בתל"ג, אלא גם לתכלית של ריכוך הלאומנות. אם תרצו, כלכלה תמורת אידיאולוגיה. זו המהות של השלום הכלכלי שהפך למודל המדריך את יחסי ישראל לא רק מול המיעוט הערבי בתוכה, אלא גם את יחסיה במזרח התיכון בכלל.
אלא שהניסיון לשילוב כלכלי והעברת תקציבי העתק יצרו מוקדי הון ביישובים הערביים, ואלה משכו את ארגוני הפשיעה, שביקשו – ופעמים רבות הצליחו - להשתלט על סכומי עתק באמצעות מכרזים, איומים וסחיטה. במקביל, ברמה החברתית, או "המשפחתית", המודרניזציה והגברת תעסוקת נשים עוררו תגובת נגד של גורמים שמרנים ומסורתיים שלא קיבלו את התופעה החדשה. וזה למעשה הרקע לעלייה בשיעור הפשיעה בחברה הערבית: עודף תקציבים שהביא לשגשוג ארגוני הפשע מצד אחד, וההתנגדות למודרניזציה שהביאה לעלייה בתופעת רצח נשים.
בשורה התחתונה, תוצרי הלוואי של השילוב הכלכלי הגבירו את האלימות, ומ-2015 ניתן לראות עלייה רציפה במספרי הנרצחים. להוציא את המחצית הראשונה של שנת 2022, התמונה לא השתנתה.
ד"ר דורון מצאזו הדיאגנוזה. האם זה משנה את הפרוגנוזה? מובן שלא. לא יעלה על הדעת להפסיק את התקצוב לחברה הערבית ואת המהלכים לצמצום פערים, אבל המדינה חייבת להפנים שתנאי להמשך מוצלח של מדיניות השילוב הכלכלי הוא לטפל בתופעות הלוואי שלה. זה מחייב תוכנית אסטרטגית לאומית שתיתן גם מענה ביטחוני וגם מענה חברתי: מנגנון פיקוח על תקציבי ממשלה, שילוב שב"כ בטיפול בארגוני הפשיעה, מבצעים לאיסוף נשק, הקמת משמר לאומי, גיוס המנהיגות הערבית, הפוליטית והמקומית, קידום תוכניות חינוך בבתי ספר ועוד.
זהו יהיה תהליך ארוך מאוד שהצלחתו תלויה ביכולת לייצר מערכה לאומית משולבת. לשם כך יש צורך במינוי אופרטור לאומי שירכז את המהלך וינהל את מכלול הגורמים המדינתיים הנדרשים להיות מעורבים בו. ברור מעל לכל ספק כי המשטרה לא יכולה להוביל בעצמה מהלך כזה.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה במכללת אחוה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
