שגויה הטענה של מצדדי המחאה נגד הרפורמה המשפטית שלפיה יום הזיכרון יבוזה בהגעת נציגי הקואליציה לבתי העלמין. אי אפשר לנתק את הפוליטיקאים מהטקס כפי שאי אפשר לנתק את המדינה ממנו. הפוליטיקאי שנואם בטקס ביום הזיכרון לא מייצג את מפלגתו והדעות שלו לא רלוונטיות. הוא שם מתוקף תפקידו כנציג המדינה. יום הזיכרון כולל בתוכו עסקת חבילה של קבר, דגל ומדינה. אם מוציאים את נציגי המדינה מהטקסים - אפשר להוציא גם את דגל ישראל העוטף את ארון הקבורה, את סמל המדינה, את זר הכנסת ואת זר הממשלה. הרחקת הפוליטיקאים מרחיקה את הממלכתיות מהיום הקדוש הזה.
אדם בוגר חייב לדעת להפריד בין אירועי החול שמתרחשים במדינה לבין יום הזיכרון. יורם קניוק כתב פעם ש"עם המאבד את זכרונו – מאבד את חייו. עם חי ממולדת וקברים". לא הגעת ח"כים או שרים לבתי העלמין אלא הדרישה להדירם היא שהופכת את יום הזיכרון הממלכתי לאירוע פוליטי. לא התחלנו את הטקסים אתמול. שרים וח"כים ממפלגות שונות הלכו לאורך השנים ביום הזיכרון לבתי העלמין גם ביישובים שההצבעה בהם הייתה באופן מובהק לצד השני. ודבריהם נשמעו שם. זו שותפות הגורל שלנו כעם: השסע הפוליטי הוא זמני - יום הזיכרון קבוע.
יש בין בני המשפחות השכולות המסבירים את בקשתם מהפוליטיקאים לא להגיע לטקסים בחשש ממהומות. אבל אסור שפחד ינחה את אותנו, לא ביום הזיכרון ולא בשום מקרה אחר. להיפך. פחד הוא מניע טוב לפעולה, ומוטב שמי שחושש ממהומה בטקס יפעל להרגיע את האחרים.
2 צפייה בגלריה
יוסי צור עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הנחת אבן פינה להיכל הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה בהר הרצל, אתמול
אני יכול לעלות לקבר של בני אסף כל יום, אבל אני בא ביום הזיכרון כי בו גם המדינה זוכרת אותו כחלק מהאתוס הישראלי של המלחמה על זכותנו לחיות כאן. הנופלים הם העיקר ביום כזה, וניתוק מהמדינה לא יכבד אותם. מי יודע מה הייתה דעתם הפוליטית? מי יודע אם חשבו אחרת מהוריהם? מי נותן לאחרים את הזכות לדבר בשמם? מכיוון שהתשובה לשאלות האלה היא "אף אחד", צריך להתאפק ולדחות את חילוקי הדעות הפוליטיים ב-24 שעות.
כשאני הולך מדי שנה לטקס אני לא מגיע לשמוע נאום של פוליטיקאי כזה או אחר, אלא כדי לחזות בכבוד שהמדינה שלי מעניקה לבן שלי. נציגים שלה שיוותרו ולא יבואו - על בסיס החלטה אישית או גרוע מכך החלטה של המדינה – יקחו חלק בהשתקה על בסיס דרישה של חלק מהמשפחות. יום הזיכרון קדוש מדי, חשוב מדי, מכדי לבזותו בשינו של הדקה ה-90 ובסחיטה של מי שמאיים להפריע לטקסים.
אני מתעב את הקלישאה "לא מתווכחים עם הורים שכולים". איבדתי בן, לא את היכולת לחשוב בהיגיון. אז הנה, אני מתווכח ואומר: אל תנתקו את המדינה מיום הזיכרון. מן הראוי שגם הורים שכולים יגלו בגרות ואיפוק ויאפשרו להעביר את היום הנורא הזה בשקט.
יוסי צור הוא אביו של אסף צור ז"ל, שנרצח בפיגוע בקו 37 בחיפה ב-2003. ממחברי הספר "שמאל, ימין, שכול" הרואה אור בימים אלו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
