לא מעט מדברים על האלמנים והאלמנות שאיבדו את יקיריהם בצבא או בפיגוע טרור, והמשיכו הלאה. מי שנמצאים בדרך כלל בצל, ופחות נחשפים, אלו בני הזוג החדשים שהתחתנו עם השכול. לקראת יום הזיכרון שוחחנו עם שלושה מהם על הכניסה למשפחת השכול, איך זוכרים אדם שלא הכירו, ועל האהבה כשהאחר נוכח בבית ובלב.
"אני לא ה'האפי אנדינג' של הסיפור של ינאי"
"כשאמרו לי יעל ויסמן, ציפו שאכיר את השם, אבל למרות שבציונות הדתית זה שם מוכר, זה לא כל כך קפץ לי לראש". זה היה כמה שנים אחרי שסמ"ר טוביה ינאי ויסמן ז"ל נרצח בפיגוע דקירה בשער בנימין. קרובת משפחה של אלמנתו יעל, וחברת ילדות של רועי אריאלי החליטו שאין שידוך מתאים יותר.
הדבר היחיד שרועי ידע על יעל שהיא אלמנת צה"ל שמגדלת ילדה, ושהיא יצאה בשאלה. "לא הפריע לי שהיא אלמנה, זה לא היה לי משמעותי. רציתי לדעת מי זו יעל, ורציתי לחשוב דווקא על הפערים הדתיים בינינו".
הפגישה הראשונה הייתה בבית קפה, ומשם הדרך כבר הייתה ברורה, לפחות לרועי. "אני התאהבתי ביעל מהשנייה הראשונה. כשדיברתי איתה בטלפון ובפגישות הראשונות אמרתי לה שלא נכנסתי לפייסבוק ולא עשיתי גוגל. היה לי חשוב להכיר אותה לפני שאני מכיר אותה מהסיפורים והכתבות. לקח לי זמן עד שראיתי את הכתבה הראשונה עליה".
ב-18 בפברואר 2016 יצאו ינאי, יעל ובתם הקטנה נטע לקניות בסופרמרקט בשער בנימין. חוליית מחבלים חמושה בסכינים נכנסה לחנות ודקרה את אחד הלקוחות. ינאי, לוחם בגדוד 50 של הנח"ל שהיה באותה עת בחופשה, נאבק במחבלים בידיים חשופות ומנע מהם להמשיך במסע ההרג. הוא נפצע אנושות ונפטר לאחר מספר שעות בבית החולים. על אומץ ליבו הוענק לו צל"ש אלוף הפיקוד לאחר מותו.
"אני עד היום לא מצליח להבין את הגדלות הזאת, לעזוב את האישה והילדה באמצע הסופר, ללכת להסתער עם הידיים בלי שום אמצעי הגנה ראוי, בידיעה שסיכוי מאוד גבוה שאתה לא חוזר משם, להקריב את עצמך בשביל אחרים", אמר רועי. "הוא הפך לדוגמא אישית בשבילי, שכל כך מתחבר לי לסיפורים ששמעתי עליו דרך יעל, ההורים וחברים של ינאי. זה כבוד בשבילי להמשיך את המשפחה שהשאיר".
שש שנים אחרי הפיגוע, יעל ויסמן-אריאל נשואה באושר לרועי, ויחד הם מגדלים את נטע, הבת של יעל וינאי, ביישוב שלפים שבעמק המעיינות. "אני חושב שבאופי שלי כבר לפני שענים הייתי מוכן לגדל ילדה, יותר מאשר להיות בן זוג", סיפר רועי.
"לכולם יש מורכבות להתמודד איתה, ונכון ששלנו היא אולי לפעמים קצת יותר קשה, אבל בסוף אנחנו מתנהלים כיחידה אחת, מכילים ומבינים אחד את השני", הוסיף. "אני לא יכול לחוות את השכול של יעל ונטע, אבל גם אני חווה אותו. העצב, הקושי וההתמודדות היא של כולנו, אבל לא באותה רמה. הקושי שלי בכלל לא מתקרב לקושי שלהן".
"אמרתי ליעל שגם אם אני לא יכול להבין עד הסוף מה היא או נטע מרגישות, אני כאן כדי להשתדל להיות הכתף החמה הזאת, להקשיב ולשמוע, גם אם אין לי משהו חכם להגיד".
הנוכחות של ינאי בבית מורגשת מאוד. "הוא חי אצלנו בבית. הוא תלוי בתמונות שלנו ובאלבומים, והוא נושא מאוד מדובר. אחד הדברים שאנחנו מדברים עליו הרבה בבית זה שאני לא נכנס במקום אף אחד. זה לא סוף של סיפור ואז פרק חדש".
"ינאי מאוד חי בבית, ונטע ויעל תמיד יאהב ויתגעגעו אליו. אני לא מרגיש שזה בא על חשבוני או חלילה שזה בא על חשבונו. אני לא ה'האפי אנדינג' של הסיפור של ינאי. הסיפור של ינאי תמיד יהיה עצוב, והעצבות הזאת תמיד תהיה קיימת".
"נטע המתוקה קוראת לו אבא ומתגעגעת אליו. היא קוראת לי רועי ולקח לי זמן להבין מה אני מרגיש לגבי זה. כשדיברתי לנטע באירוסין אמרתי לה שלא אכפת לי איך היא תקרא לי 'רועי' או 'רועי השמן', איך שבה לה. אני אשתדל להיות בחייה לכל מה שתצטרך, ואיך שתצטרך. אני חושב שזה הוריד הרבה לחץ. אני כל כך אוהב אותן, ששמות ותארים זה לא רלוונטי. יש לה אבא שקוראים לו ינאי, ואם יום אחד היא תרצה לקרוא ככה גם לי אז בסדר, ואם לא זה גם בסדר".
לרועי ויעל אין עדיין ילדים משותפים משלהם, אבל גם כשהמשפחה תתרחב הזיכרון של ינאי עדיין יישאר. "כרגע אין לנו עוד ילדים, אבל יש רצון. לינאי תמיד יש מקום. אני רוצה לדבר עליו, וכשיהיו לנו ילדים אני רוצה שירגישו את החיבור המשפחתי והערכי אליו, כי הוא נוכח בבית והוא תמיד יהיה".
"לא חיים חדשים, אלא המשך החיים"
שנה וחצי לאחר שסמ"ר עמשא (עמי) משולמי ז"ל נפל בקרב במלחמת לבנון השנייה, נפגשה אלמנתו יונת עם מי שיהיה עוד זמן לא רב בעלה, עו"ד נתי רום. "הכרנו בשידוך, בליינד דייט בשפת העם", סיפר נתי.
ב-18 באוגוסט 2006 נפל עמי בקרב בדרום לבנון, בעת שסייע בחילוץ טנק שנפגע מאש חיזבאללה. לאחר המלחמה הוענק לו צל"ש מטעם מפקד האוגדה. אשתו יונת הייתה באותה העת בחודש השמיני להריונה, שלושה שבועות אחרי שנפל נולדה בתו טהר אביגיל.
"אחרי שנוצר הקליק הראשוני והיה חיבור נפשי בינינו, נוצר נדבך נוסף של להתחבר לילדה", הוסיף נתי. "אחרי כמה פגישות שלנו הלכנו לגן חיות יחד עם טהר, והיה קליק ראשוני גם שם".
החיבור עם עמי נמצא, למרות שנתי מעולם לא הכיר אותו באופן אישי. "אני מכיר את עמי כי הוא חלק מהחיים שלנו כמשפחה, הוא חלק בלתי נפרד. זה מאוד נוכח ומאוד מדובר. יש לנו תמונה של עמי בסלון, לטהר יש אלבום שלו, יונת עושה פעילויות ומיזמים לזכרו. אנחנו גם בקשר עם המשפחה שלו".
"המשמעות היא לבנות תא משפחתי כשיש סיפור מאוד משמעותי ונוכח במקביל", הוסיף. "בימי הזיכרון ובימים אחרים יש קושי בבית. אני משתדל לתת מקום מאוד גדול ולתמוך כמה שאפשר. זה קושי מאוד גדול לאבד מישהו אהוב בצורה כזו, לאבד בעל ולחיות בלי אבא בגיל כל כך צעיר. הקושי לא מתאדה עם הזמן, ואני משתדל להיות שם בשבילן".
במהלך השנים נולדו לנתי ויונת שישה ילדים משותפים. "זה לא חיים חדשים, זה המשך החיים. כל הילדים מכירים את אבא עמי, זה משמעותי לכל המשפחה שלנו. כשאחת הבנות נבחרה לילדת השבוע בבית הספר והייתה צריכה לספר על דמות משמעותית בחייה היא בחרה לדבר על אבא עמי. הם גם מאוד קשורים לסבא וסבתא משולמי".
כיום הם חיים באש קודש שבשומרון. "זה מקום שעמי חלם להקים בו יישובים ולחיות בו", אמר נתי, שלמד עם השנים להכיר את עמי לעומק.
"שנה אחרי שהרסו את ביתו בהתנתקות קראו לו לצבא, כשאשתו הייתה בהריון מתקדם. הוא היה יכול להתחמק אם היה רוצה, הקצין שלו רמז לו, אבל היה לו חשוב להיות בחוד החנית ולהיות החייל הכי טוב ועם המוכנות הכי טובה", הוסיף נתי. "יש פה מחיר שעם ישראל, עמי והמשפחה שילמו עבור מטרה נעלה, ואנחנו מקווים שנהיה ראויים למחיר הזה".
"כל פעם כשהייתי במילואים זו הייתה תקופה קשה"
הפעם הראשונה שרפי בריקנר פגש את המשפחה של הבעל הקודם של חברתו הייתה מהר מהצפוי. "יפה איבדה את הוריה כשהייתה צעירה, והמשפחה של משה הייתה המשפחה שלה. ההרגשה מה יהיה, ואיך הם יקבלו הייתה מטרדיה בהתחלה. למזלנו, הפגישה הייתה מדהימה והם קיבלו אותי מיד למשפחה".
כבר 44 שנים שרפי נשוי ליפה, אלמנתו של סרן משה-רז רוזנצוויג ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים, אחרי שנפצע פעמיים בקרבות וחזר לשדה הקרב. לאחר נפילתו הוענק לו "עיטור העוז" על גבורתו בשדה הקרב.
"לא היה לי שום חשש מנושא האלמנות. זה שהיא אלמנה לא כל כך עלה בשיחה הראשונה", סיפר רפי. "השכול הורגש בעיקר במפגש עם המשפחה של משה. בעיקר בימי הציון, ימי הזיכרון וקצת לפני, אבל ביום יום הוא לא הורגש".
הקשר עם המשפחה של משה נשמר לאורך זמן רב. "היינו בארוחות שבת ביחד, פעם נסענו להורים שלי ופעם להורים של משה. הבן הבכור שלנו עוד הספיק להכיר את אבא של משה. הקשר עם אחותו הדוק מאוד עד היום, אין שבוע בלי שיחת טלפון איתה. גם קבוצת החברים שלנו היא אותה קבוצת חברים שהייתה ליפה ומשה".
גם המשפחה של משה בירכה על הקשר בין יפה לרפי. "כשהודענו לאבא של משה שאנחנו מתחתנים אז הוא אמר לי שעכשיו הוא יכול למות בשקט", סיפרה יפה.
השכול נמצא כל הזמן ברקע אבל לא מפריע ליחסים, סיפר רפי, למעט במקרה אחד. "הייתי קצין בסיירת אגוז ולאחר מכן עשיתי מילואים ביחידה קרבית עד גיל 45. זה היה מאוד קשה ליפה, והמשכתי בהסכמתה האילמת".
"כל פעם כשהייתי במילואים זו הייתה תקופה קשה ביותר, במיוחד בתקופות כמו מלחמת לבנון הראשונה, שהייתי מפקד בפלוגת סיור", הוסיף רפי. "זה היה לה לא פשוט. ברור לגמרי שאם היא הייתה אומרת שהיא לא מסכימה שאלחם אז הייתי מבקש לחדול, אבל היא לא עשתה את זה לא לי ולא לבנים שלנו".
זכרו של משה מלווה גם בשם הבן הבכור של רפי. "ליפה ומשה לא היו ילדים. כשנולד בננו הבכור, התבלטנו באיזה שם לבחור. יפה איבדה את אביה אברהם כשהייתה בת 16. רצינו להנציח את שני השמות, ולא ידענו שיהיו לנו שני בנים נוספים, אז חיברנו אותם לשם אחד. קראנו לו אבישה – אברהם ומשה".
"הרופא החליט ליילד אותו בניתוח רפואי אלקטיבי, וקבע את התאריך ליום הזיכרון", נזכר רפי. "אמרנו עד כאן, וזה נדחה ליום העצמאות".
