מערכות חינוך בכל העולם חוות טלטלות משמעותיות והמאה ה-21 מציבה בפניהן מחד צורך להיערך לקראת משברים, ומאידך - הזדמנויות. השינויים הטכנולוגיים הרבים מעמידים בפנינו סימני שאלה בכל הנוגע למשמעותו ולתפקידו של בית הספר. אני סבור שמשבר כוח האדם בהוראה תלוי במידה רבה בחוסר הרלוונטיות של המוסד הזה: מורים מתמודדים עם שגרת לימודים המובילה להיעדר סקרנות ולהתמודדות עם בעיות משמעת; המערכת עוסקת במדידה אין-סופית; המורים טרודים במילוי טפסים וקבלת אישורים, ובנוסף לא מאפשרים להם לעצב תוכניות חינוכיות חדשניות.
בין האתגרים המרכזיים הנוספים שבפניהם אנו ניצבים חובה להתייחס לאלה: ראשית, מורים ואנשי חינוך הפסיקו להיות ה"בעלים" של הידע. הרשת מספקת לתלמידים עושר של מידע שלא שייך בלעדית למורה ולמעשה הפדגוגי. פריצת הבינה המלאכותית (AI) הופכת את תכליתה ותפקידה של ההוראה למאתגרת כפליים. אסור לשכוח שבמקרים רבים, התלמידים מפגינים אוריינות דיגיטלית טובה משל המורים, ויש האומרים שהם מקדימים אותם בשנות דור. כל אלה מעוררים שאלות קשות בכל מה שנוגע להגדרות המסורתיות של "ידע", "הערכה ומדידה", "תהליכי למידה" ועוד.
שנית, אנו חווים שינוי ערכי מהותי. אנו חוזים במציאות שבה ה"אנחנו" מפנה את מקומו להאדרתו של ה"אני". לתופעה זו השלכות במגוון רחב של תחומים, ולעניינו, האדרת האני פוגעת במסגרת של "בית ספר" או "כיתה". רוב התלמידים פשוט עסוקים בשאלה מה יצא לי מזה.
שלישית, התפרקו החוזים המרכזיים שעליהם הושתתו היחסים בינינו. המאה ה-21 הפרה את ברית החלוקה הצודקת. אנו רואים שהטובין לא מחולקים על פי צורך, אלא על פי אינטרסים מגזריים ושליטה של בעלי כוח. אלה משליכים על יכולתו של בית הספר לסייע לאוכלוסיות מוחלשות, פוגעים בערכם של חוקים וכללים וביכולת לנהל בית ספר עם כללים וחוקים, מה שמוביל לשחיקה במעמדו של המוסר.
רביעית, היום אנו חיים בעידן שבו מתקיים מיקור חוץ של הזיכרון. אנשים לא צריכים לזכור כלום. בהנחה שזיכרון אינו רק פעולה אלא ביטוי של זהות, יש בכך פגיעה בגיבושה של אישיות.
המציאות הטרגית בהירה: בתי הספר מחנכים ומגדלים תלמידים מצטיינים לעולם שכבר לא קיים. אנו מתקשים להודות בכך, ומנסים בכל כוחנו להגן על מסגרת שאיננה רלוונטית כפי שהייתה בעבר. כל אלה יכולים להוביל לייאוש ולתחושה שבית הספר מנהל קרב מאסף שתוצאותיו ידועות מראש.
2 צפייה בגלריה
במציאות הטכנולוגית של המאה ה-21, למורים אין בעלות על הידע
(AFP, רויטרס, AP, Shutterstock)
אלא שלצד כל אלה, נראה שדווקא עתה נוצרה הזדמנות עצומה: הגדרה מחדש של תפקיד המחנך. עיקר תפקידו כיום אינו ההוראה והענקת ידע לרכישת מקצוע, אלא יצירת מערכת קשרים אישית מעוררת השראה שתכליתה בניית אישיות בעלת יכולת להתמודד ערכית ומעשית עם עולם משתנה. אשר על כן, עיקר תכליתם של מורים הוא לחנך ולהוביל כל תלמיד ותלמידה להיות מסוגלים להשיב על שלוש שאלות:
הראשונה היא מי אני? שאלה הנוגעת להכרה בכישורים ובזהות האישית. השנייה: באיזה עולם אני רוצה לחיות? גיבוש תמונת מצב הנוגעת לעולם על מכלול ערכיו. ומכאן לשאלה השלישית: מה אני מוכן ויכול לעשות כדי ש"העולם" יהיה מקום טוב יותר? בתי ספר צריכים להיות מחלקות לתיקון עולם.
לשם כך נדרש מאיתנו להקנות לתלמידים כמה כישורים ומיומנויות: הכרה בערך המשמעות, פיתוח יכולת הבחירה, יוזמה, תעוזה, אחריות, גמישות, וכמובן כלים רלוונטיים ללמידה הכוללים - חשיבה ביקורתית, יכולת שאילת שאלות ועוד.
תוכנית הלימודים צריכה להיות מסגרת שבאמצעותה יוכל הלומד לענות על שלוש השאלות, ומכאן תפקידם החדש של מורים: ליווי אישי וגילוי האני, נטיעת אחריות לתיקון עולם ולהשראה, פיתוח אמצעים שיסייעו לכל בוגר ובוגרת למצוא את מקומם הייחודי בעולם החדש. שינוי מהותי במערכת החינוך, באתגריו וביעדיו, יכול לתרום לזרם חדש של צעירים המחפשים בית ספר שיש בו משמעות, שהוא מוקד של התחדשות וחדשנות, שבמרכזו תיקון האדם, תיקון העם ותיקון העולם.
- הרב שי פירון הוא מחנך ומשפטן, לשעבר שר החינוך. הוא הרצה על הנושא השבוע בכנס הבינלאומי של מכון מופ"ת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
