ההיסטוריונים יכתבו כך: החברה האמריקנית, שנקלעה למשבר עמוק ומשסע, רצתה במועמד שינפץ את השיטה. היא בחרה במיליארדר הפרובוקטיבי דונלד טראמפ ב-2016. הוא הפסיד את הבחירות שלאחר מכן, בעיקר בשל התפרצות מגפה והתגובה הכושלת של ממשלו. אך חוסר הנחת החברתי, והרושם שהחלום האמריקני "מת" כלשונו-שלו, היו כה עמוקים - שהוא חזר לבית הלבן כעבור ארבע שנים. ג'ו ביידן? הוא היה הפסקה קלה בעידן טראמפ, פאוזה לפני חזרת הדונלד לבית הלבן. זה סיפור תקדימי בהיסטוריה האמריקנית, בכל כך הרבה ממדים; אפוס מיתולוגי על מועמד ימין השנוא על ידי חצי מהמדינה, נתפס בידי יריביו כלא לגיטימי, מורשע בפלילים - ומצליח לשוב לבית הלבן. והכול כמובן נגד "דיפ סטייט" וזיופים מומצאים לגמרי; הרי אם היה כזה מנגנון חושך, מן הסתם הוא לא היה מאפשר לטראמפ לנצח בשתיים מתוך שלוש בחירות נשיאותיות.
כמעט כל נתוני העומק של סקרי היציאה מראים את ההישג של הקמפיין הרפובליקני. לא רק שהצליח להביא יותר מצביעים לבנים לקלפיות, טראמפ גם הגיע להישגים היסטוריים בקרב מצביעים שהם מיעוטים - בפרט ההיספאנים, שם מחק כמעט לגמרי את היתרון הדמוקרטי. הוא רשם פריצות דרך במדינות כחולות מובהקות, כמו ניו יורק וניו ג'רזי. הרפובליקנים עשו את הלא ייאמן - הם הביאו תוצאה תקדימית של תמיכת בוחרים מוסלמים, ואת התוצאה הטובה ביותר לימין השמרני בקהילה היהודית זה שנים רבות.
קטע מנאום הניצחון
איך כל זה קרה? ראשית, זו לא הפתעה. טראמפ היה הפייבוריט לניצחון מראשית המרוץ. הוא הוביל בגדול על ביידן, בעיקר מאז העימות. הייתה תקופה קצרה של התלהבות מהאריס; היא חלפה לפני שבועות. כפי שנכתב פה שוב ושוב, טראמפ נחשב לפייבוריט מובהק - מסיבות פשוטות למדי. רוב המדינה, בכל סקר, סבר שהיא צועדת למקום הלא נכון. רוב האמריקנים חשים שמצבם הכלכלי הורע ביחס למה שהיה לפני ארבע שנים. הנשיא ביידן לא פופולרי, דרמטית; הניסיון להסתיר את מצבו הקוגניטיבי היווה נזק עצום. המועמדת שהוצנחה להחליפו הייתה עוד פחות פופולרית ממנו.
הדמוקרטים ניסו לכסות על העובדות הללו עם הרבה אבק כוכבים, הצהרות תמיכה מרגשות וועידה דמוקרטית מאורגנת להפליא. הם ניסו, כמאמר הביטוי האמריקני, טו פייק איט אנטיל יו מייק איט. האריס שיפרה את המספרים, משמעותית. אך בסופו של דבר, עובדות היסוד לא השתנו. בראשן - היותה מועמדת שנכפתה על המפלגה, ללא פריימריז. ובנוסף, האמריקנים סבלו וסובלים ממחירים בלתי אפשריים. מתחושה של מערכת שבורה ונצלנית. הגבול הדרומי אכן פרוץ; התמיכה ההיספאנית הניכרת בטראמפ מעידה עד כמה המצב הזה שנוא, לרוחב כל הדמוגרפיות של ארה"ב. החיבור העז של ממשל ביידן לאגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית היה בעוכריו.
ממשל ביידן חתך חזק שמאלה במדיניות הכלכלית שלו וייצר רפורמות ותקציבי תשתיות; הדמוקרטים הימרו שזה יחזק אותם בשכבות החלשות ובמעמד הביניים. זה בהחלט לא קרה. כמו ב-2016, התברר שאיומים תרבותיים, אמיתיים או מדומיינים, הם הסנטימנט העוצמתי ביותר בפוליטיקה. התקווה להתקוממות נשית גדולה, בעקבות הפיכת פסק הדין רו נגד ווייד, התבדתה. הדמוקרטים המשיכו להלום עם מסרים שלא היה להם קהל - מהפלות ועד לגיוסה המוזר של ליז צ'ייני, שאמורה הייתה להביא מצביעות לבנות רפובליקניות (גם זה לא ממש קרה).
ואי אפשר להתעלם מהתמונה ההיא, בניסיון ההתנקשות של טראמפ, שבה הרים את אגרופו בעודו זב דם. אפשר רק לנחש עד כמה התנהלותו קרת הרוח של טראמפ אחרי שנפצע חיזקה אותו בקהלים רחבים. ולכל זה הצטרף עוד מרכיב: אילון מאסק ושאר המיליארדרים, שהעניקו לטראמפ גיבוי נדיר והכרחי. בעידננו, מאסק הוא סלבריטי לא פחות גדול מטראמפ עצמו; התרומה שלו לא תסולא בפז.
חובת ההוכחה על טראמפ. עבור אמריקנים רבים, ומנהיגות אירופה המכווצת מפחד, הוא מסמל את הסוף האפשרי לסדר הליברלי. את מי שייכנע לפוטין, ויהיה "דיקטטור ליום אחד" כהגדרתו, או יותר.
הבעיה המרכזית מבחינת בעלות הברית של ארה"ב היא שטראמפ הוא בלתי צפוי לחלוטין; שהאימפולסיביות שלו נחשבת לבלתי נשלטת. כפי שישראל גילתה בהסכמי אברהם, הממשל שלו היה מסוגל להוביל גם לתוצאות חיוביות, אך אם טראמפ יונע על ידי השאיפה לנקמה ביריביו, ויהיה ממוקד בכוחנות, עתידה של אמריקה לוט בערפל רעיל.
עבור ממשלת נתניהו, התקווה מתמצה בשחזור כהונתו הראשונה, עידן הזהב: יד חופשית לישראל, העברת השגרירות לירושלים, הכרה ברמת הגולן. בנימין נתניהו ושר החוץ בפועל רון דרמר הימרו שטראמפ ינצח ובגדול - והם צדקו. עכשיו הם ינסו לעשות שימוש בשינוי האמריקני כדי לבנות מזרח תיכון חדש. יסייעו בעדם שורה של אנשי מקצוע, נבחרי ציבור ותורמים הקרובים לנשיא הנבחר ונחשבים לידידים מובהקים של ישראל. האם טראמפ ישתף פעולה? כמו הרבה עניינים שקשורים בו, קשה מאוד לדעת.
