השתתפה בהכנת הכתבה: נועה לביא
קצת לפני שמונה בבוקר 26 בפברואר השנה, היבהב הטלפון הסלולרי של אלכסנדר מרקושין, ראש עיריית אירפין, ובישר על הודעת סמס חדשה. זה היה יומיים אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, כשרוב העולם היה משוכנע שחייליו של פוטין ידרסו תחת שרשראות המשוריינים שלהם את המדינה, והיא תיכבש תוך כמה ימים, מקסימום שבועיים-שלושה. הרוסים דהרו אל עבר קייב, ותושבי אירפין כבר התבשרו שהעיירה הסמוכה להם, בוצ'ה, נפלה בידיהם. גורלה של אירפין - פרבר מנומנם, שמאכלס ברובו בני מעמד בינוני-גבוה שחיפשו איכות חיים טובה במרחק של קילומטרים ספורים מהבירה - היה אמור להיות זהה. "לא היינו לבד בהערכה שאוקראינה תקרוס", אומר השבוע איש מודיעין ישראלי בכיר. "אני די בטוח שאין שירות ביון כלשהו, לא אמריקאי, לא בריטי, לא גרמני, אפילו לא אוקראיני, שנתן למתי המעט האלה, כוחות ההגנה הטריטוריאליים, איזשהו סיכוי להצליח. הם נתפסו לכל היותר כמו מטרד קל, שהרוסים ינערו מעצמם כמו שנפטרים מאיזה יתוש".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל אלכסנדר (אולכסנדר בהגייה האוקראינית, שכעת מאוד מקפידים עליה כאן) מרקושין אפילו לא ראה את הסמס הזה בזמן אמת, ואולי טוב שכך. "קיבלתי ביומיים שקדמו לכך 3,000 הודעות", משחזר מרקושין בראיון, "ולא ממש התפניתי לקרוא את כולן, כי, אתם יודעים, הייתי טיפה עסוק והיו לי כמה דברים מעט יותר חשובים שהטרידו אותי. רק חמישה ימים מאוחר יותר, במקרה דיפדפתי בהודעות ומצאתי את זו. ואז הבנתי את מה שקרה לאחר מכן".
בהודעת הסמס נדרש מרקושין להורות לאנשיו - קבוצה קטנה של "מגיני הטריטוריה", אזרחים המשרתים במילואים בצבא אוקראינה ושעיקר הניסיון הקרבי שלהם הוא בציד או ירי ספורטיבי - להניח את נשקם, להיכנע, ולקבל את מרותו של המושל הרוסי שמונה למחוז קייב. "עליך להודיע לאלתר על נאמנותך לפדרציה הרוסית", נקבע בהודעה, שכללה גם אולטימטום: "יש לך 24 שעות לבצע הוראות אלה, ואם תחליט שלא - אתה ודאי מבין את ההשלכות של המעשה".
מרקושין הבין היטב את ההשלכות, אבל לא הייתה לו שום כוונה להיכנע. כל הסיכויים היו לרעתו: מול כ־300 "מגיני הטריטוריה" שלו, שהיו מצוידים בעיקר ברובי ציד ורובם נעדרו ניסיון לחימה, ניצב אגרוף הפלדה של הקרמלין. 40 אלף חיילים שהגיעו הן ברכבת אווירית משדה התעופה הכבוש הסמוך והן קרקעית מביאלרוס. הם כללו יחידות צנחנים צ'צנים שאכזריותם נודעת ופלוגות "ספצנז", הכוחות המיוחדים של רוסיה. אליהם צורפו גם כ־800 משוריינים, כולל טנקים, ומשאיות עם משגרי ארטילריה רב־קניים. כל הארמדה הזו זרמה לאירפין הקטנה משלושה כיוונים שונים. "אבל למרות זאת היינו משוכנעים שננצח", אומר מרקושין. "וגם אם לא, איזו ברירה הייתה לנו?".
להיכנע, כפי שנדרש ממך בסמס.
"עדיף למות עומדים על הרגליים, מאשר להשתחוות לרוסים. היינו חייבים להילחם".
והם נלחמו. בקרב שעוד בוודאי יילמד באקדמיות הצבאיות בכל העולם, ימלא ספרים ויתוסרט לסרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה - מרקושין ואנשיו לא רק בלמו את הרוסים, הם אפילו הצליחו להניס אותם, ולשחרר את עירם. עדיין מוקדם לקבוע זאת, אבל ייתכן כי כאן, באירפין, התחולל הקרב המכריע, שהיטה את הכף; העימות ההירואי שבו כמה מאות תושבים, החזיקו מעמד, הרוויחו זמן ויחד עם כוחות התגברות, ניצחו את הצבא השני בגודלו בעולם. עדיין מוקדם לכתוב את ההיסטוריה, כמובן, אבל באוקראינה, הקרב על אירפין כבר נחשב לאגדה, ומוזכר בנשימה אחת עם קרבות המפנה של מלחמת העולם השנייה באל עלמיין, סטלינגרד ונורמנדי.
הצלם זיו קורן ואני היינו פה במרץ ואפריל השנה, כשהקרב על אירפין עדיין התחולל. עכשיו חזרנו לכאן, כדי לנסות ולהבין איך זה קרה: איך ראש עיר שהיא פרבר שינה ועוד 300 מאזרחיה - עמדו מול מכונת המלחמה המשומנת והדורסנית של פוטין, ויכלו לה?
ביום ראשון שעבר, כשמסביב המוני אדם בקניות קדחתניות לקראת חג המולד, ניסתה אירפין לשוות לעצמה ארשת נורמלית, וכמו בכל עיר שלווה באירופה, הציבה בעזרת מנוף עץ אשוח מקושט ועצום בגודלו בכיכר שמול בית העיריה. ברחוב אחר ליד העירייה, הותקן משהו הרבה פחות שגרתי. בתחילה זה נראה לנו כמו שובך ענק. אבל כשהתקרבנו, התברר כי זהו בית מחסה לחתולים וכלבים שנותרו ללא משפחתם. תושבי אירפין - כמו רבים מהאוקראינים - הם חובבי בעלי חיים מושבעים. אלא שהמלחמה הפרידה בין רבים מחיות המחמד לבין בעליהן, ובכל מקום אפשר לראות להקות של כלבים ולהקות של חתולים נטושים. המחשבה שחלק מבעלי הכלבים והחתולים הללו לא ישובו עוד לעולם, היא מכמירת לב. אבל לפחות מישהו בנה להם כאן מכסה מהקור הנורא; וזה, לצד עץ האשוח, מסמלים שבמקום הזה, שרק לפני כמה חודשים הצמיח רק ייאוש וקברים, יש ניסיון לחזור לחיים, והרבה אנושיות וחמלה.
בלשכתו של ראש העיר מרקושין, עובדים בניסיון להחזיר כמה שיותר שפיות לרחובות. אבל גם מרקושין ואנשיו עדיין רחוקים מלשכוח את מה שהתחולל כאן השנה. הודעת הסמס שהגיעה לסלולרי של מרקושין הבהירה לו ולסביבתו, "שאין ספק שהוא היה במעקב הרבה מאוד זמן, עוד הרבה לפני המלחמה", כפי שאומר היועץ הבכיר לראש העיר, פטרו שחארבינה, "ושהם אספו עליו הרבה מודיעין". האיסוף הזה כלל ככל הנראה גם איכון, "והם ידעו שראש העיר נוהג לבלות זמן רב בביתם של הוריו, בית פינתי באחד מהרחובות השלווים והיפים של אירפין".
בעת הפלישה הוריו של מרקושין כבר עזבו את העיר, אבל הוא עצמו החליט למצוא מקלט בבית שבו גדל ונולד לפני 42 שנה. באותו בוקר, עניין של מזל טהור, הוא החליט לצאת מוקדם מהרגיל. בשעה 8.14, זמן קצר אחרי שפג האולטימטום שנקבע בסמס, החריד פיצוץ אדיר את בית הוריו. טיל בכינון מדויק השמיד אותו מהיסוד. "במזל הבית היה ריק ולא נפגע שם איש", אומר מרקושין. היום, לאבד רק בית באוקראינה, נחשב למחיר זול מאוד לשלם.
הוא ראש העיר מאז 2020, ומונה לאחר שמעל קודמו הצטברה עננה של חשדות בגין עסקאות נדל"ן מפוקפקות. לחלק מהפרסומים גם שורבב שמו של מרקושין, אבל כל זה נשמע עכשיו כמו היסטוריה רחוקה ולא רלוונטית. ב־28 במרץ, לאחר חודש שבמהלכו התחוללו קרבות עזים ברחבי העיר, פירסם מרקושין הודעה דרמטית, לפיה אירפין שוחררה. "אני מודה", אמר ראש העיר בסרטון קצר שפירסם ברשתות החברתיות, "לכוחות המזוינים של אוקראינה, ליחידות ההגנה הטריטוריאליות, למשטרה הלאומית וליחידות המשטרה המיוחדות ולמודיעין הצבאי. יחד אנחנו כוח גדול".
באותם ימים, זיו ואני שהינו באוקראינה, בסבב הסיקור הקודם שלנו של הלחימה. שנינו היינו סקפטיים מאוד לגבי המקום הראשון באוקראינה שמודיע כי שוחרר. ראש עיר קטנה עם כמה לוחמי סוף שבוע גרם לצבא הרוסי העצום לסגת?
"כפי שיש להתייחס להודעות של הרוסים על כיבושים צבאיים גדולים בספקנות (גדולה מאוד), כך יש גם להתייחס להודעה הזו", כתבנו אז. "לפי המקורות שלנו עדיין מתנהלים בעיר קרבות מבית לבית". גם מרקושין עצמו הבהיר שהמצב רחוק מלהיות מוכרע. "אני רוצה להדגיש לאזרחים: אל תחזרו עדיין. הצבא שלנו ממשיך בהתקפה כדי לשחרר את בוצ'ה וערים נוספות. אנחנו יודעים שיהיו התקפות חדשות של האויב על העיר שלנו. אבל נגן עליה ללא פחד. אירפין היא אוקראינה. תהילה לאוקראינה! תהילה לגיבורים!".
היה ברור לשנינו: אנחנו חייבים להגיע לאירפין.
עמדנו בתחנת פינוי הפצועים והפליטים, לא הרחק מהכניסה לאירפין מכיוון קייב, בקירבת הגשר המפורסם, שפוצץ בידי הכוחות האוקראינים בניסיון לבלום את הרוסים - והפך לאחד מסמלי המלחמה. זיו הצליח לשכנע את אחד מנהגי האמבולנסים עזי-לב שנסעו עד הגשר לפנות פצועים לקחת אותו אל ירכתי הגשר, כדי לתעד את ההתרחשות שם. לפתע, שוטר מקומי עצבני הורה לו להפסיק לצלם. זיו ניסה למלמל משהו על חופש העיתונות, והמשיך לצלם. השוטר סינן באנגלית משהו שבדיעבד התברר לנו כמו "I don't give a fuck. Stop now!”, ולא חשב פעמיים: הוא דרך את נשקו, וירה ירייה אחת מעל לראשו של זיו, כדי שיבין את הרמז.
אז הבנו. בסוף מצאנו דרך אחרת, מפחידה לא פחות, להגיע לאירפין: הצטרפנו לכוח קומנדו מחטיבה 112, שבדרך-לא-דרך הצליח לחדור לעיר. היינו לעיתונאים הראשונים שנכנסים לאירפין, לאחר שבועות ארוכים של סגר. כשהגענו לאירפין, גילינו שראש העיר צדק בהודעתו: הכף אמנם הוטתה לטובת האוקראינים, אבל לחימה עזה ואכזרית עדיין התחוללה ברחובות. שהינו באירפין עד לשחרורה המלא, ההיסטורי. אחר כך המשכנו עם הכוחות לתוך בוצ'ה, ונכחנו בשחרורה, לצד מראות הזוועה וחשיפת פשעי המלחמה של הרוסים.
ביום ראשון שעבר, במשרדו של מרקושין בעירייה, הוא העלה בטלפון את פטרו קוז'יק, מי שהקים את קומנדו 112, והאיש שלקח אותנו בנסיעה מטורפת בדרך משובשת ותחת אש כדי להיכנס לאירפין. הוא ופטרוב החליפו ברכות ובדיחות, ונדברו להיפגש, כשפטרוב יצא לחופש מהלחימה הנוראית בתוכה הוא עדין שקוע לאורך החזית.
"הימים האחרונים של הלחימה, בימים שאתם הצטרפתם לקרב של קומנדו 112 בעיר, היו הקשים ביותר", משחזר מרקושין. בשבוע שעבר, בקור של מינוס שש או שבע מעלות, הוא לקח אותנו, יחד עם צוות שומרי הראש שלו שאמורים למנוע ניסיון התנקשות נוסף של הרוסים, לקצה של הגשר המפורסם, שעדיין עומד בחורבנו. התמונה שהתגלתה בפנינו הייתה משל מדויק למצב העכשווי: מסביב לגשר ההרוס מרבדי שלג יפיפיים, טהורים, ולבנים, כמו פוסטר לסרט כריסמס אמריקאי דביק. אבל כשצעדנו בהם, התברר שתחתם הצטברה שכבה עמוקה של בוץ דביק, קפוא ועכור, בה שקענו עד הברכיים.
בשוך הקרבות, עלתה מיד השאלה מה עושים עם הגשר החרב הזה. השמועה אומרת שבין מרקושין לנשיא זלנסקי ניצת ויכוח עז: הנשיא רוצה להשאיר את הגשר במצבו הנוכחי ולהפוך אותו לאנדרטה לזכר הקרבות ולכבוד הגיבורים שלהם. "אבל מרקושין אמר לזלנסקי שהוא צריך כביש טוב וחדיש שיוביל לעיר, כי צריך להביא אליה יזמי הייטק, לא אנדרטאות", אומר אדם הבקיא בשיחות בין ראש העיר לנשיא אוקראינה.
אבל גם הוויכוח הזה לא גרם לנשיא לשכוח את חלקו של מרקושין בניצחון הענק, וכמה שבועות אחר כך הוא העניק לו בטקס חגיגי את עיטור הגבורה הגבוה ביותר מסוגו באוקראינה.
הכבוד הזה מגיע לו, כי מה שהתרחש באירפין קרה בניגוד לכל היגיון בריא, סטטיסטיקה ביטחונית ואסטרטגיה צבאית.
"בסוף ינואר ותחילת פברואר", משחזר אחד מעוזריו של ראש העיר איך הכל התחיל, "החלו להגיע אלינו גורמים מטעם הצבא והממשלה, ולומר שיש אפשרות כי האזהרות של ארה"ב ובריטניה מפלישה רוסית לאוקראינה הן יותר רציניות ממה שנראה".
מרקושין וצוותו החלו להכין את אנשי "מגיני הטריטוריה", אבל גם הם חשבו שהסיכוי שהם יצליחו לתת פייט לכוחות הרוסיים, אם יפלשו, שואף לאפס. "מגיני הטריטוריה" היא יחידה כלל־ארצית, שמצויה תחת פיקוד משולב של הרשות המקומית והצבא, ומורכבת בכל אזור מתושבי הסביבה. בימי שלום מדובר על סוג של משמר אזרחי משודרג. בימי מלחמה, תקפידו לתת מענה זמני ונקודתי. בשום יום, אף אחד לא חשב שהחבר'ה האלו יניסו צבא מסודר.
"אני שירתי בצבא אוקראינה", אומר מרקושין, "וממשיך לעשות מילואים ולשמור על כשירות וכוננות. מה שעוזר לי מאוד הוא שאני צייד, וחובב כלי נשק. הרבה מהנשק שבו נלחמו החבר'ה בימים הראשונים היה מהבית, כמו הנשק שלי".
במסמך סודי ביותר שהתגלה על גופתו של קצין רוסי באזור אירפין, פורטה התוכנית של מוסקבה ליום שאחרי הכיבוש. בין השאר נקבע שם כי יבוצעו "דה-נאציפיקציה של החינוך", חוקה חדשה, שליטה על הכלכלה והקמת ממשלה ללא משרד חוץ וביטחון. בקיצור, ממשלת בובות של פוטין
שאר אנשי מגיני הטריטוריה חיכו לנשק, שהגיע אליהם רק יום אחד לפני הפלישה, ולא איפשר כמעט אימון או מטווחים. ב־24 בפברואר מרקושין הלך לישון בארבע בבוקר - "לא העליתי בדעתי שזה כל כך קרוב, בטח לא שהנתיב המרכזי שלהם יעבור אצלי בבית" - ושעה מאוחר יותר, צילצל הטלפון שלו.
זה התחיל.
מרחוק, יכול היה מרקושין לשמוע את הדי הפיצוצים של הכוחות הרוסיים שתקפו את נמל התעופה בגוסטומל. "מייד הבנתי: אני צריך להחליף דיסקט, ומעכשיו לא להיות ראש עיר, אלא שומר החומות של העיר".
שעתיים אחר כך, כבר כינס ישיבת חירום, שבה הוחלט להקים מטה הגנה טריטוריאלית לאירפין, שמרקושין, בברכתו של הנשיא זלנסקי, יעמוד בראשו. כל זה טוב ויפה, אבל כל מפקד צריך גם חיילים. "אז התחלתי להתקשר למי שידעתי שהיה בצבא או שיש לו התמחות רלוונטית כלשהי, וביקשתי שיבואו ויביאו את הנשק אם יש להם".
אז מפקד, יש; וחיילים, בדרך. עכשיו צריך לבנות אסטרטגיה. מרקושין: "המשימה השנייה הייתה להקים מחסומים בכניסות לעיר – כך קראנו להם, אבל למעשה זה היה קו ההגנה הראשון של העיר. פניתי לגורמים עירוניים וממשלתיים בבקשה לספק נשק, כמה שיותר, תוך זמן קצר היו לנו כבר 30 אנשי הגנה טריטוריאלית, אחרי זה הגענו ל-200 איש". זה הכל.
הם החלו לאסוף מזון וציוד רפואי, מתכוננים לשבועות ואולי חודשים של מצור ארוך. אבל לפני כן, עמדה בפניהם בעיה דחופה בהרבה: באירפין של בוקר הפלישה, כולל הכפרים שסביבה, התגוררו כ-100 אלף איש. רבים מהם פעוטות וילדים, קשישים, בעלי מוגבלויות ואזרחים מהשורה, שלא יכולים לסייע למאמץ המלחמתי, ואין טעם שיסכנו את חייהם. את כל אלו היה צריך לפנות. זו לא הייתה החלטה פשוטה - פינוי המוני כזה נראה לחלק מאנשי אירפין ככניעה לרוסים, "אבל היינו חייבים קודם כל לשמור על חיי התושבים", אומר מרקושין. בסופו של דבר, המהלך הזה, "היה אחד ממבצעי הפינוי המהירים ביותר במלחמה הזו, בכלל בהיסטוריה של אוקראינה ולדעתי גם תחרות רצינית על שיא עולמי. הצלחנו לחלץ תוך שבוע 95 אחוז ממאה אלף התושבים".
בינתיים, בשדה התעופה גוסטומל, התחולל קרב תופת. שדה התעופה הזה הוא נקודה אסטרטגית: בינו לבין אירפין ובוצ'ה מפרידה רק רצועה מיוערת צרה, אותה ניתן לחצות אפילו רגלית. התוכנית של הרוסים הייתה פשוטה ויעילה: מכת פתיחה של טילים אל עבר שדה התעופה, ואחר כך כוחות ספצנז מיוחדים, שיכבשו אותו. כבשת את שדה התעופה? דרכו יוזרמו ברכבת אווירית כוחות רבים לערי הלוויין אירפין ובוצ'ה. כבשת אותן? התחנה הבאה - קייב. ואז רק צריך לתפוס את זלנסקי, והסיפור של אוקראינה נגמר. הם היו כה משוכנעים בנצחונם, עד שלפי תחקיר ה”ניו יורק טיימס”, כמה קצינים בכירים קיבלו טיפ: להגיע עם מדליות ניצחון מוכנות מראש, כדי שינצנצו על חזיהם בטקסים. יחידות משטרה צבאית הפגינו ביטחון עצמי דומה לגבי העתיד, כשהצטיידו דווקא במסיכות גז, משום שההתנגדות היחידה לה ציפו הייתה של הפגנות אזרחים, אותן יפזרו באמצעות גז מדמיע.
אלא שמידע מודיעיני שהושג על ידי ה-GCHQ - המקבילה הבריטית ל-8200 - סיפק התרעה שהועברה לאוקראינים, והם ריכזו כוחות רבים באזור שדה התעופה, והכינו מארבים ומלכודות לרוסים. הבליץ הרוסי התעכב מאוד - והעניק למרקושין וחבריו עוד כמה שעות יקרות להתכונן. בסופו של דבר, יתרון הגודל הכריע, ודביזיה רוסית כבשה את שדה התעופה, והכוחות החלו לנוע. המטרה הראשונה: בוצ'ה.
לעומת אירפין, בבוצ'ה, העירייה-השכנה ממזרח, ההכנות לקראת הפלישה היו הרבה פחות נמרצות. לאיריפינים יש מעט מאוד מילים טובות לומר על המאבק של החברים מהעיר שליד. "אירפין ובוצ'ה מאוד קרובות גיאוגרפית", מסביר אדם שהיה בעת הפלישה חבר מועצת העיר אירפין, קצין לשעבר בצבא אוקראינה שהתגייס להגנת עירו. "אבל ההתנהלות בהן הייתה שונה לגמרי. הרוסים נכנסו לבוצ'ה כמעט ללא התנגדות. באירפין הפתיעו אותם בעוצמת ההתנגדות. ההבדל העיקרי הוא קהילתי: בבוצ'ה ראש העיר בשלטון הרבה שנים, הוא פוליטיקאי מנוסה, אך לא היה לו את המעגל הקהילתי הזה שיש לראש העיר אירפין. מרקושין צעיר יותר, הוא צייד, יש לו נשק, צוות, סוג של שיטור מוניציפלי, הוא מיד הקים יחידת הגנה עצמית, ובהתחלה הם אלה שהצליחו לתת פייט לרוסים".
מרקושין עצמו, אפילו פחות עדין באשר לעמיתו מבוצ'ה. "היה לראש העיר שם איזה עימות עם הגמלאים, החיילים המשוחררים, שרבים מהם מתגוררים שם, והוא פשוט לא רצה להכריז על פינוי, כי זה אומר מלחמה ואז צריך גם לתת להם נשק, שהוא חשש שעלול לשמש גם נגדו. ואז, כשהתחילו הכוחות הרוסיים להגיע מכיוון גוסטומל, במקום לפתוח את מחסני החירום ולתת להם נשק, הוא פשוט הפסיק לענות לטלפון ובהמשך פשוט נעלם". ב-6 במרץ הודיעה ממשלת אוקראינה כי ראש עיריית בוצ'ה נפצע, אבל עד היום יש המטילים בכך ספק, וטוענים כי ייתכן שמדובר בניסיון להרגיע את הביקורת נגדו. כל הניסיונות להשיג את תגובת ראש העיר בוצ'ה לא נענו.
אנחנו מגיעים לבוצ'ה, ופוגשים את חברת המועצה יקטרינה אוקראינצבה. היא לא ברחה מהעיר, ואף סייעה למגינים המעטים שניסו להילחם נגד הרוסים בקרב חסר הסיכוי. אבל ניכר בה כי לא נוח לה לדבר על ראש העיר.
ראש העיר שלך אמר שקיבל מהממשל פקודה להתפנות, שהרי הוא אינו לוחם.
"הייתי איתו בקשר על הנושא הזה אז. הוא היה אבוד לחלוטין. הוא כתב לי 'כולם עזבו אותנו'. לדעתי, הוא היה צריך לעזוב, כי אינו יכול היה לסייע בדבר בעודו כאן. אבל הוא נשאר והסתתר במרתפים מהרוסים, כי כולם הכירו אותו. הוא לא היה יכול לעזור ולסייע, כי הוא נאלץ כל העת לעבור מקומות מסתור".
אוקראינצבה טוענת כי נכחה בעצמה בחיפושים אחרי ראש העיר. "ניגשתי לבניין ופתאום הרוסים הגיעו עם המשוריין שלהם. ואחד מהחמושים שלהם ניגש אלינו עם הנשק, התחיל לצרוח באיומים: 'איפה ראש העיר? איפה הוא? איפה כל חברי המועצה?' ואז חבר שלי עונה להם: 'איזה חברי מועצה, איזה ראש העיר, מה נראה לכם? כולם ברחו, אף אחד לא נשאר'".
פחדת?
"משום מה לא כל כך. הרוסי המטומטם פשוט האמין לנו והלך משם".
היא מזמינה אותנו לטיול ברחובות בוצ'ה, שעדיין מלקקת את פצעיה, ומסבירה לנו מאיזה כיוונים הגיעו הרוסים, וכיצד ניסו האזרחים, באין להם צבא/ הנהגה/ נשק - תלוי למי מאמינים - "להתארגן להגנה עצמית. שם, במורד הרחוב, קצת יותר למטה", היא מצביעה, "הם הקימו מחסום אחד, וברחוב הזה עוד אחד. וכשהרוסים נכנסו באור ראשון של 27 בפברואר, הם ניסו להילחם בהם".
זו הייתה התנגדות עזה ואמיצה מאוד מבחינת מי שעמד שם, אבל באמת חסרת סיכוי. כבר בקרב הראשון נהרג וולדימיר קובלסקי, שסיפורו נחשף השבוע ב"ידיעות אחרונות": קטוע שתי רגליים מהקרב נגד פלישת הרוסים ב-2014, שהתעקש להתגייס עד שקיבל נשק, ונהרג בהגנה על בוצ'ה. הוא הפך בהרף לאחד מהמיתוסים של המלחמה.
חלק ממי שהשתתף בקרב האבוד ההוא נהרג, חלק ברח, שמונה מבני העיר נפלו בשבי, "והרוסים החזיקו אותם במעצר במרתף של הבניין אותו הפכו למפקדה", אומרת אוקראינצבה. "רגע לפני שנסוגו בפני הכוחות שלנו, הם לקחו אותם לפינת החצר, מאחורי הקיר, ורצחו אותם. בואו, אראה לכם איפה זה".
"זה בסדר", זיו ואני עונים, "אנחנו יודעים מצוין איפה זה".
היינו שם בפעם הקודמת, ליד קיר ההוצאה להורג, זמן קצר אחרי שהכוחות האוקראיניים נכנסו לעיר. הגענו למקום יחד עם ניקולאי מיקוליץ', קצין לשעבר בגבעתי, שחזר לגור באוקראינה והתגייס לקומנדו המשטרתי מיד עם הפלישה. כשנכנסנו אז לבניין יכולנו לראות בו את התנאים הבהמיים בהם גרו החיילים והקצינים הרוסים, שאכלו, ישנו, ועשו את צרכיהם באותם חדרים. היה קשה שלא להבחין בכמויות האדירות של בקבוקי הוודקה שנותרו מתגוללים במקום, וסיפרו סיפור קצת אחר על הכוח הרוסי האדיר. "הנה, תראו, ככה נראה הצבא השני בגודלו בעולם. ממש אימפריה", סינן מיקוליץ' בציניות ובבוז.
במרתף הבניין, ניקולאי לקח אותנו לראות את חדרי המעצר, שם ירו בחלק מהעצירים. חלק משבילי הדם שנוצרו כתוצאה מגרירת הגופות היו עדיין טריים על הרצפה. מחוץ לבניין, ימינה וימינה, מצאנו ערימת בגדים ענקית ספוגה בדליים של דם. אלה היו הבגדים שהוסרו מגופות השמונה שניסו להגן בגופם על בוצ'ה. היום, בקיר שלידו רצחו אותם, יש אנדרטה קטנה לזכרם, עם התמונות שלהם ומילים נמלצות על גבורתם. "הרוסים עשו כאן מה שעלה ברוחם עם התושבים, ורצחו את מי שלא נראה להם", אומרת אוקראינצבה.
אחרי שהרוסים כבשו את בוצ'ה, הם התמקמו לאורך רחוב יאבלונסקאיה, הציר הראשי המוביל לכיוון אירפין, שגם נמצא על מישור מעט גבוה יותר מאשר העיירה הסמוכה. "ואז הם פשוט החלו להפציץ את אירפין, מנסים לעזור לכוחות שלהם שיצאו לכבוש את המקום", אומרת חברת המועצה.
בחסות החיפוי מבוצ'ה יצאה שיירה ראשונה של כלי רכב משוריינים רוסים לכיוון אירפין. "הם באמת לא הבינו עם מה יש להם עסק", אומר מרקושין. "הרוסים פשוט עברו חוויה כל כך נעימה מבחינתם בכיבוש הקליל של בוצ'ה, שהם הגיעו אלינו בתחושה שזה כמו לצאת לטיול. חלק פשוט ישבו באדישות בצריח או ברכבים, אפילו לא החזיקו את הנשק, אפילו לא חבשו קסדות, כי היו בטוחים שאין שום סיכוי שנתנגד".
7 צפייה בגלריה
יצירה של בנקסי באירפין. מרקושין: ''הרוסים לא הבינו עם מה יש להם עסק''
(צילום: זיו קורן)
ואיך ניצלתם את זה?
"אנחנו התחבאנו לאורך נתיב הכניסה, וכשראינו עד כמה הם שאננים, יצאנו החוצה ותקפנו אותם עם בקבוקי מולוטוב, שזה הנשק המתאים היחיד שהיה לנו אז. זה היה מאוד אפקטיבי וגרם לכמה נגמ"שים להידלק ולכמה חיילים לעלות באש. זה גם הכניס את שאר הצוותים של הנגמ"שים ואת החיילים שהיו בכוח הרגלי שהצטרף, ללחץ גדול. ואז הם פשוט ברחו מאיתנו".
פעם ראשונה שהוכחתם שאפשר לגרום להם לסגת.
"כן, בוודאי. למען האמת, כשראיתי אותם יהירים ואדישים, גם הבנתי שזה לא הצבא הרוסי החזק והיעיל שפחדנו ממנו. מצד שני, היה ברור לנו שזו הצלחה אחת קטנה, שנובעת בעיקר מההפתעה שלהם שבמקום ברכות קיבלו מקלחת של אש, ושהם יילמדו ויחזרו עם כוח גדול וערני הרבה יותר".
והם אכן חזרו, ועם תגבורת: כוחות צנחנים צ'צ'נים קשוחים, שהחלו לתפוס שטחים בתוך העיר. מרקושין הוסיף לגייס אליו עוד ועוד אנשים, והגדיל את כוח ההגנה על העיר ל-300 איש, מהם רבים עתידים להיהרג. "בימיה הראשונים של המלחמה, כמעט כל מי שרצה יכל לקבל נשק ולהצטרף להגנה על ערים, לכן הכי נכון לקרוא לזה התארגנות אזרחית, גם אם לא הייתה מאוד מגובשת", אומר העיתונאי ותושב האזור, יהור צ'צ'רינדה.
אבל בלשון המעטה, בצבא האוקראיני לא האמינו שאותם 300, כמו בסרט המפורסם, יצליחו להחזיק את המיצר. זה הרגע שבו הרמטכ"ל האוקראיני הורה לפוצץ את הגשר המרכזי, שמחבר בין אירפין לקייב עצמה. המטרה הייתה לעכב ככל הניתן את הסתערות הרוסים לעבר הבירה, אחרי שאירפין תיפול.
מרקושין: "השיטה הייתה להזיז את מעט הכוחות שיש לנו כל הזמן ממקום למקום, כדי לתת לרוסים תחושה שיש מולם כוח גדול בהרבה. היו לנו שני טנקים, שני נגמ"שים ושני רכבים ממוגנים, שכל הזמן הסתובבו. הרוסים די קנו את הסיפור הזה - וחשבו שהצלחנו להזעיק לאירפין צבא מטורף"
הגשר הזה הוא בעל משמעות היסטורית גדולה, גם לרוסים. ביולי 1941, בעת מה שהרוסים מכנים "המלחמה על המולדת" הגשר הזה פוצץ, בהוראה של הפיקוד הרוסי העליון. גם אז המטרה היתה למנוע מכובש זר וחסר רחמים - צבאו של היטלר - מלהגיע לקייב. הפעם הוא פוצץ כדי להגן על הבירה מפני צאצאיהם של אותם רוסים, שהם, כך לפי התעמולה של הקרמלין, בכלל יצאו להילחם נגד ה"נאצים" החדשים של אוקראינה. אם יש איפשהו שר היסטוריה, הוא כנראה פיתח הומור אכזרי במיוחד.
כך או כך, בכניסה לאירפין, כשנעלינו בוטשות את השלג הבוצי עם מרקושין כדי לצלם אותו על הגשר, אנו חולפים ליד פסל סובייטי עצום, עם כוכב האימפריה והכיתוב "תהילה נצחית לאלה שנפלו על המולדת במהלך המלחמה הגדולה על המולדת 1941־1945". הפסל חטף לא מעט אש בחודשי הלחימה, יריות ופיצוצים הרסו את כל סביבותיו. הוא עצמו נותר עומד, איכשהו, וסימני ירי עליו.
מבחינתו של ראש העיר, פיצוץ הגשר היה רק תחילת הצרות. מהצבא הודיעו לו כי החליטו לקבוע את "קו ההגנה על קייב היה בצד השני של נהר אירפין (זה שעל שמו קרויה העיר). הם אמרו לי: תעברו גם אתם לצד הזה, יהיה יותר קל להתגונן. מה שבעצם אומר שצריכים להפקיר את אירפין. הם אומרים לי שמבחינתם, אירפין כבר נכבשה, למרות רק שחלק קטן ממנה היה בידי האויב. אמרתי להם שאין סיכוי, ושאלה שטויות. אירפין לא נכבשה ואם הם ייתנו לנו תגבורת - אנחנו נצליח להחזיק מעמד".
אם היו התלבטויות בפיקוד האוקראיני, הם נמחקו בעקבות מסמך סודי ביותר, שהתגלה על גופתו של קצין רוסי בכיר שנהרג בסביבה. המסמך הרוסי כלל תוכנית מפחידה ומפורטת ליום שאחרי סיום הכיבוש, כשבאוקראינה תקום ממשלת בובות שתנוהל מהקרמלין. תחת הנושא "התחום החברתי", למשל, בסעיף 3 תיכננו הרוסים לבצע "דה־נאציפיקציה של מערכת החינוך - תפיסה, השמדה והרס של כל ספרי הלימוד שמעוותים את ההיסטוריה ומקדמים את הנאציזם ואת שנאת הרוסים". סעיף 4 ממשיך ומפרט: "ארגון קורסי הכשרה מחדש למורים בחטיבות הביניים והתיכונים במדעי הרוח ופיטורים לאלתר של מי שייסרב ללכת לקורסים הללו". בהמשך המסמך מתוארת שליטה מוחלטת של הקרמלין על המערכת הבנקאית, על המטבע והסחר, כינון חוקה חדשה שתגדיר את השפה הרוסית כשפה רשמית לצד האוקראינית, ומינוי ממשלה חדשה ללא שרי הגנה וחוץ, שכן ממילא תחומים אלו ינוהלו ממוסקבה. המשמעות ברורה: אוקראינה תחדל להיות מדינה עצמית.
אז הגשר שחיבר בין אירפין לקייב פוצץ, ומרקושין ואנשיו נותרו להגן על העיר. השבוע, ליד החורבות, שאלנו אותו אם זה לא היה מדכא לפוצץ את הגשר הסמלי. הוא עונה שלא. "אני קראתי לזה 'שביל החיים' כי דרכו פינינו 40 אלף מתושבי העיר, ובכיוון השני הבאנו לכאן אוכל, נשק, תרופות לאנשים שנותרו באירפין. זאת הייתה הדרך היחידה בין אירפין לקייב, גשר החיים הזה".
בינתיים, פינוי התושבים נמשך. ללא הגשר, נותרה רק אופציה אחת לפינוי המוני, הרכבת לקייב. היא המשיכה לפעול פעמיים ביום, והועמסה עד אפס מקום במפוני אירפין, עד שהרוסים - שללא ספק ידעו כי מדובר באזרחים - הפציצו אותה. עניין של מזל: היא הייתה בדרך לאירפין, והייתה כמעט ריקה. הרכבת התהפכה, אך לא היו קורבנות בנפש. נתיב הפינוי ההומני הזה נסגר. באירפין נותרו כ-3,000 אזרחים בלבד.
מרקושין רצה שהרוסים יחשבו שבעיר יש הרבה יותר מאשר 300 הלוחמים שלו. "השיטה היתה להזיז את מעט הכוחות שיש לנו כל הזמן ממקום למקום, כדי לתת לרוסים תחושה שיש מולם כוח גדול בהרבה. היו לנו שני טנקים, שני נגמ"שים ושני רכבים ממוגנים, שכל הזמן הסתובבו בטירוף בין ארבע נקודות, יצרו תחושה של נוכחות רבה מאוד. בגלל שהרוסים עבדו עם מפות משנות ה־60, בלי אלקטרוניקה, ובכלל חלק מהם היו די מטומטמים, הם גם די קנו את הסיפור הזה - וחשבו שהצלחנו להזעיק לאירפין צבא מטורף".
אנשיו של מרקושין, למשל, לקחו משאיות, רוקנו את צמיגיהן מאוויר והזריקו לתוכם חול ובטון, חיברו אותן האחת לשנייה וסתמו רחובות שלמים. כך, מרחוק, זה היה נראה כאילו שיירות שלמות פורקות כל הזמן ציוד בעיר, וכשהרוסים התקרבו, אותן משאיות תיפקדו כמחסומים. "התרגיל הזה באמת בילבל את הרוסים", אומר מקסים (השם המלא שמור במערכת), תושב אירפין שהתגייס לכוחות צבא אוקראינה מיד עם תחילת הפלישה הרוסית והשתתף בקרבות על העיר. "ימים ארוכים הרוסים פשוט לא ידעו כמה כוחות יש באירפין, נוצר אצלם רושם שיש הרבה לוחמים וכוחות. כשהמפקדים האוקראינים הבכירים ראו שהם (הלוחמים באירפין) שורדים, הם שלחו תגבורת משמעותית. הרגע הזה שינה את המאזן והביא לניצחון".
מרקושין גם התכונן לתסריטי מצדה. "נלחמו על כל בית, על כל רחוב", הוא אומר. ואז הוא שירטט קו הגנה אחרון, "לשם הבאנו רכבת, מילכדנו אותה וארבנו לכוחות הרוסיים".
הם התקרבו לשם?
"פעם אחת הם הצליחו לפרוץ את הקו עם 50 כלים משוריינים, אבל אז הגיעו אנשי גור".
גור (GUR), באוקראינית ראשי התיבות של "מינהל המודיעין הצבאי", היא יחידה מעין מקבילה לסיירת מטכ"ל הישראלית. מאז 2014, קיבלו לוחמיה אימונים בידי הכוחות המיוחדים של בריטניה וארה"ב, וכשנשלחו לקרב מול הרוסים באירפין, הצדיקו את כל ההון והמאמצים שהושקעו בהם. "פתאום ראיתי מכשור ויכולות שלא חשבתי בכלל שקיימים אלא בסרטים", אומר מרקושין. "לא משהו שאתה יכול ללמוד כשאתה יוצא לצוד להנאתך", הוא הוסיף בחיוך.
לגור הצטרפו גם כ-30 חיילי לגיון זרים, שהוקם מלוחמים מתנדבים מכל רחבי העולם. "הם באו מקנדה, מארה"ב, ממקסיקו ומבריטניה, הגיעו עם הנשק שלהם מהבית, והיו כולם ברמה מקצועית גבוהה מאוד-מאוד. היה מרגש לראות את האנשים האלה מסכנים את עצמם בשבילנו. בשורה התחתונה, בלי גור ובלי לגיון הזרים היינו מתפרקים תוך כמה ימים, אם לא שעות".
הכוח המשותף הציב צלפים עם רובים וטילי כתף באזורים אסטרטגיים בעיר, ששוב ושוב גבו מחיר יקר מהרוסים. "בזכות זה, הם מעולם לא הצליחו לכבוש יותר מ־30 אחוז מהעיר", אומר מקסים, התושב הוותיק שהצטרף ללחימה. "בהמשך הצטרפו כוחות ארטילריה שהוצבו בפאתי אירפין, ומשם צלפו על הרוסים".
ובכל זאת, היה לרוסים יותר כוח אדם, וגב של מעצמה.
ראש העיר מרקושין: "אבל לא היה להם פיקוד יעיל ונכון, לא היו להם מפקדים ראויים. לא היו להם מפות ועזרים שתיעדו איך המקום הזה התפתח משנות ה־60, לא היה להם שום אמצעי דיגיטלי עליהם. זה אותו צבא שניצח את מלחמת העולם השנייה, שמפקדיו חושבים שזו עדיין אותה מלחמה. ובעיקר היה חסר להם דבר אחד".
שהוא?
"לא הייתה להם מוטיבציה, נחישות להילחם או הבנה למה הם נלחמים בכלל".
ניקולאי, הקצין לשעבר מגבעתי שהוביל אותנו בדרך שבין אירפין ובוצ'ה, הצביע על גופה חרוכה של טנקיסט רוסי, שפניו מסגירות כי היה ממוצא אסייתי, מה שהאוקראינים מכנים "בורייט". "אתם מבינים כמה זה דפוק", הוא אמר, "שהבורייט הזה מגיע ממרחק 8,000 קילומטר, כדי לעשות לי דה-נאציפיקציה? לי, ששירתי בצבא הישראלי, שאני יהודי, שאני מוביל עכשיו עיתונאים מישראל במקומות האלה, ושאני עושה את זה בצבא שנמצא תחת פיקודו של יהודי, שהוא בן למשפחה שכמה מבניה נרצחו בשואה?"
ב־19 במרץ פתחו הכוחות האוקראיניים באירפין במתקפת נגד ראשונה. כעבור שלושה ימים, הצליחו לגרש את הרוסים משני יישובים קטנים סמוכים. יום אחרי, הצליחו להדוף את הרוסים מספיק לאחור, כדי לאיים על קווי האספקה המרכזים שלהם. האוקראינים גם הגיעו לטווח שאיפשר ירי של טילי נ"ט משופרים - שבינתיים הגיעו אליהם מבריטניה - ולפגוע במשוריינים הרוסים מרחוק. ואז, הגיעו לעיר עוד כוחות נוספים, ובתוכם קומנדו 112, שאליו הצטרפנו אנו. נכחנו שם בחקירה של מרגל רוסי, שכפי שלמדנו מאוחר יותר, הושתל באירפין עם דרכון ישראלי כחצי שנה קודם וטיווח את הארטילריה של צבא פוטין עלינו. הוא היה קרוב, קרוב מדי: בית ליד המקום שבו שהינו חטף פגיעה ישירה ועלה באש מול עינינו. חזרנו גם הפעם לרחוב הזה. הבית שספג פגיעה ישירה בעודו שרוף, ורק מישהו ניקה את צעצועי הילדים מהחדר שלו. לשמחתנו, הבית שבו שהינו אנחנו, ושנפגע קלות, שב לאכלס את המשפחה שהתגוררה בו. גם מסביב, ניכר השיקום בעיצומו: חנות הסופרמרקט שננטשה שבה הצטיידו החיילים במזון ובתרופות באישון ליל, פשוט באו ולקחו, חזרה לתפקד, ועכשיו התושבים, כמקובל, משלמים עבור הסחורה.
גם הצחנה הנוראית שאפפה את אירפין - שילוב מבחיל של ריח שריפות ושל גופות מרקיבות - נעלמה. רבים מהבניינים ההרוסים נפגעו קשה מדי ולא ניתן לשקמם. אחרים, בתהליך אינטנסיבי של בנייה מחדש. את קו הרקיע של אירפין לא מנקדות עכשיו פטריות עשן, אלא מנופים.
את שרידי המכוניות שבהן שהו אזרחים שנהרגו מהאש הרוסית, הורה מרקושין לאסוף, ובמשטח רחב, לצד אחת מהדרכים הראשיות בעיר, עשו מהם אנדרטה ענקית: הן הוערמו זו על זו, מעוקמות, מכופפות, שרופות, מחוררות במקומות שבהם פגעו כדורי הרובים והמקלעים, סמני דם עוד ניכרים בהם. על חלק מהמכוניות כבר הספיקו אנשים לצייר קצת, לתת להם מראה מעט פחות קודר.
ליד מקום שבו ראינו בפעם הקודמת פגר של טנק טי־72 רוסי ובו לוחם רוסי שנהרג, אנחנו מבחינים בהתרחשות. מתברר שלכאן הגיע אמן הגרפיטי הנודע בנקסי, והותיר את אחת מיצירותיו: מתעמלת קרקע המרקדת מעל חור בקיר, שנגרם מפגיעת פגז. האמירה ברורה: אלו המחפשים את החיים (המתעמלת) חזקים יותר מאלו המחפשים את המוות (חור הפגז). זיו מנציח אם ובתה הקטנה, שאיבדו כמה מקורביהם במלחמה, מצטלמות ליד היצירה. לא בטוח שאפשר להבטיח לילדה הקטנה, שזו המלחמה האחרונה.
"בשלושת הימים האחרונים לקרבות", אומר מרקושין, הרוסים פתחו במתקפה אדירה, משולבת משלושה כיוונים בו־זמנית. כנגד שני כיוונים עוד הצלחנו איכשהו להחזיק, בשלישי הם נכנסו עם הרבה טנקים וחיילים, והצליחו להזיז אותנו לסגת מעט, אבל זה עלה להם באיבוד אנשים וכלים משוריינים רבים אבל גם לנו היו אבידות".
מרקושין ומפקדי הצבא החליטו להמר על הכל. "למרות שהיינו תשושים לחלוטין, הצלחנו להתגבש ולצאת למתקפת נגד, שהייתה גם עזה, וגם תפסה אותם לא מוכנים. הם לא חשבו שבתנאים כאלה של חוסר שוויון בין הכוחות לטובתם, נוכל לצאת למתקפה כזאת. הם טעו. זאת הייתה החלטה מטורפת, אבל מאוד נכונה".
אחרי אירפין, הצליחו האוקראינים לשחרר גם את בוצ'ה. ההישגים האלו הפיחו תקווה באוקראינים, ובוודאי ניפצו את המחשבה בקרמלין שאוקראינה עומדת ליפול שדודה בפניהם, תוך זמן קצר. אבל למרות ההישג באירפין ובבוצ’ה, הלחימה באוקראינה עוד רחוקה מלהסתיים, ושדות הקטל נעו מזרחה. המחיר האמיתי והמלא של הפלישה הרוסית לאוקראינה - יתברר רק בעוד זמן רב. תזכורת מבעיתה לכך קיבלנו בבוצ'ה השבוע, מול בתי קברות המוניים של אוקראינים - חלקם אפילו לא זוהו ונטמנו בחופזה כאלמוניים. טבח נורא התחולל כאן, פשעים נגד האנושות בהיקפים שאירופה לא ראתה מאז היטלר וסטלין.
הניצחון באירפין, אומר מרקושין לפני שאנחנו נפרדים, "נתן תחושה מאוד טובה, ורגע של אופטימיות".
אבל גם הוא יודע שזה בינתיים רק רגע.
