30 למאי 2010, השעה ארבע אחר הצהריים. כוחות חיל הים מזהים באופן ברור מקבץ של כלי שיט מפליגים במרחק של עשרות מטרים בלבד זה מזה. מפקדי החיל מתבוננים בתמונות הלוויין ומגדירים את המשט כ"מסוכן", ו"כזה שנועד למנוע השתלטות של צה"ל".
היה זה משט המרמרה, האחרון בשורה של משטים לעזה שהוביל ארגון Free Gaza בתום מבצע "עופרת יצוקה". בשלהי מאי 2010 הוא יצא לדרכו כשהוא כולל שש אוניות שעליהן 679 נוסעים, ביניהם פעילי שלום וזכויות אדם, עיתונאים, דיפלומטים ופוליטיקאים זרים, בני אזרחויות שונות – במיוחד טורקים.
בין הנוסעים היו גם מספר ישראלים, ובהם חברת הכנסת דאז חנין זועבי והשייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.
על פי הצהרת מארגניו ומשתתפיו, מטרת המשט הייתה זהה לזו של קודמיו: להעביר ציוד הומניטרי לתושבי הרצועה בשל הסגר, ולעורר את דעת הקהל העולמית לנושא. בישראל, לעומת זאת, טענו כי המטרה האמיתית היא תמיכה בחמאס, באמצעות התגרות שתחליש את יכולת ישראל להתמודד עם המצור הימי על עזה.
30 במאי, תשע בערב. קציני חיל הים משתמשים ברשת הקשר על מנת להזהיר את הקפטנים של ששת כלי השיט, בהתאם לדין הבינלאומי: ״אם ברצונכם להעביר ציוד הומניטרי לרצועת עזה, עליו להגיע לנמל אשדוד, לעבור בידוק ומשם יימסר לידי הפלסטינים.״
בתגובה, הודיע אחד הקפטנים באנגלית כי ״אין לחיל הים סמכות לעצור אותנו,״ בעוד קפטן אחר נשמע, על פי טענות צה"ל, אומר ברשת הקשר: "תחזרו לאושוויץ." משסירבו לעצור, בערך כ־190 קילומטר צפונית־מערבית לרצועה, החליט צה״ל להוציא לפועל את מבצע ״רוחות שמיים 7״, להשתלטות על האוניות וגרירתן לישראל. המשימה הוטלה על השייטת, מהיחידות המובחרות בצה״ל, שלוחמיה מיומנים בפעילות ימית, כולל שליטה באוניות.
״המרמרה הייתה שיא ב׳אולימפיאדת משטים׳ שהתחילה עוד בשנות ה־80 המאוחרות, עם ספינת ׳השיבה׳ שהפליגה מקפריסין לעזה,״ נזכר אבי בניהו, דובר צה״ל דאז ויועץ התקשורת של שרי הביטחון רבין, פרס ומרדכי לשעבר, בשיחה שקיימנו עבור ספר זה. בניהו הבין במהירות שאירוע המרמרה עשוי להיות אירוע מכונן.
לתפיסתו, המטרה העיקרית של המשט הייתה תקשורתית, כחלק מהמלחמה על דעת הקהל והניסיון לייצר דה־לגיטימציה לישראל.
הוא מספר כי ברגע שצה״ל עודכן בתוכניות של מארגני המשט, חצי שנה לפני יציאתו, כבר החלו ההכנות המבצעיות שנוהלו על ידי הרמטכ״ל, מפקד חיל הים, ראש מחלקת המבצעים בחיל ואנשי השייטת.
״לי היה ברור שברגע שהמשט יוצא מטורקיה, הוא ניצח,״ מתאר בניהו את האתגר הראשון במשבר. ״במצב כזה היו שתי אפשרויות: או שהוא מגיע לעזה והפסדנו, או שהוא לא מגיע לעזה ואנחנו עוצרים אותו בלב ים, ומתחילות בעיות בשידור חי.
״הייתה לנו הנחיה של הדרג המדיני לא לאפשר למשט להגיע,״ ממשיך בניהו. ״אנחנו בנוהל מבצעי הרבה זמן, יש מודלים, תרגילים, חומרי הסברה. פסלנו הרבה אפשרויות פעולה משיקולים תקשורתיים. אחד הציע ׳לעצור אותה בלב ים באמצעות ירי מונע', שני אמר ׳נזרוק חבל למנוע׳, כאילו זו סירה בפארק הלאומי ברמת גן. עלתה אפילו הצעה להביא כלבים לסיפון כדי להבריח את כולם. עוד ועוד רעיונות, עד שבסוף נשאר אחד: השתלטות על האונייה תוך כדי שיט, בלי לעצור אותה – אתגר גדול, אבל לא משהו שהשייטת תתקשה לבצע.״
31 במאי, חצי שעה אחר חצות. אף שצה״ל מנסה להפעיל אמצעי לוחמה אלקטרונית, פעילים של ארגון IHH הפרו פלסטיני, ועיתונאים הנוכחים על האוניות מצליחים להפיץ באופן חלקי תמונות ומידע על המתרחש בהן לכלי תקשורת ורשתות חברתיות.
״ידענו שמתפתחת אצלם יכולת שידור מהים, כל מיני שידורים בלייב,״ מספר בניהו. ״יש צוותי טלוויזיה, המשדרים את הסיפור לעולם. ויש להם בכך יתרון גדול. היה לי ברור, כמו מה שאמר הרמטכ״ל האמריקאי מייק מאלן, שכתוב על קירות היחידה בדובר צה״ל: ׳בעבר היינו יוצאים למבצעים עם נספח תקשורת, היום אנחנו במבצעי תקשורת עם נספח מבצעי׳. כלומר, יש כאן אירוע עם מפקד ואירוע עם במאי, וכנראה אני הבמאי.״
בכל האירוע הזה, סבל צה״ל מפגם מודיעיני אחד מרכזי. ״לא ידענו שהארגון שכר עשרה שכירי חרב, שעלו בנמל אחר,״ טוען בניהו. ״הם קיבלו כל אחד מעטפה עם עשרת אלפים דולר, עלו עם צ׳ימידנים שהיו בהם ברזלים, לומים וגם אקדח. זו הייתה הפתעה שנחתה עלינו כרעם ביום בהיר.״
כלומר בזמן אמת, הכוחות לא ידעו את מה שטען אח"כ צה״ל – כי בין משתתפי המשט הייתה קבוצה של אנשים, ללא מסמכי זיהוי, מוסתרים היטב במסכות, אמצעי ראיית לילה ואפודי מגן, ובכיסיהם סכומי כסף נכבדים. דובר צה"ל אף פרסם סרטונים שבהם נראים כמה מנוסעי האונייה מצהירים על רצונם למות כשהידים, תוך שהם משמיעים קריאות קרב ושירים בגנות היהודים.
לוחמי השייטת בפיקודו של שי אלבז לא ידעו את העובדה הזו בזמן אמת. ״כשאנחנו בונים מבצע, אנחנו בונים את דרכי הפעולה של היריב,״ סיפר אחד הלוחמים בדיעבד, לכתב חדשות 2 (כיום קשת) רוני דניאל ז"ל. ״התרחיש הסביר היה התמודדות עם משט של פעילי שלום, כמו שהם קוראים לעצמם, שמעוניינים להביא סיוע הומניטרי. ציפינו להתנגדות מעטה, יריקות, קללות. הערכנו שיהיו תרחישים אחרים, שאנחנו עשויים להיפגש בלחימה, כי יכול להיות שיכניסו נשק לאונייה, יכול להיות שהסתננו אנשים. רק כשאני על המסוק אני מבין שאנחנו בדרך לאירוע אחר.״
31 במאי, 4:30 לפנות בוקר. במרחק של 70 מייל מישראל ניתנה פקודת ההשתלטות על האונייה הראשונה והגדולה – המאווי מרמרה. סירות חיל הים בפיקוד מפקד שייטת 13 התקרבו אל דפנות אוניית הנוסעים שעליה מאות אזרחים.
במהרה דיווחו המפקדים ברשת הקשר על התנגדות אלימה מאוד של פעילי IHH. הלוחמים שלפו את הסולמות וניסו להצמיד אותם לגוף האונייה, אך הפעילים הפעילו זרנוקי מים, השליכו חפצים כבדים וניסו לחתוך את הסולמות באמצעות מסורים חשמליים.
כעבור דקה, כשהובהר כי הפשיטה מהים לא תצליח, ניתנה פקודה לטייס המסוק המלווה להנחית 15 לוחמים על האונייה, שאליה ישתלשלו באמצעות חבלים. בתוך דקות עלו לוחמי השייטת על האוניות, והשתלטו עליהן מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.
בחמש האוניות הקטנות, הם נתקלו בהתנגדות פאסיבית והמבצע עבר בשלום. במרמרה העניינים המשיכו להסתבך והתפתח עימות אלים, כאשר חלק מהנוסעים תקפו את החיילים באלות, מוטות ברזל, סכינים, ולטענת צה"ל גם רימוני הלם, בקבוקי תבערה, וירי מאקדחים שנחטפו מהחיילים.
במהלך האירוע, הצליחו הנוסעים אף לחטוף שלושה חיילים. כשהבינו שהם בסכנה, פתחו הלוחמים באש לעבר התוקפים, ובעקבות כך נהרגו תשעה נוסעים ונפצעו כעשרים, שרובם זוהו עם ארגון IHH או עם ארגונים אסלאמיים טורקיים.
כאן אנחנו מגיעים לליבת ניהול המשבר התקשורתי. דובר צה"ל צריך לפעול במהירות שיא ולהסביר לעולם איך יכול להיות שמשט של "פעילי שלום" מסתיים עם הרוגים ופצועים. לא רק מול כל העולם, אלא גם בזירה הפנימית – כאשר רבים בתקשורת בשנת 2011 היוו אופוזיציה פעילה לממשלת נתניהו־ברק.
זה השלב שבו מתנהל המבצע בשני צירים במקביל: על האונייה ובתקשורת. בעידן המודרני אין אירוע כזה שמנותק מהדיווחים עליו. חשבו רק כיצד היו נראים האירועים הצבאיים בעבר הרחוק, לו ניתן היה לתעד אותם בזמן אמת...
תוך כדי הקרב, החלו לצאת קולות ודיווחים מהאונייה, שהעידו כביכול על "טבח" של חיילים באזרחים. בעוד צה״ל רק החל לתעד ולאסוף חומרים, כתבים של אל־ג׳זירה שהיו על האונייה שחררו חומרים ראשונים, ובהם נראו חיילי צה"ל מנסים לכבות מצלמות ולהחרימן.
משבר תקשורתי אמיתי התפתח, כאשר בצד הישראלי יש הרבה יותר מגבלות. צה"ל צריך להתמודד עם האירוע התקשורתי העולמי, תוך כדי הפעולה בשטח, כשיש לקחת בחשבון את השיקולים המדיניים־ביטחוניים לצד השיקולים הציבוריים־תקשורתיים.
האפשרויות שעמדו בפני דובר צה״ל היו מצומצמות יחסית, בהתחשב במהירות ההתרחשויות, בהיעדר ההיערכות ובעובדה שהצד השני מיהר להפיץ חומרים במדיה.
בשיחה אני מנתח עם בניהו את האפשרויות שעמדו בפניו, באותן שעות שברור שישראל בדרך למשבר הסברתי בינלאומי. בשונה ממקרים אחרים, כאן מדובר בשתי אפשרויות עיקריות, ללא דרכי ביניים.
הראשונה היא לקחת אחריות על התקלה: להתנצל, להודות שלא נערכנו נכון, לשלם פיצויים או לעשות כל מה שניתן על מנת להרגיע את הרוחות, ולהבטיח להפיק לקחים. היתרון באסטרטגיה הזו הוא שכך ניתן יהיה להפחית את עוצמת האש הבינלאומית, אך הסיכון הוא בהודאה של צה״ל בכישלון, וביצירת אקלים שיעודד עוד ועוד משטים כאלה, עד שהסגר על עזה יקרוס. בנוסף, הודאה בטעות וקבלת אחריות יכולה לשמש את אויבי ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, ויכולה ליצור מתיחות פנימית גדולה, כזו שתפגע באמון הציבור בצה"ל.
האפשרות השנייה היא לתקוף תקשורתית. להוכיח לעולם כולו שבין נוסעי האונייה היו כאלה שהגיעו על מנת להתעמת ולפגוע בחיילי צה״ל, ושהפתיחה באש נבעה מסכנת חיים בלבד. אם זה עובד והנרטיב תופס, נוסעי האונייה נתפסים כטרוריסטים כפי שצה״ל מגדיר אותם, והאחריות של ישראל לכמות הנפגעים הגדולה תפחת. זוהי אסטרטגיה אקטיבית, שבה אתה מבין מראש שלא תשכנע את כל העולם, אבל תגבש סביבך את אזרחי המדינה, תצא בסדר מול המדינות הידידותיות והחשובות, ותוותר מראש על אויביך ועל מדינות עוינות. הסיכון הוא שאתה לא לבד בזירה, ויותר מכך אתה בנחיתות – הם החלשים, הם הנפגעים, הם בשטח וישראל "כרגיל" החזקה, הבטוחה אשר הורגת ערבים.
לבניהו היה ברור שעם כל הסיכון, צריך ללכת על האפשרות השנייה: תקיפה חזיתית, עוצמתית. מילה מול מילה, סרטון מול סרטון.
המסרים המרכזיים שקבע לניהול המשבר בתקשורת היו:
1. אין פעילי שלום – יש טרוריסטים.
2. חיילי צה"ל רק הגנו על עצמם.
3. הפגיעה הייתה מידתית.
4. צה"ל הוא לא חלק מההחלטה המדינית על הסגר על עזה, צה"ל מבצע את מה שנדרש ממנו לעשות כדי להגן על תושבי ישראל.
״תוך כדי ההשתלטות, אנחנו היינו עם חפ״ק של דובר צה״ל בלב ים,״ מתאר בניהו את הדינמיקה התקשורתית. ״היו צילומי סטילס מתוך הסטי״ל, אבל בשל ביטחון שדה, לא אפשרו לי להעביר אותם לתקשורת בזמן אמת. כלומר, מה שהיה לטרוריסטים – לא היה לנו. לא הייתה לנו ברירה אלא להעביר את החומר התקשורתי דרך היבשה, אף שזה לוקח זמן.״
מבחינה תקשורתית־מבצעית, היו לדובר צה״ל כלים לא רעים בכלל: מצלמות ראש של הלוחמים, מצלמות מהאוויר של מטוסי ומסוקי סיור וכלי טיס בלתי מאוישים, צילומים מתוך הסירות של השייטת ומצלמות של דובר צה״ל. רק שלמשך שעות ארוכות, לא ניתן היה לעשות בהם שימוש.
״על אחת האוניות של חיל הים היה מסוק, לטובת העברת הצילומים כמה שיותר מהר לשדה דב, ומשם אופנועים של המשטרה הצבאית היו אמורים להעביר את החומר למטה דובר צה"ל שבתל אביב כדי להפיץ משם כמה שיותר מהר לתקשורת,״ אומר בניהו. ״בפועל המסוק נאלץ לקחת פצועים לרמב״ם. זה צעד נכון ערכית ומבצעית, אבל הוא בא על חשבון ההסברה.״
בינתיים הבלגן נמשך, וגם בדובר צה״ל מתקבלת דיס־אינפורמציה רבה, שמצריכה תגובות מהירות בידיים קשורות. ״היו דיווחים שיש נעדרים לכוחותינו, שחטפו חיילים, שיש הרוגים טורקים,״ מתאר בניהו את ההמולה. ״בתקשורת הישראלית הופצה שמועה שהשיח׳ ראאד סלאח מת. אני מבין את המשמעויות של זה – הפגנות ענק, ויצירת חזית פנימית מול ערביי ישראל, כאשר מאורעות אוקטובר 2000 עדיין צרובים אצל כולם בזיכרון."
בניהו, שאינו יודע מה נכון ומה לא, מתקשר מייד למפקד השייטת מהטלפון הלווייני. ״השיח סלאח,״ הוא פותח ואלבז מייד עונה: ״חי.״ ״הוא פצוע?״ שואל בניהו. ״לא,״ משיב אלבז. ״מה לגבי חייל נעדר?״ ״אין נעדרים ואין כלום.״ בניהו נרגע ומורה לעדכן אוף־דה־רקורד את התקשורת שכל כוחותינו בסדר.
במקביל, הוא מבקש מאלבז לגשת לראות מה שלומו של השייח, ואז מפיץ הודעה לכלי התקשורת שסלאח חי ושלם על האונייה, וכלל לא נפגע. ״היה לי ברור שבגלל תשעת ההרוגים, אני צריך שני דברים,״ אומר בניהו. ״אחד: את הצילומים, כמה שיותר מהר. שניים: להפוך את תשעת ההרוגים מ'פעילי שלום' לטרוריסטים.״
כך ניסו בדובר צה״ל ללהטט במקביל על שני הווקטורים המשמעותיים: מהירות מול אמינות. מצד אחד, להגיב במהירות על מה שניתן; מצד שני, לחכות לתיעוד האמין כדי לקעקע את הטענות המרכזיות של פעילי המשט.
על-־פי ארכיון מהדורת החדשות של ערוץ 2, צילומים ראשונים מהשתלטות צה"ל על האונייה שודרו לבסוף רק לאחר השעה ארבע אחר הצהריים, כ־12 שעות לאחר פעולת כוחות צה"ל, ותוך שהמגיש באולפן מציין כי הם שוחררו זה עתה לשידור.
היו אלו תמונות שצולמו מכלי טיס שחג מעל האונייה, ובהן נראו דמויות מטושטשות מתגוששות על הסיפון. את מרבית זמן המסך באותו בוקר תפסו, הן בערוצים הישראליים והן בערוצים הבינלאומיים, תצלומים אחרים, בעיקר של רשת אל־ג'זירה, שהציגו את השתלטות כוחות צה"ל על האונייה מנקודת המבט של נוסעיה. הסרטון הצה"לי העיקרי ששודר עד אותו רגע, כלל את קריאת אנשי חיל הים אל עבר האוניות בבקשה שיעצרו, ואת סירובם של אנשי האוניות.
תצלומים מועילים יותר לעמדת ישראל, שצולמו בעת הפעולה מאחת האוניות ששטו לצד המרמרה, ובהם נראו באופן ברור יחסית דמויות המכות במוטות דמויות אחרות על הסיפון, שודרו בטלוויזיה הישראלית לראשונה רק לאחר השעה שבע וחצי בערב, לקראת מהדורת החדשות המרכזית בערוצים המסחריים.
"לאורך כל הדרך הייתה תחושה שמדינת ישראל באירוע הזה בכלל ויתרה על דעת הקהל העולמית, והתרכזה בניסיון להגביר את גל הפטריוטיות בתוך ישראל," אמר ימים אחדים לאחר מכן הכתב הספרדי־ישראלי אנריקה צימרמן, בריאיון ל״עין השביעית״.
לטענת דובר צה״ל, הסרט הראשון הופץ לתקשורת בישראל ובעולם בשעה 7:50 בבוקר, והשני יצא בצהריים, כאשר בין שני הסרטים יצאה הודעה מפורטת וניתנו אינספור ראיונות לכלי התקשורת בישראל וכן לתקשורת הבינלאומית. עם זאת, הטענה הזו אינה סותרת את העובדה שהסרטונים האיכותיים שמראים את הנרטיב הישראלי הופצו ושודרו מאוחר.
בניהו טוען שחלק מהבעיה הייתה מחלוקת פנים־צבאית. ״מפקד חיל האוויר ביקש לראות את הצילומים לפני שהוא מעביר אותם,״ הוא אומר. ״הוא צפה בחומרים והודיע שהוא לא מאשר לשדר. ׳רואים שם השפלות של חיילי צה״ל. אני לא מוכן!' אמר לי. נאלצתי ללכת לרמטכ"ל גבי אשכנזי כדי לקבל אישור, איבדנו עוד זמן יקר, אבל בסוף שכנעתי ופרסמתי את הסרטונים.״
לדברי בניהו, העובדה שהסרטונים הראשונים יצאו על ידי הצד השני מה אונייה עצמה, פעלה באופן מפתיע דווקא לטובת ישראל. ״זה המזל שלי במרכאות מאוד כפולות,״ הוא אומר, ״כי הראו שם שמרביצים לחיילי צה״ל מכות רצח. כשאתה רואה את הדבר הזה אתה מבין למה תשעה נהרגו. זה מה שיצא לעולם, וזו נקודה חשובה – ההשפלה של חיילי צה״ל בידי הפעילים במשט, שירתה אותנו. זה היה הקלף שלנו והשתמשתי בו.״
מבחינת צה״ל, החלק הראשון של המבצע הסתיים בהצלחה: החיילים הישראלים שבו בריאים ושלמים לחוף, ההשתלטות הושלמה על פי ההנחיות והדמויות המפורסמות, כמו גם העיתונאים על האוניות, יצאו ללא פגע.
כבר עם ההגעה לחוף, קיבל בניהו החלטה, עצמאית לטענתו – לחשוף את לוחמי השייטת, ולייצר נרטיב של תמיכה בהם. ״תוך ארבע-חמש שעות כל הארץ הייתה עם שלטים מאת 'יד אלמונית' – אנחנו עם השייטת." הוא אומר ומסביר את האסטרטגיה: ״זה גורם לעם בישראל לחבק את הצבא ולהשפיע על הממשלה לחבק את הצבא. המחשבה שלי הייתה כי השייטת תאחד את העם – רציתי להפוך את האירוע מתקרית בין צבא חזק למפגינים למפגש בין החיילים – הילדים שלנו – למול טרוריסטים."
ההחלטה השנייה שקיבל הייתה לפרסם במהירות את מוטות הברזל שבאמצעותם היכו משתתפי המשט את חיילי צה״ל.
בשעות הצהריים של אותו היום התקיימה מסיבת עיתונאים בבסיס חיל הים באשדוד שבה לראשונה בהיסטוריה, בשידור חי, דיברו לוחמי השייטת כשהם בגבם למצלמה. אמצעי הלחימה של "פעילי השלום" הוצגו לראווה והראו זווית שונה לחלוטין ממה שסופר בשעות הבוקר ולכך נוספו עדויות של חיילים שקולים ורציניים אשר לא נראו כששים אלי קרב, אלא להפך – כמי שניסו לעבור את האירוע באופן הרגוע ביותר, אך כשחשו בסכנת חיים, לא נותרה להם ברירה.
בזירה הארצית, המאבק התקשורתי הוכרע: התמיכה בנרטיב של צה״ל הייתה גורפת ולמרות ערפל הקרב של השעות הראשונות, דובר צה"ל הצליח לשכנע בצדקת דרכנו.
הזירה הבינלאומית, לעומת זאת, געשה ורעשה. ״בערב, המשט היה אמור להיכנס לאשדוד,״ משחזר בניהו, ״ואני, כבמאי, עשיתי טעות. היו שם מאות אנשים על המרמרה, ועוד כמה עשרות על כל אחת מהסירות האחרות, המהירות יותר. הייתי צריך לתזמן את כולן כדי שהמרמרה תיכנס ראשונה והעיתונאים יראו אותם, אבל לא עשיתי את זה. ככה קרה שהאונייה הראשונה נכנסה, כשעליה כל מיני שבדים, הולנדים. בשלב מסוים העיתונאים השתעממו כי חיכו 'ל'כוכבי האירוע', הם התייאשו והלכו הביתה.״
רק יממה לאחר מכן, התברר הסיפור עם שכירי החרב ומעטפות הדולרים, כשבמקביל הגיעו עוד ועוד סרטונים ותמונות. בעולם כבר פחות התחברו לנרטיב הישראלי, ולרועץ עמדה לצד הישראלי העובדה שחיילי צה״ל החרימו את המצלמות ואת החומרים שצילמו העיתונאים ומשתתפים אחרים במשט.
בימים הבאים התחוללה סערה אמיתית, שהעלתה לדיון את הסגר על עזה ופעולות ישראל. בזירה הדיפלומטית ספגה ישראל גינויים ממדינות רבות וכן במועצת הביטחון של האו"ם, ושגריריה זומנו לשיחות נזיפה או גורשו. בייחוד הורעו היחסים בין ישראל לטורקיה, שרוב נוסעי המשט היו אזרחיה.
האסטרטגיה שנבחרה על ידי ממשלת ישראל על מנת להתמודד עם הטענות הרבות, הייתה הקמתה של ועדת חקירה לבדיקת אירועי המשט, שבה השתתפו גם שני משקיפים זרים.
בתום דיונים ממושכים קבעה הוועדה, בראשות השופט יעקב טירקל, כי בעת ההשתלטות על מרמרה חיילי השייטת פעלו ״באופן סביר״; שישראל פעלה בהתאם לחוק הבינלאומי; שפעילי IHH הם האשמים באלימות הקשה, מפני שהשתמשו בנשק חם נגד חיילי צה״ל במהלך האירועים; ושהטלת הסגר הימי על רצועת עזה נעשה בהתאם לדין הבינלאומי ולהנחיות אמנת סן רמו הנוגעות להטלת מצור ימי.
בעולם לא קיבלו את מסקנות הועדה והקימו ועדה אלטרנטיבית, אך הזמן שעבר, עמעם את עוצמת המשבר בקרב מרבית מדינות העולם ורק יחסי ישראל־טורקיה המשיכו להיות מתוחים מאוד לעוד מספר שנים, עד לימים אלה.
ניהול האירוע התקשורתי זכה לביקורת רבה בישראל, אך אינני מסכים עם הביקורת. קל לשבת ביציע ולתת עצות, אך רק מי שנמצא בחדר (או בים במקרה הזה) מבין את מכלול השיקולים. מרגע שפרץ אירוע קשה מאוד באופן אובייקטיבי, עם הרוגים ופצועים מצד אחד, היה צריך לקבל החלטות מהירות ומדויקות. לא היה מדובר באירוע תיאורטי – ביטחון החיילים הוא השיקול המרכזי, והתקשורת היא שיקול משני – וכך צריך להמשיך להיות. אף על פי שהשעות הראשונות של המבצע נראו גרוע למתבונן מהצד, ההחלטות המהירות והמקצועיות שקיבל בניהו תוך כדי תנועה הצליחו להפוך את הקערה על פיה – בישראל באופן די גורף, ואילו ברחבי העולם, כרגיל, כל צד בחר להאמין לנרטיב הנוח לו, אך לפחות הוצג נרטיב חליפי לזה שהפיצו הארגונים הפרו־פלסטינים.
הפרק מתוך הספר "ניהול משברים" שהוציא לאחרונה היועץ האסטרטגי איתי בן חורין
