כמי שגדל בקריית ארבע תמיד תהיתי מה מקור הסלידה האובססיבית של השמאל מחברון - עיר האבות, אחד משלושת אתרי המורשת שהתלמוד טען שאומות העולם לא יוכלו לערער או להרהר על אחיזת ישראל בהם, לצד הר הבית וקבר יוסף (בדיעבד, יוכלו גם יוכלו). חברון תמיד הייתה מיקרוקוסמוס של ההתנחלויות. הסכסוך הציוני-פלסטיני בזעיר אנפין. מתוך סקרנות החלטתי להצטרף לסיור של "שוברים שתיקה" בחברון, הסמוכה לבית ילדותי, ממשקפיים שמאליות. השנה הייתה 2014, אבל בסיור דיברו כאילו אנחנו ב-2003-2002, שיא האינתיפאדה השנייה. זה כל מה שהמדריכים התמקדו בו.
הרחוב המרכזי בחברון, רחוב השוהדא (או דוד המלך, תלוי מי מדריך את הסיור) היה נטוש. דלתות בנייני הרכבת ננעלו בהלחמה כחלק ממאמצי צה"ל להרחיק את המחבלים והפורעים. בשוברים שתיקה כינו זאת "טרנספר שקט". בנקודה מסוימת עצר המדריך ואמר בהתרגשות: "זוכרים את המתנחלת שקיללה את האישה הפלסטינית וקראה לה שרמוטה? זה היה ממש כאן".
הכול היה נכון, אבל חצי אמת תמיד גרועה משקר. כי הסיור התמקד ב-3% מכלל העיר חברון, המשתרעת על שטח עצום. הוא התמקד באמצעים שהפעיל צה"ל – אבל השכיח את העובדה שמדובר היה בשנים הקשות ביותר של הטרור הפלסטיני ובאחד המוקדים החריפים של הסכסוך.
ספרתי אישית את כל התקריות מראשית נובמבר ומתברר שבשבועיים האחרונים בלבד היו 80 (!) תקריות שבהן פלסטינים יידו אבנים לעבר יהודים. להזכירכם, אשר פלמר ובנו יהונתן קיפחו את חייהם בתקרית כזו
לאחרונה הגיעה חצי האמת גם לשלטי החוצות באיילון. "גנץ, בר-לב, אלימות מתנחלים – לא במשמרת שלכם", קראו בשוברים שתיקה. זו לא הייתה יוזמה נקודתית אלא חלק מקמפיין. בשבועות האחרונים מתריעים בארגוני השמאל מפני גל אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים. רק לפני כחודש קראה כאן מנכ"לית "שלום עכשיו" שקד מורג להיזהר מפני אלימות המתנחלים ודרשה לכרוך את "הבורגנים מאורנית" יחד עם "המתפרעים מקומי אורי". אתמול הציג כאן פעיל "בצלם" אייל הראובני את המתפרעים היהודים כחזות המדינה כולה. כאילו זה לא הספיק, בדו"ח שלו הוא מגדיר את ישראל מדינת "אפרטהייד".
אלא שבמקרה חשף השבוע העיתונאי שחר גליק נתונים רשמיים של מחוז ש"י על הפשיעה היהודית מול פלסטינים. לפי המשטרה, פשעי תג המחיר צנחו ב-60%. מה שמורג הגדירה בזמנו "הסתערות חמושה", מוגדר על ידי המשטרה כ"חיכוכים". מתברר שגם כאן הייתה ירידה משמעותית – 20% פחות מקרים מאז פרסום הנתונים בשנה שעברה. במספרים מוחלטים, אגב, התבהלה נראית מגוחכת עוד יותר: שבעה (!) מקרים בלבד של תג מחיר, 21 חיכוכים.
אלימות היא בוודאי פסולה, אבל מילים ואפילו צווי הריסה לא הורגים. כדורים, פצצות ומטענים – כן. כשמציגים צד אחד של הסכסוך כאלים וברברי ונמנעים מלהביט את הצד השני יוצרים תמונה מעוותת. הנה הצד השני: הארגון הוולנטרי "הצלה ללא גבולות" מעדכן על בסיס שוטף בתקריות ביהודה ושומרון. ספרתי אישית את כל התקריות מראשית נובמבר עד לרגע כתיבת שורות אלו. מתברר שבשבועיים האחרונים בלבד היו 80 (!) תקריות שבהן פלסטינים יידו אבנים לעבר יהודים. להזכירכם, אשר פלמר ובנו יהונתן קיפחו את חייהם בתקרית כזו.
וזה לא הכל: חמש פעמים בתקופה הזאת יידו פלסטינים בקבוקי תבערה, בדיוק כמו זה שגרם למותה של הילדה אדל ביטון. שני מטענים הושלכו לעבר חיילי צה"ל ובשתי תקריות נוספות ניסו מחבלים לחצות מחסום כשהם נושאים עליהם סכין.
עקיבא לםדניס ויסלפויש כאן סכסוך. הוא מדמם, כואב ואכזרי. אבל כמו לטנגו, יש לו שני צדדים. לצערי, שוברים שתיקה, בצלם, שלום עכשיו ושאר ארגוני השמאל הפוסט-ציוני רואים רק צד אחד כאשם. הם נוקטים אותה פרקטיקה נלוזה מהסוג שראיתי במו עיניי בסיור בחברון: מתמקדים ב-3% מהסכסוך כדי להכתים את כל מדינת ישראל.
לא משנה להם שכל ממשלות ישראל האחרונות התעלמו באופן גורף מבנייה בלתי חוקית פלסטינית ולא אכפו אותה, ולא אכפת להם שהן נמנעו מלאשר בנייה יהודית מחוץ ליישובים כדי להשאיר פתח לפרטנר הדמיוני שיבוא. מדינת ישראל בעיניהם היא דמון שרק רוצה לגרש ערבים. מרוב שהם רואים בנו – המתנחלים, היהודים, המדינה – אשמים, הם לא מסוגלים לראות את האלימות הערבית.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 10:24, 16.11.21
