"עשרות מפונים מהיישוב שלומי שבגליל המערבי ערכו אמש (שבת) מסיבת הודיה לשכניהם כוכי (כוכבה) ודוד קלדרון, שזכו סוף-סוף לשוחח עם בנם עופר ששב משבי חמאס בעזה. היום בצהריים הם צפויים לפגוש אותו בבית החולים שיבא, ולהתאחד מחדש אחרי תקופה ארוכה של נתק וגעגוע. "עכשיו שלומנו טוב. מאתמול אנחנו סוף-סוף בטוב ומחכים לפגוש את עופר", סיפרה הבוקר כוכי ל-ynet בחיוך.
live
החגיגות עם הוריו של עופר קלדרון במלון בירושלים
מתחילת המלחמה, נוסף על הכאב שחשו לאחר שנודע להם שבנם עופר ונכדיהם סהר וארז נחטפו מקיבוץ ניר עוז, הם התמודדו גם עם אתגר אישי, כאשר נעקרו מביתם בשל חשש שחיזבאללה ינסה לפלוש לגליל. בני הזוג קלדרון פונו עם יתר חברי היישוב למלון דן בירושלים, שם הם מתגוררים עד היום.
"אתמול ראינו אותו בטלוויזיה כשהוא חזר. אחר כך שוחחנו בטלפון, הוא אמר שהוא רוצה חיבוק", סיפרה האם כוכי. "לא שאלנו אותו שאלות על מה שהיה שם, רק אמרנו לו שנגיע אליו והוא יקבל חיבוק, שנשמח איתו כמו שכולם כאן במדינה שמחים איתנו". דוד הוסיף כי "תמיד היינו אופטימיים שהוא יחזור. היינו עם אמונה. עופר נראה ממש טוב, והיום נגיע ונבדוק את זה מקרוב".
עבור כוכי ודוד קלדרון, השנה האחרונה הייתה מסע ארוך ומטלטל, אותו עברו יחד עם בני הקהילה המגובשת שפונתה משלומי לירושלים. "יש פה אנשים שיודעים לחבק. אנחנו הרגשנו כמו משפחה אחת גדולה לאורך כל הדרך. אחרי השנה הזו הגיע לנו לרקוד קצת", אמרה כוכי בזמן החגיגות שערכו לכבודם תושבי היישוב.
live
עופר קלדרון פוגש את ילדיו לראשונה אחרי ששוחרר
(צילום: עומר מירון / לע"מ)
כעת, אחרי שיבקרו את בנם ויעניקו לו את החיבוק המיוחל, הם נערכים גם לסגירת המעגל האישי שלהם, ומתכוונים לשוב הביתה לשלומי. "אם לא עופר כבר היינו חוזרים, אבל חיכינו שהוא יחזור קודם. נראה אותו, אם הוא יזדקק לנו נישאר איתו, אם לא אז נחזור הביתה", סיפרו.
מאז 7 באוקטובר, אז עזבו את ביתם לאחר שבנם ושניים מנכדיהם נחטפו, הם לא ביקרו בביתם אפילו פעם אחת. הם נשארו בירושלים, שם עקבו מקרוב אחר המאבק לשחרור בנם, ואחד השכנים "קפץ" אחת לכמה חודשים ליישוב ועדכן אותם על המצב. "הבית שלנו לא נפגע, דרושים רק שיפוצים קלים. מה שלא בסדר נתקן, אבל התיקון הכי גדול הגיע אתמול - הבן שלנו חזר הביתה", אמרה כוכי בהקלה.
עופר לא ידע עד לאחרונה שבנו בחיים: "רק מתחיל לעכל"
ראש המועצה המקומית שלומי גבי נעמן עדכן הבוקר את התושבים בהתפתחויות המשמחות, ומסר כי "עם היוודע ששמו של עופר ברשימת החטופים שישוחררו בשבת תושבי שלומי שרו, רקדו ושמחו יחד עם כוכי ודוד. במהלך חודשי הפינוי הארוכים הם תמכו וחיבקו את ההורים, וניסו לשמח ולחזק אותם כל הזמן. הם הפכו למשפחה אחת גדולה. המועצה תמשיך לתמוך, יחד עם תושבינו היקרים, ותלווה אותם עם חזרתם הביתה ככל שהם ירצו את עזרתנו ותמיכתנו".
עופר, בן ה-54, נזכיר, נחטף עם ילדיו סהר וארז מביתם שבקיבוץ ניר עוז, והשניים שוחררו בעסקה הקודמת בנובמבר 2023. אתמול, אחרי שפונה לבית החולים שיבא בתל השומר, הוא התאחד סוף-סוף עם ארבעת ילדיו. סהר בת ה-16, שהופרדה מאביה במנהרות של חמאס, כתבה הלילה בפוסט באינסטגרם: "הבטחתי לו שאני אלחם עליו ושהוא יחזור - וקיימתי את ההבטחה שלי. ניצחתי".
אייל קלדרון, בן דודו של עופר, סיפר הבוקר ל-ynet כי "עופר נפגש אתמול עם הילדים שלו, אלו היו רגעים של אושר שאי-אפשר להסביר. זה נתן לו כוחות ומילא אותו כל כך אחרי מה שהוא עבר. עכשיו הוא מקבל כוחות ונושם את הילדים ומתחיל להבין מה נחת עליו. הוא רק מתחיל לעכל".
הוא סיפר כי עד לפני כמה שבועות, עופר לא ידע כלל על כך שהבן שלו רותם בחיים. "הוא היה בחוסר ודאות מאוד גדול בשבי, ואז גילה מריאיון בתקשורת שהבן שלו עדיין חי", הסביר. "זה בלתי נתפס מה שהוא עבר שם, אבל לפחות אתמול הוא היה במקום מאוד חיובי. יש עוד דרך ארוכה לפנינו, וחשוב שאנשים יידעו שהתמונות מאתמול לא משקפות את מה שעופר עבר. לא היה לו לונה פארק בשבי. זה תהליך".
"הדרדסים" הרוכבים, שנאבקו על עופר
תיעוד מרגש נוסף מאתמול צולם כאשר עופר הגיע לבית החולים, וחבריו לקבוצת הרכיבה "הדרדסים" המתינו לו שם עם האופניים שלהם והריעו לו ממרחק של כמה מטרים – בעוד הוא מנופף אליהם בחזרה עם חיוך רחב על פניו. חברי הקבוצה שלו, שפעילה כבר יותר מעשור, נאבקו במשך 15 חודשים על שובו והקדישו למענו כל מפגש וכל רכיבה – והחליטו לא להישאר בבית אלא לרכוב לנקודה הקרובה ביותר שיכלו כדי לראות אותו.
live
התיעוד של עופר מנופף לחבריו מקבוצת הרכיבה, שחיכו לו מחוץ לבית החולים
"אנחנו קבוצה מאוד מיוחדת, כי אנחנו מכל קצוות הארץ, חברנו זה לזה בדרך קסם ונוצרו חברויות עם קשרים אישיים מאוד מיוחדים, הקבוצה פעילה כבר 13 שנה", מספרת נוית חורב, אחת מוותיקות הקבוצה. "אנחנו נפגשים מדי פעם כולם, מדי פעם בקבוצות קטנות ונוסעים פעם בשנה לחו"ל".
עו"ד שי רביד, שמכונה בקרב הרוכבים "דרדסאבא", מספר גם הוא כיצד "במהלך השבוע כל אחד בעיסוקים שלו בטריטוריה, אני בשרון, נוית בצפון, יש חברים בדרום – ובימי שישי זו רכיבה קבוצתית. אנחנו מנסים לחבר כמה שיותר אנשים מתוך הקבוצה ונוסעים לאתר רכיבה, אנחנו אוהבים בעיקר את המדברים, מדבר יהודה, העוטף, בצפון, בגולן, 40-30 איש, משכבות גיל שונות".
7 צפייה בגלריה
החברים של עופר קלדרון מקבוצת "הדרדסים", שבאו לקבל את פניו בעת שחרורו
(צילום: באדיבות קבוצת הדרדסים)
מאז הטבח הקשה וחטיפתו של חבר הקבוצה – הרוכבים מוצאים עצמם שוב ושוב סביב אותו יום נורא, שבו נהרג גם חבר הקבוצה אורן גולדין ז"ל. גולדין היה חבר כיתת הכוננות בניר יצחק. גופתו נחטפה לעזה והושבה במבצע חילוץ ביולי אשתקד. "אנחנו מסיימים תקופה מטלטלת בכמה רמות", מספרת נוית. על גולדין סיפרה כי הוא "היה הראשון שיצא את השער והוא השאיר אחריו אישה ותאומים. אנחנו בקשר עם המשפחה ודואגים לתאומים, ועשינו רכיבה לזכרו".
באשר לעופר, היא מדגישה כי הוא חבר טוב מאוד: "הוא בחור מאוד אהוב, כשהוא נחטף נשמטה הקרקע מרגלינו וחצי שנה אחרי שהוא נחטף לא היינו בקטע לרכוב, היינו רק באירועים כאלה ואחרים לשמור אותו בתודעה, אתמול זה הרגיש כאילו הלב חזר למקום".
"בכל רכיבה בארץ ובחו"ל נסענו עם שלטים של עופר", אומר שי רביד, "לקחנו אבנים כתבנו את השם שלו, כתבנו את השם שלו בגוף שלנו, עם האופניים, לא היה רגע בקבוצה שלא הרגשנו את עופר. בעבודה, בבית, יש לי תמונה שלו מולי במשרד כשאני מדבר עכשיו. מדברים הרבה על המשפחות של הנרצחים והחטופים – אבל סביב כל אחד יש לא רק משפחה אלא מעגלים קרובים של חברים טובים, קבוצות מגובשות. היינו סביב עופר כל הזמן, ממש הרגשנו חלק מהמשפחה שלו".
7 צפייה בגלריה
"קיבלנו דיווח בלייב מהטייס, שהוא בן של אחד מאיתנו". חברי הקבוצה אתמול ברמת גן
(צילום: GIL COHEN-MAGEN / AFP)
באופן מפתיע, מי שהטיס את המסוק שבו הועבר עופר לבית החולים הוא בנו של אחד מחברי קבוצת "הדרדסים". "ככה קיבלנו דיווחים בלייב מתי הוא ממריא", צוחקת נוית. "הרעיון היה להיפגש בבית של חבר ברמת גן, ומשם לרכוב לבית החולים, התאספנו בבית של אותו חבר, יצאנו לשיבא, הגענו למנחת, מהר מאוד החברים ששומרים על הגדר הבינו שהם חייבים לתת לנו לרכוב אחרי הרכב שהסיע אותו מהמסוק למחלקה, לא הייתה לו ברירה, פגשנו אותו כשהוא יצא מהרכב, הוא היה איתנו במרחק 10 מטר, נופף בידיים וחייך את החיוך שלו".
"לא הצלחתי להחזיק את עצמי", ממשיכה נוית. "זה היה קרוב, היינו 10 מטרים ממנו ולא יכולנו לחבק אותו, אבל זה היה רגע ששנה וחצי התנקזה אליו. ופשוט נשכבתי על הדשא, אנחנו מרגישים במקום אחר עכשיו, אחר לגמרי".
