ב-5 בנובמבר 1972, בשעה 14:30, טירטר הטלפרינטר במשרדי החטיבה לקשרי חוץ של צה"ל. מתוך המכשיר נפלט מברק בסיווג "בהול" שנשלח כל הדרך מקינשאסה, בירת זאיר שבאפריקה."סגן אלוף מרסל טוביאס נפגע היום בצניחה. נפטר בעת הפינוי לבית החולים", נכתב שם. הידיעה הקצרה הזו בישרה על מותה של אגדה.
השבוע התקבצו בבית העלמין קריית שאול בתל-אביב ותיקי הצנחנים לטקס אזכרה במלאת 50 שנה למותו של מרסל (אריה) טוביאס (טוביה), שנחשב לגיבור לאומי עוד בחייו. מי שהחל את הקריירה שלו בצבא האוסטרי ולחם בנאצים במסגרת הבריגדה היהודית, הפך לאחד מלוחמי הקומנדו הנערצים של צה"ל. הוא הוביל חיילים בקרבות מלחמת השחרור, צנח במעבר המתלה במבצע קדש ובהמשך הפך לסגן מפקד בית הספר לצניחה בתל נוף. ככזה, העמיד דורות של צנחנים שנשאו אליו עיניים, ולא רק בגלל קומתו הגבוהה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בראשית שנות ה-70 נשלח טוביאס, שכבר זכה אז לכינוי "אבי הצנחנים", לזאיר (היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). משימתו הייתה לעמוד בראש צוות שיקים שם בית ספר לצניחה ויאמן את כוחות הצנחנים של הרודן האכזר מובוטו ססה סקו. ביום מותו השתתפו טוביאס וחבריו במפגן צניחה, שבאמצעותו ביקש מובוטו להרשים את הנספחים הצבאיים המוצבים בארצו. בשעה 11 לפני הצהריים עמד טוביאס בפתח מטוס הדקוטה, כפי שעשה אלפי פעמים בעבר, וקפץ אל השמיים הפתוחים. זו הייתה הקפיצה האחרונה שלו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קצין ישראלי אחר, ששילח את טוביאס מהדקוטה, שמע מיד עם יציאתו קול יוצא דופן של חבטה עזה. מאוחר יותר יעיד כי כשהציץ מדלת המטוס הפתוחה ראה את המצנח הרזרבי של טוביאס כרוך סביב מיתרי המצנח הראשי שלו. היה ברור ששני המצנחים לא נפתחו כהלכה, וטוביאס נחבט בקרקע בעוצמה. "הפסקתי את ההצנחה והנחַתי את המטוס מיד", המשיך להעיד אותו קצין. "על המסלול פגשתי את הרכב שלנו, שנהגו הודיע לי שסא"ל מרסל כבר פונה לבית החולים".
7 צפייה בגלריה
''מבחינתנו העניין הזה לא הסתיים''. ילדיו של מרסל טוביאס: ורדה, יוסי וזיוה
(צילום: טל שחר)
כמה שעות אחר כך התייצבו מספר מכוניות צבאיות בפתח בית משפחת טוביאס בשיכון הצנחנים ברמת-גן. הבן יוסי, ששירת אז בעצמו כקצין בגדוד 202 של הצנחנים, בדיוק חזר מהבסיס עם כמה מחבריו ליחידה. "ראיתי מרחוק רכב פלימות' צבאי. אמרתי לחבר'ה שהיו איתי 'משהו קרה'", סיפר השבוע. הפלימות' היה שייך לתת-אלוף עמנואל (מנו) שקד, אז קצין חי"ר וצנחנים ראשי. הוא גם זה שבישר ליוסי ולשתי בנותיו הנוספות של טוביאס, ורדה וזיוה, כי אביהם נהרג.
חמישה עשורים חלפו מאז אותה תאונה. אך מבחינת משפחתו של טוביאס, סימני השאלה סביבה מסרבים לגווע. מאז מותו הקפידו ילדיו שלא למתוח ביקורת על התנהלות הצבא ומשרד הביטחון בפרשה, ונזהרו שלא לטעון בציבור כי ייתכן שהתאונה הייתה למעשה מבצע מתוחכם לחיסול אביהם. אבל עכשיו מספרים שלושת הילדים לראשונה כי הם משוכנעים שהתאונה שבה נהרג טוביאס לא הייתה מקרית. "הוא היה הצנחן עם הכי הרבה צניחות במדינת ישראל", אומר יוסי. "הוא ידע להתנהג באוויר, ובכל זאת לא הצליח לפתוח את הרזרבי שלו כראוי. לא הגיוני שזו הייתה תאונה תמימה".
לרשימת הסימנים המחשידים מתווספת גם היעלמות מסתורית של מסמכים, דרישה של קצינים בכירים כי המשפחה לא תשאל שאלות מיותרות בנוגע לתאונה המוזרה, והעובדה ששבועיים בלבד לפני מותו חווה טוביאס תקלת צניחה זהה, אבל הצליח להיחלץ ממנה לאחר שפתח את המצנח הרזרבי שלו. לדברי ילדיו, באותה תקופה אף סיפר לאשתו כי מישהו מנסה להרוג אותו. "אמא שלי אמרה לו, 'בוא נחזור לארץ'", מספרת זיוה. "הוא אמר לה, 'מה, אני אגיד לרמטכ"ל שאני רוצה לחזור?'"
בעקבות פנייה לדובר צה"ל ולמשרד הביטחון, איתרו בארכיון צה"ל מסמכים הקשורים לתאונה שבה נהרג טוביאס, וחלקם מתפרסמים כאן לראשונה. אלא שגם לאחר עיון במסמכים, ילדיו של טוביאס מוסיפים לטעון כי מישהו מסתיר מהם משהו. "מבחינתנו העניין הזה לא הסתיים", אומרת ורדה. "לדעתנו המדינה כן יודעת מה קרה לאבא, והשתיקו את הכול בגלל דיפלומטיה. אין לנו דרישות ואין לנו טענות. אנחנו רוצים רק להגיע לחקר האמת".
הביוגרפיה של מרסל טוביאס, שנולד ב-1914 בלבוב וגדל בווינה, יכולה לפרנס כמה סרטים הוליוודיים, אולי בכיכובו של ארנולד שוורצנגר, שנולד בעצמו באוסטריה.
אביו, ג'וזף, היה עורך דין מצליח ומשפחתו נחשבה לאחת המשפחות היהודיות המכובדות במדינה, אבל טוביאס התגלה במהרה כילד פרוע ומשולח רסן, פרא אדם. בהתייעצות משפחתית הוחלט שהמקום המתאים ביותר לצנן את מזגו הלוהט הוא פנימייה צבאית, וכך מצא עצמו כיהודי היחיד באקדמיה הצבאית על שם הקיסרית מריה תרזה בווינה.
המסגרת הצבאית הלמה את ממדיו של טוביאס הצעיר, שהיה אמיץ וחזק בצורה יוצאת דופן, "איש עם עוצמה אדירה שהיה יכול להניף באוויר ערימת חציר", כפי שמנסח בנו יוסי. המסגרת הצבאית היא גם זו שתסבך את טוביאס שוב ושוב בהמשך.
לאחר שסיים את הפנימייה נשלח לטירונות ולקורס קצינים והוצב כקצין בחיל ההנדסה של הצבא האוסטרי. בתום שנתיים בלבד עזב את השירות באופן פתאומי, לאחר שהתגלה כי הוא מנהל רומן עם אשתו של אחד מבכירי השלטון האוסטרי. הוא היה, כך נדמה, האלפא מייל הקלאסי.
7 צפייה בגלריה
טוביאס מדריך את מובוטו בקורס הצניחה בישראל. השליט האפריקאי העריץ אותו
(צילום: אלבום פרטי)
בגיל 20, מתחת לאפה של משפחתו, נמלט טוביאס מאוסטריה, עלה על ספינה שלקחה אותו לאלג'יר תוך שהוא משתמש במסמכים מזויפים, והצטרף ללגיון הזרים הצרפתי – המקום האידיאלי להשביע בו את תאוותו לקרב. בלגיון שמחו לקבל את הלוחם האמביציוזי בעל הניסיון, ושלחו אותו להשתתף במלחמות הקולוניאליות שניהלה אז צרפת במדבריות צפון אפריקה. כשהעניין נודע לאביו הוא דאג – בסיוע תשלום כופר – לשלוף אותו מאפריקה ולהשיבו הביתה.
לאחר שובו לווינה הצטרף טוביאס חסר המנוח לסניף של תנועת בית"ר בעיר, שם ספג מנה גדושה של ציונות. ב-1938 הפליג לפלסטינה על אוניית מעפילים, מותיר מאחור את הוריו ושלושת אחיו. כל בני המשפחה, למעט אחת מאחיותיו, נספו בשואה.
בארץ התגלגל טוביאס למושבה ראש פינה. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, התנדב מיד לצבא הבריטי כדי להיחלם בנאצים. לאחר שהוצב בפלוגה שעסקה במשימות שמירה בלבד, נטש אותה והצטרף לכוח שיועד להילחם במדבר המערבי. "הוא תמיד חיפש את האקשן", אומר יוסי.
אבל לפני שהספיק להשתתף בלחימה, הסתבך טוביאס בעוד פרשייה מסעירה. "ביחידה שלו היה סמל בריטי אנטישמי, שכל הזמן הציק לחיילים היהודים", מספרת ורדה. "באחד הערבים, בשיחה בין היהודים, הוחלט שצריך להרוג את הסמל הזה. אבא התנדב למשימה".
יוסי: "זה הצבא הבריטי, ובערב החבר'ה היו הולכים לשתות בפאב היחידתי. באחד הערבים, כשאותו סמל התחיל כהרגלו לקלל את היהודים, אבא לקח בקבוק בירה, נתן לו בומבה על הראש והרג אותו".
טוביאס נידון לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך, אותן החל לרצות בכלא הצבאי הבריטי בקהיר. אלא שהפרשה, שעוררה הדים בעולם, העלתה לסדר היום את האנטישמיות הקיימת בצבא הבריטי, ובכך שיפרה את מצבו של טוביאס. הוא הועבר לכלא עכו, ממנו שוחרר כעבור זמן קצר.
לאחר שחרורו הצטרף מיד לבריגדה היהודית, שם מצא סוף-סוף את האקשן שאותו חיפש. הוא לחם באפריקה, השתתף בלחימה בחזית האיטלקית באירופה, וקיבל על כך ציון לשבח. בתום המלחמה פעל להעלאת ניצולי שואה לישראל והצטרף ל"נוקמים", חיילים מהבריגדה היהודית שהסתובבו באירופה, איתרו קציני אס-אס וגסטפו גרמנים, וחיסלו אותם בדם קר.
עם שובו לארץ חזר טוביאס לראש פינה, התגייס לחיל הנוטרים של משטרת המנדט הבריטי והיה פעיל באצ"ל. במאי 1948 התגייס רשמית לצה"ל שם שמחו לקבל אותו, אמנם מבוגר בן 34 עם מבטא ייקי כבד, אך גם לוחם ללא חת, קצין בעל עיטורים ומי שכבר צבר ניסיון בשלושה צבאות שונים – האוסטרי, הצרפתי והבריטי – והוא הוצב כמפקד פלוגה בחטיבת עודד.
לאחר המלחמה נקרא לפקד על אחת משתי פלוגות הטירונות הראשונות של חטיבת הצנחנים. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה התנסה בצניחה, שתהפוך לאהבתו הגדולה ותעצב את המשך הקריירה הצבאית שלו. במבצע קדש ב-1956 כבר כיהן כסגנו של רפאל איתן (רפול), מפקד גדוד 890, וצנח עימו במתלה. בהמשך מונה לסגן מפקד בית הספר לצניחה, התפקיד שהעניק לו את התואר "אבי הצנחנים".
שלושת ילדיהם של מרסל ולבנונה טוביאס גדלו בבסיסי צה"ל ובשיכון הצנחנים ברמת-גן, שבהם האווירה הצבאית פיעפעה מן החוץ אל הפנים. "הסיפורים היחידים שאבא סיפר לנו היו על הפעולות הצבאיות שבהן השתתף. על זה גדלנו", מספרת בת הזקונים, ורדה.
זיוה, הבכורה, זוכרת כיצד צפתה באביה מאמן את טירוני הצנחנים על מגרש המסדרים של בה"ד 4 במחנה צריפין, לא רחוק מבית המשפחה. "נתנו לו לאמן חבר'ה קשיי יום, את כל הפרחחים, והוא עשה מהם חיילים למופת", מספר הבן האמצעי יוסי, שבכתפיו הרחבות והלסת המרובעת שלו מזכיר את אביו.
ורדה: "מצד אחד הוא היה קשוח מאוד עם הטירונים במהלך האימונים, קרע להם את התחת – ומצד שני היה יושב בתום יום האימונים ועוזר להם לתקן גרביים ולתפור כפתורים במדים". לטוביאס, אגב, מיוחס המשפט: "אתם תקראו לי המפקד ואני אקרע לכם את התחת".
גם עם ילדיו היה טוביאס קשוח, ולעיתים ממש נהג בהם כחיילים. הוא לימד אותם לצוד יונים ברובה טוּטוּ, צלח איתם את הכנרת ויצא איתם לריצות בוקר. "הזמן היחיד שהיה לנו איתו בבית היה בשישי בערב", אומרת זיוה. "היינו יושבים אחרי הארוחה והוא היה מספר לנו על הפעולות שלו".
אין פלא, אם כך, שכל ילדיו התגייסו לצנחנים: זיוה שירתה בבית הספר לצניחה, יוסי היה קצין בגדוד 202 וורדה הייתה מקפלת מצנחים. בימי שישי הילדים הצטרפו לאביהם ויצאו לצנוח בחולות פלמחים עם יתר המדריכים בבית הספר לצניחה. "הצבא היה המשפחה והמשפחה הייתה הצבא", מסכמת ורדה.
בשנות ה-60 החל טוביאס, אז כבר סגן אלוף לקראת גיל 50, את השלב האחרון בקריירה הצבאית שלו. הלוחם הוותיק הפך למדריך צניחה במשרה מלאה. הוא צבר כמעט אלפיים צניחות במגוון של טכניקות, השתתף בתחרויות צניחה ברחבי העולם, העמיד דורות של צנחנים ישראלים והדריך גם צנחנים מחו"ל במסגרת שיתופי פעולה של צה"ל עם צבאות זרים.
ב-1964 מונה לראש משלחת צבאית ישראלית שיצאה לנפאל, כדי לסייע לצבא המקומי בהקמת יחידת צנחנים משלו. משפחת טוביאס עברה לקטמנדו, והתקבלה שם בכבוד מלכים, תרתי משמע. "היינו מתחילים את הבוקר ברכיבה על סוסים עם המלך הנפאלי מהנדרה, שהיה חבר אישי של אבא", מספר יוסי.
תחת הדרכתו של טוביאס הוקם בית הספר הנפאלי לצניחה, הוכשרו לוחמים ועוצבה תורת לחימה. "בנפאל הוא נחשב לגיבור, ועד היום המשרד שלו שם נותר כפי שהיה, כאות הערכה לפועלו", אומרת ורדה.
בתום שש שנים בקטמנדו שב טוביאס ארצה, אך לתקופה קצרה בלבד. התחנה הבאה שלו תהיה קינשאסה שבזאיר.
מדינת ישראל ניהלה יחסים דיפלומטיים עם המדינה האפריקאית מהרגע שזו קיבלה עצמאות מבלגיה ב-1960. היחסים התהדקו לאחר שהרמטכ"ל הקונגולוזי, מובוטו ססה סקו, עלה לשלטון בהפיכה צבאית ב-1965. סייע לו בכך ה-CIA, שקיווה כי יתמוך בארצות-הברית במלחמה הקרה מול ברית-המועצות. מובוטו שינה את שמה של המדינה מקונגו לזאיר וניהל בה משטר דיקטטורי אכזר, שכלל דיכוי אלים של מתנגדיו ושלטון מושחת כלכלית שהעשיר את כיסו הפרטי והפך אותו למיליארדר.
מובוטו חיבב את ישראל עוד מהימים שבהם היה רמטכ"ל. ב-1963 הוא בילה בישראל שלושה שבועות כאורח של צה"ל, במהלכם עבר קורס צניחה. מדריכו האישי היה טוביאס, ומאותו רגע הפך מובוטו למעריץ של הקצין הישראלי בעל מורשת הקרב המפוארת.
באותה שנה גם החלה ישראל לסייע בהכשרת הצנחנים הקונגולוזים, שנהגו להתאמן בקביעות בארץ. כוחות הצנחנים שאימן צה"ל היו עמוד השדרה של משטר מובוטו, ותפקידם העיקרי היה הגנה על המשך שלטונו מפני איומים פנימיים ודיכוי ברוטאלי של מרידות וכוחות בדלניים. בישראל היו מודעים לכך היטב. "בזאיר אנו יושבים בחיל (צנחנים) שהינו מוקד וכוח עליו נשען השלטון", אמר באפריל 1972 נחום אדמוני, אז הממונה על אזור אפריקה במוסד.
מובוטו נעזר בישראל לא רק כדי להכשיר את חייליו, אלא גם כי האמין שבכוחה להשפיע על ארצות-הברית, כדי שזו תעניק לו סיוע כספי שהיה נחוץ לחילוץ מדינתו מהמשבר הכלכלי המתמשך ממנו סבלה. ישראל, מצידה, ראתה בזאיר מדינה ידידותית, שתרים עבורה אצבע בהצבעות באו"ם. ברקע עמד גם מאבק האיתנים בין ארה"ב, שתמכה במובוטו, לבין ברית-המועצות, שתמכה במתנגדיו.
למציאות המורכבת הזו נכנס מרסל טוביאס ב-1970, לאחר שנשלח להקים בית ספר לצניחה בקינשאסה. "תמיד היה מתח בזאיר, בגלל החשש שיפילו את הממשלה", מסבירה ורדה, שצנחה עם אביה באחד מביקוריה בזאיר. "אבא לא אהב את מובוטו, אבל לא הייתה לו ברירה, כי הוא ביקש ממנו להגיע לזאיר באופן אישי, ואבא קיבל פקודה מהרמטכ"ל (חיים בר-לב). בוקר אחד דיברנו והוא אמר לי: 'אני מקווה לסיים את הפרק הזה בקריירה ולחזור הביתה'". גם זיוה, שפגשה את מובוטו כשביקרה בזאיר, לא התלהבה ממנו. "הוא היה ענק, מפחיד", היא אומרת. "איש שמעורר בך רעד".
הבת ורדה: "דיברתי עם מקפלות המצנחים שם. הן הגיעו מכפר אחד, שפשוט גייסו את כולו בכפייה לצבא. היו שם ילדות בהיריון שקיפלו מצנחים. זה היה לי קצת שוק"
לדברי ורדה, הרמה המקצועית של צבא זאיר הייתה נמוכה מאוד. "דיברתי עם מקפלות המצנחים שם", היא נזכרת. "הן הגיעו מכפר אחד, שפשוט גייסו את כולו בכפייה לצבא. היו שם ילדות בהיריון שקיפלו מצנחים. זה היה לי קצת שוק".
בעיות הבטיחות בבית הספר לצניחה בקינשאסה עולות גם מהדוחות שנשלחו לאחר התאונה בה נהרג טוביאס, כפי שמופיע במסמכים שנשלפו לבקשת "ידיעות אחרונות" מארכיון משרד הביטחון: שלושה ימים לאחר מותו של טוביאס דיווח קצין ישראלי בקינשאסה כי התקלה במצנחו הייתה עלולה לנבוע מטעויות בקיפולו "או ממצב טכני של שמישות המצנח". הוא הוסיף: "איני רואה כסבירה אפשרות של תקלה מכוונת" וביקש, "לשגר לכאן ועדת חקירה מוסמכת מהארץ".
ועדה כזו, בראשותו של סא"ל אליהו בן-דוד, אכן הגיעה כמה שבועות מאוחר יותר לזאיר. בן-דוד תיחקר את יתר הישראלים בבית הספר לצניחה בקינשאסה ובחן את המצנחים שהיו מעורבים בתאונה. הוא לא מצא עדויות לחבלה מכוונת.
7 צפייה בגלריה
טוביאס (משמאל) ומובוטו (שני מימין) בקינשאסה. השלטון נשען על הצנחנים
(צילום: אלבום פרטי)
גם ועדת בדיקה נוספת, שבחנה את המצנחים שבהם השתמש טוביאס לאחר שאלו נשלחו לישראל, מצאה "סימנים ברורים של אחזקה לקויה" של המצנחים, אך גם היא "לא מצאה אף סימן המצביע על חבלה מכוונת ויזומה".
הבעיה היא שהמסמכים הללו, שיכלו אולי להרגיע את החשדות של משפחת טוביה כבר ב-1972, לא נמסרו לידיהם. הסיבה לכך הייתה שתוצאות חקירת הקצין הבודק, שהועברו מזאיר למפקדת קחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי), אבדו משום מה והתגלו במקרה רק כעבור שנתיים. רק אז קבע על בסיסם הפרקליט הצבאי כי "לא ניתן להגיע לשום מסקנה ברורה להסביר את סיבת התקלה", והורה לסגור את תיק החקירה בעניין. באותה הזדמנות הוא גם כתב: "אבקש להביא תוכן חוות דעתי לידיעת בני משפחתו של סא"ל מרסל טוביאס ז"ל. נמסר לי כי הם ביקשו בעבר לקבל פרטים על ממצאי החקירה, ועקב אובדן התיק במקחצ"ר לא קיבלו עד כה תשובה ברורה".
האם תיק החקירה אבד או הועלם? לדברי זיוה, כבר בימים שלאחר התאונה החלה מסכת של הסתרה, שנועדה לדבריה למנוע סימני שאלה סביב מות אביה. "מיד לאחר התאונה אמא שלי התחילה לשאול שאלות, ואמרו לה לשתוק. כל מיני קצינים ביקשו ממנה לא לעורר את העניין".
ורדה: "אכן שתקנו הרבה שנים. אמי, לבנונה, נפטרה לפני כ-15 שנים, וכל עוד הייתה בחיים עוד ניסינו מדי פעם לפנות למשרד הביטחון וביקשנו לראות את תיק החקירה. התשובה הייתה שהתיק נסגר וזהו".
לבנותיו של טוביאס כמה סברות בנוגע לזהותו של הגורם שאולי רצה במות אביהם. ייתכן, הן טוענות, כי מתנגדיו של מובוטו, שזיהו בטוביאס דמות מרכזית בהכשרת לוחמי הצנחנים המקומיים, ביקשו לחסל את אביהן. לדבריהן גם הרוסים, שהתנגדו לשלטון מובוטו, הרוויחו רבות ממותו. לזיוה יש סברה נוספת, אולי העגומה מכולן. "אבא היה בית"ריסט, וגם קצין מיתולוגי", היא כמעט לוחשת. "היו הרבה שקינאו בהצלחה שלו, ולאורך כל הדרך שמו לו רגליים".
זמן לא רב אחרי התאונה שבה נהרג טוביאס, עזבו המדריכים הישראלים את בית הספר לצניחה בזאיר. אך שיתוף הפעולה הצבאי עם המדינה האפריקאית נמשך: ב-1983 חתמה ישראל על הסכם לחימוש ואימון הצבא של מובוטו, והתעשייה הצבאית מכרה לו נשק ותחמושת. בתמונות שהגיעו מזאיר במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בתחילת שנות ה-90, נראים חיילים קונגולזים חמושים ברובי גליל ועוזי, ששימשו אותם לביצוע מעשי טבח באוכלוסייה האזרחית. מובוטו שלט בזאיר עד 1997, אז הודח באלימות מכס השלטון ונמלט לגלות. הוא מת זמן קצר אחר כך במרוקו.
טוביאס נקבר בישראל. גופתו הובאה הנה כאשר חלק מהדרך היא מלווה במטס צבאי של חיל האוויר הזאירי. אפילו ב"ניו-יורק טיימס" התפרסמה ידיעה נרחבת על מותו. "אחד החיילים המפורסמים בישראל נהרג בתאונת צניחה בגיל 58", נכתב שם.
אלפי אנשים פקדו את הלווייתו של "אבי הצנחנים", ובהם הרמטכ"ל דוד אלעזר. הכומתות שחבשו לוחמי הצנחנים צבעו את הקהל האבל באדום.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "אירוע מותו של מרסל טוביה ז"ל אירע לפני 50 שנה. לא מוכרות פניות של המשפחה מהשנים האחרונות למערך הנפגעים בצה"ל. מרגע שהתקבלה הפנייה לקבלת הדוחות, היא טופלה במהירות והדוח שנמצא הוצג למשפחה. צה"ל משתתף בצער המשפחה וימשיך ללוותה".
פורסם לראשונה: 07:45, 25.11.22
