הידיעה מהשבוע שעבר שלפיה שב"כ מבקש למנות פרויקטור שיעסוק בשיקום נערי גבעות עוררה הרבה אמוציות. במחנה הימין הביעו התנגדות. למה לשקם אותם, שאלו שם, הרי הם ראש החץ בקרב על ההתיישבות בגדה המערבית. בחוגים אחרים תמהו במידה מרובה של צדק מה עניינו של ארגון ביטחוני בעבודה סוציאלית. שב"כ סיפק הסבר פשוט שמהותו הקדמת תרופה: עדיף לטפל בנערים האלה עכשיו מאשר להתמודד איתם כשיהיה מאוחר מדי, אחרי שיתפרעו בכפרים פלסטיניים. אז שב"כ מגדיל ראש.
זו יוזמה חכמה, אבל השאלה היא למה הוא? התשובה האמיתית והכואבת היא שאין מישהו אחר. וזה לא חדש. שב"כ נתפס כאן בשנים האחרונות כתרופת קסם לכל בעיה. כל מה שלא הולך בדרך המלך - משטרה, רשויות חוק למיניהן, משרדי ממשלה - ילך באמצעות שב"כ.
כבר אחרי פרוץ מגפת הקורונה ב-2020 דחק ראש הממשלה בנימין נתניהו בשב"כ להיכנס למעקבים אחרי אזרחים מפרי בידוד באמצעות ה"כלים" שלו. וזה כמובן לא הסתיים שם. בשנה האחרונה מתנהל דיון ער סביב הכנסת שב"כ לטיפול באלימות ובמגפת הרציחות במדינת ישראל (כן, במדינת ישראל. אין דבר כזה "החברה הערבית". אין גישה גזענית יותר מחלוקת קורבנות לפי דתם או הלאום שלהם).
תחילה דחה ראש שב"כ רונן בר – לפחות באופן פומבי - את הדרישות האלה והסביר כי הן חורגות מהמנדט שלו ומהחוק שמגדיר לו בבירור מה עליו לעשות (בעיקר מאבק בטרור). בר גם יודע שהשמיכה שלו קצרה מדי. הוא לא יכול לכסות ביעילות גם פשיעה מבית וגם ריגול נגדי וגם טרור בשטחים, בתוך ישראל ומחוצה לו. הוא אמנם ארגון יעיל, אמין ומצויד בטכנולוגיות מתקדמות, אבל הוא קטן יחסית. בנוסף, הוא לא רוצה להפעיל את יכולותיו הכוללות מעקבים, האזנות ואמצעי זיהוי טכנולוגיים על אזרחי ישראל, משום שזה מקרב אותנו למשטרים טוטליטריים נוסח צפון קוריאה, שם זה מקובל ונהוג.
עם זאת, ראש שב"כ מבין שיש סכנה גדלה והולכת ליציבות המדינה ולאורחות החיים בה, ולכן הוא מגדיל ראש בעוד תחומים. פתאום הוא מעורב במשבר מול הדרוזים סביב טורבינות הרוח בגולן (התברר שנציגי העדה ביקשו זאת ממנו כי הוא היחיד שהם מאמינים לו). באירוע סהרורי אחר הוא זימן ראשי רשויות ערביות לפגישה במטה שב"כ בתל אביב לדיון על הפשיעה, שם הציע להם להציץ לחדר הכושר במרתף הבניין. לפחות הומור עוד יש לו.
ד"ר נחמן שיצילום: ג'ורג' גינסברגבר מבין שיסודות המדינה נשחקים במהירות תחת המציאות, וכפטריוטים ישראלים נגררים הוא וחבריו גם לחזיתות האלה. יכולים או לא, רוצים או לא - הם חשים חובה להתגייס למאמץ הלאומי. הם מביטים סביב, רואים את הנזק העצום שגורמים גל הרציחות, הכאוס במאחזים, אובדן המשילות מהגולן עד הנגב והסכנה באובדן אמונה של העדה הדרוזית, ויודעים שמדובר בחיצים מורעלים בלבה של המדינה. את הסחף הזה הם רוצים לעצור.
דעתי הדמוקרטית כאמור לא נוחה מול התרחבות הסמכויות והמעורבות של אנשי ארגון ביטחוני חשאי בעניינים אזרחיים, אבל אני לפחות מכיר בכך שכוונותיהם טהורות. וזאת בניגוד לכמה חברי קואליציה, שמערערים תדיר על נאמנותם למדינת ישראל, שמאשימים אותם בגל הטרור ובסיוע למחבלים. מוזר קצת לכתוב זאת, אבל הם ראויים לתודה.
- ד"ר נחמן שי היה שר התפוצות, סגן יו"ר הכנסת ודובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
