היום לפני שנתיים בדיוק, שיגר בית החולים המרכזי בעיר ווהאן דגימה של משטח גרון למעבדה פרטית בעיר סינית גדולה אחרת, גואנגג'ואו. זו הייתה הפעם הראשונה שהעולם המדעי נחשף לנגיף הקוביד. שנתיים לאחר מכן, ובקרוב אמור ארגון הבריאות העולמי לפרסם דוח מיוחד שינסה להעריך את שיעור המתים האמיתי מהנגיף; לא ההודעות המדינתיות הרשמיות, שחלקן – בייחוד ביקום הטוטליטרי ובעולם המתפתח – אינן רוצות או יכולות לספור את הקורבנות. לכאורה, מתו רשמית מקורונה 5.4 מיליון בני אדם. ועדת המומחים של ארגון הבריאות העולמי צפויה לומר – לא ולא. המספר הוא כ-15 מיליון, בהערכה שמרנית למדי. בארה"ב מתים כ-2,000 בני אדם ביום מקורונה. האמריקאי הממוצע איבד כמעט שנתיים מתוחלת חייו אל מול שנת 2019, והיד עוד נטויה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
השבוע דיווחו שורה של מדינות, מספרד דרך בריטניה ועד לקנדה, על שיאי מקרים מתחילת המגפה. "אני מרגיש שאנחנו שוב במארס 2020, מוצפים במקרים ולא יודעים מה יהיה", אמר לי מומחה אחד. הוא התייחס לדברים שנכתבו כאן בעבר: האומיקרון מידבק בצורה בלתי רגילה, אך כנראה גורם פחות למחלה קשה. השאלה היא עד כמה פחות, והאם מספר המקרים לא יגרום לכך שכל חיסכון בתחלואה הקשה יימחק ממילא בשל תחלואה נרחבת שכדוגמתה לא ראינו. את התשובות נדע תוך כמה ימים ממבט בבריטניה, וכאן צריך לומר מילה טובה למדיניות הממשלה: ההחלטה על הבוסטרים בשעתו, והבדיקות בנתב"ג, נתנו לכולנו זמן. ישראל תוכל להביט עכשיו בארה"ב ובבריטניה, ופשוט לדעת מהו האומיקרון. הפעם, בניגוד לאלפא ולדלתא, ישראל היא לא בין הנפגעות הראשונות בעולם מזן חדש.
אם העולם יוכה, ישראל תלך לסגר. לא להגבלות, אומרים לי בקבינט הקורונה, אלא לסגר. כמו נתניהו, ראש הממשלה בנט ושר הבריאות הורוביץ, ובעצם כל השאר, הגיעו למסקנה שההגבלות לא מסייעות. הן לא נאכפות. בהתחשב בהתפשטות ובהכפלה של האומיקרון, תועלתן תהיה קטנה. זו מסקנה מפוקפקת; עדיף לעשות מעט ולבלום קצת הדבקה, מאשר לא לעשות דבר. מאידך, ההגעה הזו למסקנה הייתה קלה במיוחד, כי הגבלות הן צעד לא פופולרי. החישוב הפוליטי פשוט: אם נראה תמונות זוועה מהעולם, הציבור ינקוט זהירות גוברת בעצמו, וגם יהיה פתוח יותר להגבלות חריפות. אם לא נראה, הציבור ממילא לא יציית, אחרי שנתיים של מגפה. ממילא בממשלה הזו רוחשת תמיד מתחת לפני השטח הכחשת מגפה או ספקנות לא־בריאה, כפי שהמחיש השבוע שר האוצר ליברמן שהחליט להשיב אותנו לאחור עם "סוג של שפעת", בהתייחס לאומיקרון.
ומה עושה בנט? הוא וידא, גם באמצעות הרבה וואטסאפים ושיחות תחזוק עם מנכ"ל פייזר, שישראל תקבל אספקה מכובדת של התרופה החדשה של החברה, בכמות דו-ספרתית, באלפים. המשלוח אמור לנחות בימים הקרובים בישראל. התרופה, פקסלוביד, יכולה לשנות את כללי המשחק: היא מונעת תחלואה קשה ביעילות של כ־80 אחוז, ותמותה עוד יותר מכך. החיסונים והתרופות ממחישים שלמרות התחושות הקשות בעולם, לא חזרנו לנקודת ההתחלה; ומי יודע, אולי אנחנו בתחילת הסוף.
ישראל וארה"ב חוו בשבועות האחרונים את העימות הראשון, ולגמרי לא האחרון, בין ממשל ביידן וממשלת בנט-לפיד. למרות ההכחשות, זה היה עימות משמעותי למדי. ראש הממשלה כנראה חש שהבית הלבן מתעלם מעמדתה של ישראל בנושא האיראני. הוא לא התעתד לחייך, להצדיע ולשמוע מ"CNN" על ההסכם שייחתם עם טהרן. הבית הלבן, מצידו, נקט עמדה וושינגטונית קלאסית: נדבר איתכם על איראן, ועל השיחות איתה, כשיהיה לנו מה להגיד. עד אז, אל תפריעו לנו. במקביל, האמריקאים לא נמנעו מביקורת חריפה ושיחות תכופות בענייני הבנייה ביהודה ושומרון. גורם ישראלי הודה השבוע שהיה בהחלט "Rift", קרע, אך כאשר פורסמו פרטים עליו נחפזו כל הצדדים לציין בהתרעמות שהיחסים מצוינים, שקווי התקשורת פתוחים. החיפזון הבהיר שהאירוע היה חריף ממה שדווח, שהתחוללה "החלפת דעות כנה", אם לצטט את הז'רגון הדיפלומטי לריב מאסיבי.
הפרטים מקוטעים, אבל הנה הם: האמריקאים הבהירו ללשכת ראש הממשלה שאי-אפשר לכפות עליהם שיחה עם ישראל בנושא האיראני. ושלא יציבו להם תנאים או דרישות. בנט הבהיר, מצידו, שהוא לא שבע רצון ממה שקורה בווינה ושקולה של ישראל לא יושתק. מבחינה מסוימת, המשבר שירת את ישראל. האמריקאים נקטו את התמרון החביב עליהם: הם נזפו, העמידו את ירושלים במקומה, ואז שלחו את השליח האימפריאלי סאליבן לדבר ביזנס.
בהיי־טק ובמדיה נהוג לומר שעושים Pitch כשמנסים למכור רעיון חדש. הנה הפיץ' הישראלי שהוצג לסאליבן ודרכו לבית הלבן. איראן במצב קשה ביותר מבחינה פנימית בגלל המצב הכלכלי והמגפה. היא רואה בלב נחמץ את שכנתה עיראק מוכרת הרבה יותר נפט ממנה. האיראנים יגיבו היטב ללחץ, ואסור לוותר להם או להיכנע לפסאדה שהם מציגים בווינה. הם נטולי אופציות. אף אחד לא מאמין שטהרן תשוב להסכם הגרעין המקורי. אבל גם אם אתם הולכים למה שמכונה Less For Less, בשום אופן אל תיתנו לאיראנים נגישות למזומנים שהם יפזרו באזור, מחיזבאללה ועד הג'יהאד האיסלאמי, כדי ליצור הסלמה.
5 צפייה בגלריה
הגישה של בנט ולפיד: גם אם שיחות הגרעין יקרסו, המצב לא חייב להידרדר למלחמה
(צילום: רויטרס)
אך עיקר המאמץ הישראלי היה אחר. ממשלת בנט-לפיד מנסה לשכנע את וושינגטון שגם אם השיחות עם איראן יקרסו, האזור לא חייב להידרדר למלחמה. הניתוח הישראלי הוא כזה: האמריקאים מאמינים שאם לא יגיעו לפתרון כלשהו, הישראלים ירגישו חופשיים להחריף את תגובותיהם כלפי הגרעין האיראני והמשטר האיסלאמי. עד כדי תקיפה אפשרית, והידרדרות למלחמה אזורית. אם זו המשוואה, אומרים בישראל, ארה"ב תיטה תמיד להגיע להסכם – כי האפשרות השנייה מזעזעת עבורה. לכן צריך לשכנע את אמריקה שאפשר לא לחתום עם האיראנים, ושירושלים תישאר מתואמת (עד כמה שניתן) עם וושינגטון ותמצא דרכים אחרות – שאינן מלחמה אזורית – להמשיך לסכל את הגרעין האיראני. שמטוסי הקרב בנבטים לא יתודלקו ברגע שהנציגים האמריקאים יחזרו הביתה מווינה. שאל מול הכישלון במו"מ לא ניצבת אפשרות יחידה של מלחמה. כל זה בהנחה, אמרו הישראלים לאמריקאים, שהאיראנים לא יפרצו במהירות לפצצה. בקיצור, המסר לסאליבן היה פשוט: אם האיראנים לא ישתגעו, מלחמת הצללים תימשך, כי אסור שלאיראנים תהיה יכולת גרעינית צבאית – אבל ישראל לא תדהר לפעולות מלחמתיות.
זו בדיוק הסיבה שהכותרת של הראיון עם המפקד הבא של חיל האוויר, אלוף תומר בר, שפורסמה ביום רביעי, הוציאה גורמים מדיניים מדעתם. בר אמר ליוסי יהושוע ולראובן וייס שחיל האוויר יכול לתקוף מחר באיראן, וכאשר נשאל אם מתקני הגרעין יושמדו השיב, "אין מצב שנפעל שם, אלף קילומטר מפה, ואני לא חוזר הביתה ואומר 'ביצעתי את המשימה'". האלוף בר בסך הכל ענה בכנות לשאלה, והתזמון היה אומלל עבור ירושלים: בבוקר פגישת בנט־סאליבן, עוד בכיר ישראלי, עוד גנרל, מדבר על האפשרות של מלחמה – זו שישראל אומרת שלא חייבת להתרחש. "שמעת פעם את ראש הממשלה מדבר ככה?" שאל גורם בקבינט, "ממש לא. למה אנחנו זקוקים לדיבורים האלה עכשיו?! זה הזמן לשתיקה". בנט ביקש לוודא עם צה"ל, אחרי הפרסום ב"ידיעות אחרונות", שהתבטאויות וראיונות מהסוג הזה לא יתרחשו בתקופה הקרובה. המערכת הישראלית אמורה להיות מכוילת כולה למסר: אנחנו לא מחממים מנועים ובוחנים תצלומי אוויר.
שערוריית המסיבות של ג'ונסון הבהירה שגם הפוליטיקאי הכי משעשע ישלם בתקופת הקורונה. אבל אל תספידו את הקאמבק–קיד
"האם ידעת", אמר לי בוריס ג'ונסון בעיניים נוצצות, "שמכירות הוויסקי הסקוטי בישראל פשוט זינקו! זה דבר מדהים מה שקורה פה". ראש הממשלה הבריטי, שכאשר שוחחנו לפני כמה שנים היה שר החוץ, ניסה והצליח להישמע נלהב. היה ברור שהוא נחוש שהקטע הזה ייכנס לראיון, ולכן תתבצע פה הצגה תיאטרלית שלמה, כזו שלא תאפשר לנו לחתוך את הסקופ על הסחורה הבריטית הנמכרת בישראל.
זהו ג'ונסון, שהטבלואידים הבריטים יכנו אותו רק "בוריס"; השואו הוא לפחות 50 אחוז מהמוצר. ראש הממשלה הבריטי כבר הבין לפני שנים רבות שהעניין הוא שידברו עליך, על דמותך, ולכן אתה צריך להשתעשע עם המדיה, ולתת את התחושה שאתה משועשע. כך זה היה כאשר צולם מבצע סנפלינג כלשהו עם קסדה ודגלוני בריטניה זעירים, לפות בין חליפתו ומנופף בהם במבט כאילו-מטופש; כך זה גם כאשר הוא מחליט לדקלם ביוונית עתיקה (בהיגוי גרוע, גורסים המומחים, אבל למי אכפת) מתוך האודיסיאה או לשוחח על תוכנית הילדים "פפה פיג" במהלך נאום על סחר, כי הדפים שלו התבלבלו. מאחורי ההשתטות הזו עומד למעשה פוליטיקאי כמעט גאוני, שמוכן לאמץ גינונים ליצניים ופופוליסטיים אך הוא באורח מהותי למדי שמרן מהדור הישן: מגבה את הקפיטליזם המסורתי, מתנגד לסוציאליזם הבריטי המתון למדי, איש המעמד העליון ואוקספורד, מואשם בקביעות בגזענות בגלל בדיחות והלצות בעברו.
אך בימינו הצורה היא התוכן, ובעוד דונלד טראמפ חיסל את השמרנות האמריקאית והחליף אותה בטראמפיזם, בוריס ג'ונסון גאל את מפלגתו. באמצעות הישירות שלו, ובעיקר בגלל פרויקט הברקזיט שהריץ, הוא שאב אליו בפעם הראשונה שכבות בציבור הבריטי העובד והעני. בתוך יקום של ג'רמי קורבין ותרזה מיי, שני אנשים שנראים כאילו הם סובלים מאבנים בכליות בכל רגע נתון ברבע המאה האחרונה, בוריס בא ליהנות. ואנשים חשו בזה.
השבוע המסיבה של הכובען הגיעה למחילת הארנב של משבר פוליטי. למעשה, שניים. הראשון הוא הקורונה, החטא הקדמון של ממשלת ג'ונסון מתחילת המגפה; האירוע שכמעט הרג אותו, אישית. בקהילה המדעית מתלוצצים כבר שנתיים שטוב שיש את בריטניה – כך אפשר לבחון תרחישי קיצון בעת המחלה. הבריטים כמובן לא הפעילו כל אמצעי מניעה של ריחוק חברתי כאשר האומיקרון החל להתפשט אצלם. הזן כנראה גורם למחלה קלה יותר ולפחות אשפוזים, אבל שיעור ההדבקה אצלם פשוט עצום.
ג'ונסון, האיש שעשה את המוות ליותר מראש ממשלה בריטי אחד ממפלגתו, חווה עכשיו את אותה תחושה בדיוק. המפלגה שלו התמרדה נגדו; כ־100 חברי פרלמנט שמרנים הצביעו נגד הסמכת הממשלה לבצע צעדים בסיסיים למדי (נניח סוג של תו ירוק). הממשלה ניצחה בהצבעה בגלל הלייבור, עניין משפיל לכל הדעות. המפלגה השמרנית הצמיחה לעצמה אגף כמעט ליברטיאני, קיצוני למדי. לפתע ג'ונסון צריך לשחק את המבוגר האחראי. ייאמר לזכותו שהוא מנסה. ייאמר לחובתו שזה לא לגמרי עובד. לא פלא; בשבועות האחרונים העיתונות הבריטית, מכל הגוונים הפוליטיים, הולמת בו בגלל פרשת המסיבה/ות בחג המולד במעון ומשרד ראש הממשלה בדאונינג סטריט, במהלך שיא המגפה לפני כשנה. הדיווחים על המסיבה הזו ביצבצו חודשים ארוכים, אבל ההקלטה של אנשי הצוות שלו מתבדחים עליה במהלך תרגול של תדרוך לעיתונות פוצצה את הסיפור, ואחריה כמובן הגיעה תמונה שבה צולמו ראש הממשלה ורעייתו וחברי צוות של דאונינג סטריט מבלים יחד בגינה של המעון, עם יין וגבינות.
כדי להבין כיצד הבריטים הגיבו לכך, שווה לצטט מתוך מכתב למערכת שפירסם "הגרדיאן" הבריטי השבוע. "היום היה אמור להיות יום הולדתו ה־47 של בני. ב־19 במאי, ארבעה ימים אחרי שצולמו התמונות בגינה של דאונינג סטריט, התקיימה הלווייתו. מספר המשתתפים היה מוגבל בגלל הקורונה. לא איפשרו לנו תפילה בכנסייה. לא הרשו שירה. אסור היה להדפיס את סדר האשכבה על נייר. מותר היה רק סידור פרחים אחד בלבד. הרשו לנו לשבת במרחק שני מטרים אחד מהשני, עם מסכה... להביט בדבריו של אדם ללא מצפן מוסרי מצדיק את המפגש הזה בגינה כ'אירוע עבודה' זה מעליב באורח עמוק". הבריטים, בניגוד לישראלים, לקחו ברצינות רבה את ההנחיות גם אחרי הסגר הראשון. מעמדו של ג'ונסון נפגע קשות; השמרנים הפסידו השבוע מושב בטוח שלהם, שאותו הם מחזיקים בערך 200 שנים. שיעורי התומכים מול מתנגדים שלו נמצאים כרגע בציון הלא-ייאמן בשליליותו, מינוס 42.
ג'ונסון הוא קאמבק-קיד מפואר. אסור להספיד אותו. אבל השבוע עסקו בבריטניה במי יחליף אותו בראשות המפלגה, ואם השעה כשרה לפוטש פנימי. מהסוג שסילק את תאצ'ר בשעתו. התשובה: עוד לא. אולי המשבר הנוכחי שלו מספר משהו עמוק יותר על פוליטיקה: אי־אפשר באמת להפריד בין צורה לתוכן, בין התנהלות ליצנית ומדיניות לא שקולה. סגנון איננו רק סגנון, אלא גם מהות. הציבור הבריטי בהחלט חושב כך השבוע.
ציטוט
"הוא פשוט היחידי היום במערכת הפוליטית שיודע מה הוא רוצה וחותר לשם בנחישות... אולי בתוכנית האלוקית מנסור עבאס הוא קריאת ההשכמה לכולנו"
(איש הימין שמעון ריקלין מתפייט בטוויטר על מנהיג רע"מ)
