"כל ערב ניקיתי אחריך. חזרתי מהעבודה וטיאטאתי ברחבי הבית. אבני החצץ שבארגז הצרכים נדבקו בין האצבעות שלך ואתה פיזרת אותן בכל הבית. הן הפריעו לך לפסוע. ניסיתי לנקות בין אצבעותיך ואתה תיעבת את זה. גם במצבך זה, כוח ההתנגדות שלך היה אדיר. פייסתי אותך. אחר כך טיאטאתי שוב" ("קרתגו", זהר כוכבי).
אח של הרמטכ"ל כתב ספר על חתול. זו לא התחלה של בדיחה. זהר כוכבי, שהוא אחיו הקטן של רא"ל אביב כוכבי וגם ד"ר לפילוסופיה, פעיל זכויות אדם, איש שמאל דעתן ומי שנשוי (אזרחית) לאקטיביסטית הנאבקת בהדרת נשים – ובקיצור, כל מה שהוא ההפך המוחלט מהסטריאוטיפ של לוחם מזוקן בצנחנים – כתב ספר שלם על יחסיו עם חתול.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אני יודע", אומר כוכבי. "אני יודע שזה נשמע מוזר, ואני גם יודע שהראיון הזה מתקיים בעיקר כי אני אח של אחי". ולמרות הידיעה הזאת, במהלך שלוש שעות של שיחה שמתקיימת בדירתו המעוצבת בשכונת שפירא בתל־אביב, שבה הוא מתגורר עם בת זוגו ועם שני חתולים, כוכבי מסרב לדבר ישירות על אחיו הרמטכ"ל ואפילו לא נוקב בשמו המפורש. "שלא יתפרש לא נכון", הוא מבהיר. "זה לא שהסתכסכנו. אבל אני רוצה במהלך הראיון הזה לשמור על פרטיותו. זה חשוב לי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אז לא. כוכבי לא יגלה מה קורה בארוחות שישי אצל הכוכביז, כשהאח הצעיר המתנגד בלהט לכיבוש נפגש עם האח האמצעי, שהוא גם במקרה "הפרויקטור" של השליטה בשטחים. כוכבי גם לא ישתף ולו בסיפור ילדות אחד שכולל את אביב, לא יענה לשאלה האם אי פעם התעמת איתו לאחר שחיל האוויר הרג אזרחים בעזה, ולא יגלה מה הוא חושב על רמת המוסריות של צה"ל, אותו ארגון שאחיו עומד בראשו.
אבל כוכבי כן יגיד למה הוא משוכנע שהימין הרס את המדינה, למה ישראל פחות דמוקרטית ממה שנדמה, ומה דעתו על נתניהו וטראמפ. והוא ידבר גם על קאטו, קאטו הזקן, החתול שליווה אותו במשך 21 שנים, עד שהלך לעולמו והפך לכוכב ספר הפרוזה הראשון שלו, 'קרתגו' (הוצאת ‘עולם חדש’), שהגיע לאחרונה לחנויות הספרים.
ולא, הספר הזה לא מעניין רק בגלל שכתב אותו האח של הרמטכ"ל. זה ספר עדין, רקום חוטים דקים של רגש, שמצליח בתחכום ובפשטות לומר משהו על אנושיות, בדידות ואפילו אהבה. והכל בעזרת מערכת יחסים אינטימית בין אדם לחתול, שחייהם קלועים בעבותות.
אה, והנה עוד משהו שהרמטכ"ל אולי פחות יתחבר אליו. בעמוד הראשון של הספר מופיעה מעין הקדשה, מוטו שילווה את הטקסט לכל אורכו: "לבסוף, רוך הוא האפשרות היחידה". כן. אח של הרמטכ"ל, האיש שהעבודה שלו היא לשלוח אנשים למשימה שעלולה להסתיים במותם, האדם שהפקודים שלו מתאמנים יום־יום כדי להילחם – מאמין שלבסוף, רוך הוא האפשרות היחידה.
הוא בן 51, נשוי ללא ילדים. גבר מהזן החדש, שוויוני ועדין, משכיל ורודף צדק, רחב אופקים וכותב מחונן. כמו בבית ילדותו, גם בדירה הנאה שלו בדרום תל־אביב יש פסנתר בסלון, ועליו מונחים היום ספרים על הביטלס, שירת מחאה נשית ו’מועקת המודרניות’ של הפילוסוף צ’רלס טיילור. על מדף אחר רובצת ערימה של תקליטי ויניל. הכל כאן רך וסמיך כשמנת, ובכל דלת ישנה גם דלת חתולים קטנה, כדי שהחתולים ירגישו בבית.
ספר הביכורים של כוכבי, שאליו נגיע עוד מעט, הוא לא הדבר החדש היחיד בחייו. לפני ארבעה חודשים הצטרף למכון 'זולת', ארגון זכויות אדם שהוקם על ידי זהבה גלאון, שם הוא משמש כמנהל מחלקת המחקר. אחרי שנים באקדמיה, הרגיש שהוא רוצה לעשות קצת עבודת שטח, מחוץ למגדל השן. הבחירה בארגון בעל אוריינטציה שמאלנית הייתה טבעית. "אני איש שמאל", הוא אומר. "דעותיי הן בשמאל. אני מתנגד לכיבוש ומזדהה עם מטרות כמו שוויון לכל בני האדם, כולל הפלסטינים אזרחי ישראל וגם הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל".
וכל זה בזמן שאח שלך אחראי על תפעול הכיבוש. המתח הזה קיים ביניכם, או שאתם פשוט לא מדברים על זה?
"תשובתי היא שאני לא רוצה להשיב".
"דעותיי הן בשמאל. אני מתנגד לכיבוש ומזדהה עם מטרות כמו שוויון לכל בני האדם, כולל הפלסטינים אזרחי ישראל וגם הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל".
וכל זה בזמן שאח שלך אחראי על תפעול הכיבוש. המתח הזה קיים ביניכם?
"תשובתי היא שאני לא רוצה להשיב"
במסגרת תפקידו בארגון, הפיק כמה דוחות שנידונו בכנסת והגיעו לתקשורת, בין היתר על העלות הכלכלית של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אפליית פלסטינים במתן חיסון לקורונה ו"מכבסת המילים סביב תוכנית הסיפוח". "'זולת' מתעסק במגוון של נושאים, וביניהם זכויות אדם של פלסטינים", אומר כוכבי. "אתה יכול לתאר לעצמך שזה מה שעושה ארגון שהנשיאה שלו היא זהבה גלאון. אבל אנחנו עוסקים גם בשוויון מגדרי, זכויות של אנשים זקנים בזמן הקורונה והסכנה שנוצרת סביב פייק ניוז".
מה העמדה שלך לגבי מה שקורה בשטחים?
"מכון זולת ואני, יחד עם עוד 50 אחוז מתושבי מדינת ישראל, מתנגדים לכיבוש. זה אומר שאנחנו חושבים שצריכים לצאת מהשטחים. אני לא רוצה להגיע לרזולוציה של איך עושים את זה, הרי אנחנו לא נפתור כאן ועכשיו את הבעיה. אבל אני גם לא מתחמק מתשובה. יש מתווים שמציעים פתרונות, יש ספרים שנכתבו על העניין, וזה לא ייפתר מחר או מחרתיים. זה מסובך, אבל בשורה התחתונה אנחנו חושבים שאנחנו לא צריכים לשלוט על עם אחר, שזה מה שישראל עושה עכשיו, ושאנחנו לא צריכים להיות בשטחים".
חלק מהפתרון שלך הוא לפנות יהודים מביתם?
"זה בהחלט יכול להיות. יש המון פתרונות יצירתיים שאפשר לחשוב עליהם, אבל אנחנו כל כך לא שם, וזו בדיוק הבעיה. הכיבוש כבר לא נמצא בשיח. זה לא שאין אנשים שעוסקים בנושא הזה, בוודאי שיש, אבל כבר לא מדברים על זה, זה לא מעניין אף אחד. סביב הקורונה, וסביב הטרלול שהמדינה נקלעה אליו עד לפני כמה חודשים, אנשים נורא התעייפו. ובכלל, התעייפו מכל מה שקרה לתהליך שהיה אמור להוביל למקום טוב יותר בישראל. בטח כשאתה לא רואה שיש התפתחות בתהליך המדיני. זו בדיחה. לא קורה כלום, וחבל".
הנה שאלה שאי־אפשר להתחמק ממנה: יש לנו צבא מוסרי?
"זה נכון שאי־אפשר להתחמק מהשאלה, אבל אני לא חייב להשיב עליה. השאלה כמובן לגיטימית, אבל אני לא יכול להשיב עליה, משום שאיך שאתה לא הופך את זה, התשובה שלי תתפרש באופן משפחתי ולא באופן רלוונטי. אני לא רוצה להיכנס לזירה הזאת, ולא רוצה להשיב על השאלה הזאת".
אתה חושב שמדינת ישראל היא מדינה גזענית?
"אני חושב שמדינת ישראל היא מדינה הרבה פחות דמוקרטית, מאיך שהיא מציירת את עצמה", הוא אומר בחדות, כמעט בעצבים.
אתה מגדיר את עצמך ציוני?
"התשובה שלי היא שאני לא חושב שזה רלוונטי יותר לדבר במונחים כאלה. ההיתפסות ברעיונות הגדולים היא טיפה אנכרוניסטית. אנחנו מגדירים את עצמנו כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל האמת היא שכשאתה מסתכל על מה שקורה היום במדינה, אתה מבין שהרעיון של דמוקרטיה ליברלית נהיה עוד זרם, עוד אופציה. לא זו ברירת המחדל. אז עכשיו לדבר איתי על ציונות זה לא מעשי.
"בזמן שיש ממשלה, שאני בעדה, שמנסה לקיים פה נורמליות, יושבת לה אופוזיציה שעסוקה בלפעול נגד המדינה. הם מצביעים נגד כל הצעת חוק, אוטומטית. זה בסדר לנסות להפיל את הממשלה, יש משחק דמוקרטי וחשוב שתהיה אופוזיציה. אבל להצביע אוטומטית נגד, על כל הצעת חוק, גם כשאתם הבאתם אותה ותמכתם בה בעבר, רק כדי להביך? בואו תבדילו את ארגז החול בגן הילדים מהחיים עצמם. כדי לדבר על ציונות אנחנו צריכים לדבר קודם כל על מה קורה לדמוקרטיה בישראל, מה קורה למשילות בישראל, ומי שובר לרסיסים את כללי המשחק".
מי?
"מי?"
זה מתחיל באות ב'?
"יכול מאוד להיות. להגיד נתניהו זה לא בלתי נכון, אבל זה לא העיקר. כי אחרי שנתניהו ילך, המצב לא ישתנה. משהו פה נשבר. זה כמו אצל טראמפ. טראמפ הוא תופעה שחלפה ואולי תחזור, אבל זה שאנשים הצביעו ורוצים עדיין להצביע עבור טראמפ, זה הדבר המעניין".
באתר האינטרנט של מכון זולת נכתב: "לראשונה מזה תריסר שנים, בנימין נתניהו לא מנווט את מדינת ישראל על פי צרכיו המשפטיים והפוליטיים, וחברי הכנסת של הימין לא יכולים לפגוע יותר במעמד הכנסת, שהתרסק בתקופה הזו... הימין בישראל פעל, במשך שנים, כדי להשכיח מסורת ארוכה של הומניזם ואהבת אדם של היהדות, שהיו אחד הבסיסים שעליהם הוקמה מדינת ישראל". לא הגזמתם? הימין כולו הוא אם כל חטאת?
"אתה שמעת פעם איש שמאל אומר על איש ימין שהוא בוגד? לא שמעת. האם שמעת פעם, או אולי מאה פעמים, שלהגיד משהו על זכויות אדם ישר מתייג אותך כעוכר ישראל ובוגד בישראל? ושזה קורה גם לאנשים שכל חטאם הוא להיות בוגרי קרן וקסנר? אז בוא נדבר כשירצו לדבר איתי באמת, ולהתייחס אליי כבן אנוש, ולא יבקשו ממני להוכיח שעשיתי צבא ושילמתי מסים ולהצהיר נאמנות לישראל. מה שבטוח, שאני מבקר את הימין בלי להגיד שהם בוגדים".
אתה אומר את זה, בצורה יותר אלגנטית.
"אני חושב שבנימין נתניהו עשה פה נזק גדול, ואני לא חושב שאני אומר פה שום דבר מעניין או מקורי. אני לא רוצה לצייר את המצב שהיה לפני נתניהו כאידיליה, אבל כולם יודעים מה היה פה קודם, מה היה מותר קודם ומה לא. אני חושב שחוקי המשחק התקלקלו פה, ואנחנו יודעים מי קילקל אותם. ואני לא מדבר רק על בן אדם אחד, אלא על כל מי שהולך מסביבו. ועל הדבר הזה אנחנו נשלם מחיר עוד שנים ארוכות".
הם דווקא דומים, האחים כוכבי. זה לא רק השיער המפוסק, הלסת המסותתת והמבט הנוקב. שניהם טבעונים, שניהם שירתו בצנחנים, שניהם למדו פילוסופיה. ובעיקר, שניהם התחנכו על אותם ערכים, ספגו את אותה מורשת, ינקו מאותה ספרייה עצומה שמילאה את בית המשפחה בקריית־ביאליק. "גדלנו בבית אוהב אדם", אומר כוכבי. "בית של ליברליזם, הומניזם, דמוקרטיה ושוויון. זה היה בית שבו ויכוחים על רעיונות היו דבר שבשגרה".
וזה היה גם בית של חתולים. "אני גדלתי עם חתולים, ראיתי לידות של חתולים", אומר כוכבי. "גרנו בבית פרטי והיו הרבה חתולים בחצר. עד היום יש שם חתולים. היו תקופות שהיו למעלה מ־20 חתולים בחצר. היינו מאכילים אותם, מטפלים בהם, נותנים להם שמות. החתולים המיוחסים גם היו נכנסים אלינו לתוך הבית".
אמו ריבה ז"ל הייתה מחנכת ומורה מיתולוגית לחינוך גופני, ואביו שאול בעל עסק לציוד תעשייתי. הבת הבכורה במשפחה, טל, היא היום ד"ר לפילוסופיה וראש ההוצאה לאור היוקרתית של מכון ון ליר. שש שנים אחריה נולד אביב, בעל תואר ראשון בפילוסופיה בזכות עצמו והרמטכ"ל. זהר, זוריק, גם הוא כאמור ד"ר לפילוסופיה, הוא בן הזקונים. נולד ב־1970, שש שנים אחרי אביב.
כמו אחיו, גם ד"ר כוכבי טבעוני: "הרי רובנו חוגרים חגורה מעור או אוכלים בשר, וכשאני אומר שחייבים להתייחס למעמד המוסרי של חיות, אני בעמדה של 'מי זה ההזוי הזה?' אבל גם מי שטען לפני מאה שנה שלאישה יש זכות ירושה, שהיא יכולה להצביע בבחירות ולהתגרש, היה נחשב להזוי לחלוטין"
כוכבי כאמור לא מוכן לשתף בזיכרון ילדות, אבל חיפוש בגוגל מגלה שלו ולאביב היה תחביב משותף – האזנה לתקליטים של רוק מתקדם ונגינה על גיטרה. האהבה למוזיקה נותרה אצל כוכבי עד היום, כמו גם החלום להפוך יום אחד למוזיקאי. לפני כמה שנים החל להתמקצע על גיטרה בס, כלי נגינה אופייני למי שכל אישיותו מבקשת לברוח מאור הזרקורים, וכעת הוא מגדיר את עצמו כ"בסיסט בהתהוות".
כשהגיע הזמן להתגייס, כוכבי הלך אחרי אחיו. הוא הצטרף לצנחנים ושירת כלוחם בפלוגת העורב. בעוד אחיו הגדול מנהל קריירה צבאית מטאורית, כוכבי השתחרר בתום שלוש שנים והחל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית. במהלך התואר השני חקר את כתביו של עמנואל קאנט, ואת הדוקטורט עשה באוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד. הדוקטורט שלו עוסק בשאלה איך מתייחס השיח הפילוסופי לבעלי חיים, ובו הוא מראה כיצד הפילוסופיה מתחמקת מדיון רציני במעמדן המוסרי של חיות. "בעיקר ניסיתי להראות איך השיח הפילוסופי מנסה להדיר את בעלי החיים", אומר כוכבי, צמחוני מגיל 12 וטבעוני מאז 2012. "כשהנושא מגיע, השיח הפילוסופי אומר, 'נכון, צריך לדבר על זה, אבל לא עכשיו'".
בזמן שאחד החתולים, פרנק זאפה שמו, מנמנם על הספה לידו, כוכבי מדבר בתסכול על תעשיית המזון מן החי, ומתפלץ מכך שאנשים נועלים נעלי עור בלי להקדיש לכך שמץ של מחשבה. "למה אנחנו לוקחים חיה והורגים אותה, וגם עושים זאת ללא הרדמה?" הוא שואל. "הרי חיות שמובלות לשחיטה מריחות את הריח, הן יודעות".
נשמע שזה מאוד מכעיס אותך.
"כן, אבל אני חווה את זה פחות. הפסקתי להתעסק בנושא הזה ברמה יום־יומית, כי בסוף היום אתה שוחה נגד הזרם. הרי רובנו חוגרים חגורה מעור או אוכלים בשר, וכשאני אומר שחייבים להתייחס למעמד המוסרי של חיות, אני בעמדה של 'מי זה ההזוי הזה?' אבל גם מי שטען לפני מאה שנה שלאישה יש זכות ירושה, שהיא יכולה להצביע בבחירות ולהתגרש, היה נחשב להזוי לחלוטין".
אתה לא רוצה להיתפס כהזוי, ואז אתה בא וכותב ספר על חתול.
"אין לי מבוכה מהדבר הזה. אין לי גם דרך לפענח למה כתבתי על חתול, כמו שאין לי איך לפענח את אהבה. אבל בספר שלי אני גם לא אמור להצדיק שום דבר, אני לא צריך להוכיח כלום, אני לא מגן על התזה שלי באקדמיה. לכן לא חששתי בכלל ולא הייתי עסוק במה יגידו. הייתי עסוק בכתיבה, בלטפל ביחסים שלי עם החתול שלי, בניסיון לשרטט לעצמי את היחסים האלה”.
מה שמביא אותנו לקאטו.
כתלמיד לתואר ראשון בירושלים בשנות ה־90, ונצר למשפחת כוכבי וחתולי החצר שלה, הפך כוכבי למעין קט־ליידי. "הייתי אוסף חתולי רחוב ומוסר אותם לאנשים שידאגו להם", הוא מספר. "יום אחד, זה היה יום שבת, חזרתי לבית שלי בקטמון הישנה. גרתי אז במעין בניין שיכון, וכשאני נכנס לחצר הפנימית עומד שם ילד ואומר לי 'יש פה חתול קטן'. באופן טבעי קראתי לו והוא פשוט בא אליי. וזהו, ככה הכרתי את קאטו".
כמי שכתיבתו עשירה ברפרנסים היסטוריים ותרבותיים, כוכבי העניק לחתול הזעיר את השם קאטו הזקן, ולא רק בגלל משחק המילים על המילה האנגלית "קאט". "באותה תקופה למדתי באוניברסיטה לימודים קלאסיים, ועסקנו בין היתר ברומא העתיקה", הוא מספר. "הדמות של קאטו הזקן (חייל, מדינאי וסופר רומאי מפורסם, שנחרת בהיסטוריה בעקבות אמירתו החוזרת בסוף כל נאום: ‘מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו’ – א"א) ריתקה אותי, וקראתי לחתול על שמו, בתור הומאז'".
החיבור ההדוק, הסימביוטי, בין האדם לחיה נוצק כבר בימים הראשונים להיכרותם. "תוך יומיים הוא פיתח פטרת בלתי אפשרית", משחזר כוכבי. "הייתי צריך למרוח אותו במשחה, להאכיל אותו, לחזור הביתה במיוחד כדי לראות שהוא בסדר. זה גרם לי להיות מאוד ערני אליו. הוא גם היה חתול עם אישיות חזקה, שידע להביע את הרצונות שלו בצורה מאוד ברורה, והוא בא אליי בתקופה שבה הייתי מאוד פתוח לזה. הוא כבש אותי". בשלב מסוים, החל כוכבי לשרבט לעצמו רשימות קצרות על קאטו, שהלכו ותפחו ככל שהחתול התבגר והקשר עימו העמיק. לקראת מותו בשנת 2018, בגיל המופלג 21, החלו הרשימות על קאטו לצוץ בצרורות.
בניגוד לאמירות הנחרצות שלו על הדמוקרטיה הישראלית ומורשת טראמפ, כשכוכבי נדרש לעסוק בספרו, תשובותיו מתעקלות כזנב של חתול. לא תמיד יש בהן פאנץ'. כשהוא נשאל האם הכתיבה על קאטו סייעה לו להתמודד עם מוות של חבר קרוב, הוא אומר: "כן ולא. כן, משום שברור שתהליך הכתיבה הוא גם תהליך עיבוד של האובדן, של לאפשר מקום לאבל, וזה מתכון להשלמה עם המוות. הכתיבה פילסה לי שביל פנימי שדרכו יכולתי לנתב את האבל, שבלעדיו הוא היה עלול להציף אותי".
בסוף היום קאטו היה חתול. אתה מתאבל עליו כאילו היה אדם. איך זה קורה?
"אני לא אומר שלפעמים אני לא חושב על הדבר הכאילו מוזר הזה, וזה מקבל ביטוי גם בספר. אבל בסוף היום, הייתי ביחסים עם קאטו, וזה רק מקרי שהוא חתול".
קאטו היה שם כשכוכבי עזב את הארץ לצורך לימודי הדוקטורט בסקוטלנד. הוא היה שם כשכוכבי הכיר את זוגתו, המשפטנית ד"ר יופי תירוש, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב ומי שמחקריה מתמקדים באפליה ובהדרה של נשים. תירוש גם פעילה חברתית בתחומים אלה, וקיבלה על פועלה מספר פרסים. "אנחנו נשואים, אבל לא ברבנות", ממהר כוכבי לציין. "חתמנו על כתובה שוויונית שאנחנו ניסחנו, עשינו חתונה עם טקס שבו היא שברה את הכוס. כשהיינו צריכים לטוס לניו־יורק, התחתנו בחתונה אזרחית בשביל הוויזה".
עוד שאלה מתבקשת: מה לגבי ילדים?
"ניסינו. עשינו את הפרוטוקול הרפואי על כל שלביו, ומתישהו זה הגיע למצב מסכן חיים, והבנו שהחיים שלנו מספיק טובים, ושאנחנו יכולים לנהל חיים שלמים גם בלי ילדים. אנחנו לא אל־הוריים, אין לנו אג'נדה. אבל זו אף פעם לא הייתה מטרת־העל שלנו".
לאחר חזרתו ארצה השתלב כוכבי באקדמיה, לימד במכללה למינהל ובאוניברסיטת חיפה, שימש כעורך ראשי במדור המסות בכתב העת Journal of Levantine Studies וכחוקר במרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה ע"ש יעקב חזן, שם התמקד בניתוח מדיניות ההפרטה בישראל. עד לפני כמה חודשים ניהל את מדור העריכה והתרגום בבית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה. בין לבין בילה שנה אחת בניו־יורק ושנה נוספת בברלין, במסגרת שבתונים שלקחה זוגתו. קאטו, כמעט מיותר לציין, היה איתו כל הזמן הזה.
ב־2010 התנדב כוכבי במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל־אביב, שם היה גם חבר בוועד המנהל. "הייתי עושה משמרת של שלוש שעות פעם בשבוע, ועונה לשיחות טלפון מגברים, ולפעמים גם מנשים. מרכז הסיוע זה מקום שעושה עבודת קודש", הוא אומר.
מי הגברים שמתקשרים לקו?
"גברים שעברו חוויה של הטרדה מינית או פגיעה מינית, מכל צורה שהיא. החל מאדם שהקבלן שהוא עובד איתו באופן קבוע נותן לו פליקים בטוסיק ואומר לו 'איזה חמוד אתה', ועד אנשים שעברו תקיפה מינית בילדותם ורוצים לחלוק את החוויה. יש המון גברים שסוחבים איתם פגיעות מילדות, מצד דוד, שכן, מכר. מישהו התקשר אליי פעם, בן אדם בן 75, ואמר לי, 'לא סיפרתי את זה אף פעם, אבל...'. הוא פשוט היה צריך לדבר על זה.
"החוויה הכי חזקה שהייתה לי שם, זה שיום אחד מתקשר בן אדם ואומר לי, 'אני הולך להתאבד'. הוא היה במצוקה מאוד גדולה. זה קרה רגע לפני סוף המשמרת, והתייחסתי לזה בשיא הרצינות, למרות שהייתה לי תחושה שמדובר בקריאה לעזרה, לא בכוונה אמיתית להתאבד. הוא טרח להגיד לי את שמו, ואחרי התייעצות שלחתי לבית שלו מישהו מהרשויות, שהצליח למנוע ממנו מלהתאבד. זה היה רגע מאוד דרמטי. הבן אדם מדבר איתך ואומר לך באופן ברור, 'אני סיימתי, כולם נגדי, אין לי עתיד'. למזלי הוא נתן לי את השם שלו וככה הצלחנו לאתר את הכתובת שלו".
בוא נדבר שוב על הפיל שבחדר. אח שלך מתעסק בלשלוח אנשים למותם ובלהרוג אנשים אחרים. מאיפה בא ההומניזם שלך? זו אנטיתזה אליו? זה משהו ששניכם קיבלתם בבית ותירגמתם לכיוונים אחרים?
"אנחנו תמיד מופתעים ששני אחים יוצאים כל כך שונים. למה אנחנו לא מופתעים כשהם יוצאים דומים? הרי אנחנו שלושה אחים, שנולדו בזמנים שונים, עם חומרה פנימית שונה. יכול להיות שאם היינו נולדים בהפרשים של שנתיים, היה נכון להגיד שכל אחד מחפש את הייחוד שלו בתוך הבית. אבל כשאני התחלתי כיתה א', אחי התחיל ללמוד בכיתה ז' בבית ספר אחר, ואחותי כבר התגייסה. לא שיחקנו על אותו מגרש".
שאלה לסיום: לאחרונה פורסם שאחיך הרמטכ"ל כתב ספר, תוך כדי שירותו הצבאי. הוא התייעץ איתך בנושא? אחרי הכל, אתה עורך ומתרגם, איש המילה הכתובה.
"אין תגובה".
