יום שני השבוע, בשיחת טלפון ארוכה, ניסו בפעם האחרונה שני האזרחים מספר אחת של ישראל וגרמניה למנוע תקרית דיפלומטית וציבורית חמורה בין שתי המדינות.
הם לא הצליחו.
ביומיים שלאחר מכן ועד ירידת הגיליון הזה לדפוס, נראה היה שהמצב די אבוד, תכף יתפוצץ ברבים וייצא משליטה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הנשיא יצחק הרצוג ומקבילו הגרמני, פרנק-וולטר שטיינמאייר, מכירים שנים רבות, עוד מתפקידים קודמים, ותופסים זה את זה, כך לדברי מקורבים בברלין ובירושלים, כידידים, אולי אפילו כחברים. שניהם עוסקים בשורת נושאים משותפים, מהמשבר באוקראינה ועד ליחסים בין המדינות, שהם תמיד עדינים, חשובים ושונים - מסיבות ידועות - מיחסי כל אחת מהמדינות עם כל מדינה אחרת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל בשורת שיחות קדחתניות ביניהם בחודשים האחרונים, עולה כמעט תמיד נושא אחד, ובשבועות האחרונים - רק הנושא הזה: איך מצילים את הטקס המיוחד, שנקבע ל-5 בספטמבר במינכן, לציון 50 שנה לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדה שנערכה בעיר ב-1972. טקס ששטיינמאייר יזם, ושהוא, צוותו, ועוד מאות גורמי ממשל גרמניים, עמלים עליו כשנתיים, ומתעתד לכלול שורת הכרזות היסטוריות.
10 צפייה בגלריה
הנרי הרשקוביץ, חבר במשלחת ומניצולי הטבח, נושא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972
(צילום: AFP)
הנשיא שטיינמאייר הגדיל לעשות והתכוון להיות הגורם הגרמני הראשון בהיסטוריה שמצהיר את מה שאלפי מסמכים ואינסוף תחקירים, כתבות וסרטים הוכיחו שוב ושוב - קבלת אחריות על הכישלון הגרמני החריף בשמירה על הספורטאים; על הפיאסקו המביך והנורא בניסיון החילוץ הכושל, אחרי הסירוב להצעת ישראל להטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל; וגם על הטיוח, ההסתרה, השקרים והעלמת האמת על מה שאירע שם, לצד היחס המשפיל למשפחות במהלך 50 השנים שחלפו מאז.
בנאומו, בנוסף לקבלת האחריות ההיסטורית, שטיינמאייר גם היה אמור להודיע על הקמת ועדת היסטוריונים ישראלית-גרמנית בלתי תלויה שתקבל לראשונה גישה לכל החומר הכתוב הגנוז בארכיונים בגרמניה, ותגבש דוח מקיף וממצה על כל הצדדים של הפרשה.
אלא שמשפחות חללי האסון וצוות עורכי הדין שלהן מהאג הודיעו שעד כאן. יותר הם לא ייתנו לבירוקרטיה הגרמנית להתעלל בהם, ובמצב הנוכחי - הם עתידים להחרים את הטקס, כל זמן שדרישות הפיצויים המקובלות עליהם לא ייענו.
משרד הפנים הגרמני מוכן לשלם 5.4 מיליון אירו ל-23 בני משפחות 11 הנספים שעודם בחיים - משמע, כ-200 אלף אירו לאדם. המשפחות דורשות פיצויים דומים לאלה שקיבלו האלמנות והיתומים בפיגועים בינלאומיים, כמו פיצוץ מטוס פן-אם מעל לוקרבי, או הפיגוע בדיסקוטק "לה בל" בברלין - שני פיגועים שבהם שיחקה לוב תפקיד מרכזי, בדיוק כמו בפיגוע במינכן. במספרים, המשפחות דורשות 99 מיליון אירו; כמעט פי 20 מההצעה הגרמנית.
אם המשפחות לא יגיעו, אנשי הוועד האולימפי הישראלי והעומדת בראשו, יעל ארד, גם כן ייעדרו - וכך גם כל המדליסטים האולימפים של ישראל, ובסך הכל 200 מוזמנים שאמורים היו לעלות על טיסה מיוחדת למינכן. אם כל אלה לא ישתתפו בטקס, הרי שהנשיא הרצוג יתקשה מאוד לעמוד שם על הבמה לצד שטיינמאייר. במצב שנוצר, ספק אם נשיא גרמניה יסתכן במבוכה לו יקיים את האירוע כמתוכנן.
"לדאבוננו, ממשלת גרמניה לא הצליחה לעשות צדק היסטורי", נמסר מהוועד האולימפי. "50 שנים אחרי, עדיין ניתן לקחת אחריות על האסון הנורא, להתנצל בפני המשפחות שעדיין חיות את האובדן הנורא, ולהעניק להן את הפיצוי הראוי שהיה צריך להינתן כבר לפני שנים".
הרצוג לקח על עצמו לפעול בשם מדינת ישראל ובשם המשפחות. עצם העובדה שהנשיא פסע נמרצות לתוך הריק - כשאף גורם אחר בצמרת הישראלית לא פעל בעניין - יש בה כדי להעיד רבות על הממשלה ושלוחיה, אבל עובדתית הוא היה שם, וניסה ופעל ונפגש ושוחח, אבל ביום שני בערב נאלץ להודיע למשפחות כי המאמצים לא נשאו פרי, כששני הצדדים התבצרו בעמדותיהם והמשא ומתן קרס ברעש גדול.
"אנחנו מצפים מהנשיא הרצוג שיודיע גם הוא, לאלתר, שהוא לא מגיע", אומרת אנקי שפיצר, אלמנתו של אנדרי שפיצר, מאמן נבחרת הסיף הישראלית שנרצח במינכן.
שפיצר קיבלה את שיחת העדכון מהרצוג ביום שלישי - והתפוצצה מכעס. "אם המשפחות לא נוסעות, גם הוא לא צריך לנסוע כי אם הוא יהיה שם, אפילו להניח זר פרחים, זה ייתן לגיטימציה להתנהגות הגרמנית האכזרית הזו. אחרי 50 שנה שמדינת ישראל התעלמה מאיתנו והותירה אותנו לבד במערכה הזו - שפעם אחת יתייצבו לצידנו".
10 צפייה בגלריה
אילנה רומנו (מימין) ואנקי שפיצר, אלמנותיהן של יוסף רומנו ואנדרי שפיצר. ''הותירו אותנו לבד במערכה''
(צילום: הוועד האולימפי)
שפיצר מבינה את הקשיים והקשרים של ישראל וגרמניה ואת חשיבות היחסים בין המדינות. עם זאת, לדבריה, גם הנשיא הישראלי מבין שהפתרון שהוצע למשפחות לא מספק. "הסכום שהגרמנים מציעים לנו הוא בדיחה", היא אומרת. "ועכשיו, למרות המאמצים שלו ושל שטיינמאייר, הבירוקרטים הצעירים בברלין לא מוכנים לזוז ואנחנו נשארנו עם הבדיחה. נמאס לי להיות ליצן החצר, אז ביטלנו את הכול".
וכך, הפרשה שכבר 50 שנה תלויה כחשרת עבים מעל היחסים הטעונים ממילא בין שתי המדינות, רק הולכת ומחמירה.
וכאילו הסאגה הזו לא הספיקה, מתפרסמים במקביל אליה אלפי מסמכים ועדויות חדשות שהותרו לאחרונה לפרסום בגרמניה. חלקם נחשפים כאן לראשונה, לצד מידע סודי ביותר שהיה קבור עד עתה בירכתי הארכיונים של קהילת המודיעין הישראלית, המעידים בצורה מבהילה כי מה שהיה ידוע עד עתה על הכישלון הגרמני חלקי בלבד, וממדי הרשלנות - וייתכן שזו מילה עדינה מדי - גדולים הרבה יותר.
חמור מזאת, עולה עניין נוסף: כחודש וחצי לאחר הפיגוע נחטף מטוס לופטהנזה, ובמסגרת שחרור בני הערובה שיחררה ממשלת גרמניה את שלושת המחבלים מהפיגוע שנותרו בחיים ונעצרו. אלא שכעת, מהמסמכים ומהריאיונות, מתעצם החשד כי חטיפת המטוס נרקחה מראש, בתיאום בין ארגוני הטרור לשלטונות גרמניה, והאירוע כולו בוים, פוברק והוצא לפועל כדי לוודא שהגרמנים לא ייאלצו להתמודד עם הצורך להעמיד לדין את הרוצחים על אדמתם.
10 צפייה בגלריה
רצף כשלים וטיוחים. ''עיסא'' (מימין), מפקד המחבלים, מנהל מו''מ על חיי תשעת בני הערובה
(צילום: AFP)
הולגר שטארק הוא סגן עורך השבועון "די צייט", אחד מכלי התקשורת החשובים בגרמניה, ראש צוות התחקירים בעיתון המתמחה בנושאי ביטחון לאומי ומודיעין ואחד מהעיתונאים הבכירים והמעוטרים בגרמניה. הוא ידוע כאדם שקול ומתון, מה שהופך את דבריו ליוצאי דופן וחשובים במיוחד: "עבור גרמניה, לא מדובר רק בפיצוי הקורבנות וקרוביהם, כמו במקרים אחרים של טרור. זהו מסע בזמן, אל העבר שבו ממשלת גרמניה התנהגה בצורה מבישה ועשתה כמעט כל מה שהיה לא נכון.
"תאריך יום השנה ההיסטורי הוא שיעור על 'אל תעשה' של הפוליטיקה: אל תפייס מחבלים, אל תתעלם מהעצות של ישראל, אל תנסה להסתיר את האמת מתום האירוע ועד היום, ולא פחות חשוב - אל תזלזל בכאב של הקורבנות. לא נעים להתבונן במראה, אבל זו חייבת להיות המטרה הגדולה יותר של תהליך הפיוס עם המשפחות, בכל סכום שיידרש, ולצד כנות מלאה בנוגע לכישלון ההיסטורי של גרמניה".
רצח הספורטאים הישראלים במינכן הוא לא רק אחד מהאירועים החשובים בתולדות יחסי ישראל-גרמניה, שבו שוב הובלו יהודים כפותים על אדמת גרמניה, כמו שתיאר זאת ראש המוסד צבי זמיר שצפה חסר אונים במתרחש. אלא גם אחד מהאירועים הזכורים ומְשַׁני־המציאות בהיסטוריה של הטרור והמלחמה בו מאז סוף מלחמת העולם השנייה. בכל העולם, גם בגרמניה, הוקמו יחידות מיוחדות כדי להתמודד עם התופעה.
אחרי הטבח במינכן השתנתה מקצה לקצה המדיניות הישראלית באשר לאמצעים שיש לנקוט נגד הטרור, כשראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, אישרה את מה שסירבה לו עד אז: לאפשר למוסד להתנקש במחבלים באשר הם, גם אם הם פועלים בלב מדינות ידידותיות. עידן הסיכולים הממוקדים, נשק מועדף בידי ישראל עד היום, נפתח.
אבל דבר אחד לא השתנה מאז - ממשלת גרמניה סירבה בתוקף להודות באחריות שלה לטבח, הסתירה בקפדנות את עשרות אלפי המסמכים הרלוונטיים והערימה אינסוף קשיים בירוקרטיים בפני המשפחות השכולות, שביקשו לברר את האמת - שכפי שעולה ממסמכים שעד לאחרונה הוסתרו, נראה שהיא מצמררת מכפי שניתן היה לדמיין.
מעיון באותם מסמכים ומשיחות שערכנו בשבועות האחרונים עם גורמים רלוונטיים בישראל, גרמניה, הולנד, ארצות-הברית ועוד מדינות - פקידי ממשל, עורכי דין, משפחות שכולות, עדים לטרגדיה, עורכי דין, עיתונאים והיסטוריונים הבקיאים בדרמה המתרחשת מאחורי הקלעים, אפשר לשרטט באופן המלא ביותר עד עתה, אם כי לא השלם - יש עוד כנראה לא מעט מסמכים שנותרו במחשכים - את ממדי אותו כישלון ואותה הסתרה.
בראשית יולי 1972 הגיעו בחשאי שמונה חברים ב"ספטמבר השחור" - ארגון חזית של הפתח, שהוקם כדי שערפאת יוכל לטעון כי פניו למסלול מדיני - למחנה אימונים במדבר הלובי, בפיקודו של מוחמד יוסוף אל-נג'אר, ראש מנגנון הביטחון של הפתח.
הם נבחרו למשימה מסיבות שונות. לאחדים היה ניסיון קרבי רב. יוסוף נזאל, למשל, נלחם בשורות הצבא הירדני ולכן נבחר לפקד על הפעולה. אחרים הכירו את אירופה בכלל ואת גרמניה בפרט. מוחמד מסאלחה, יליד 1945, בנו של ראש המועצה הראשון של הכפר דבורייה שבגליל, דובר גרמנית ואנגלית רהוטות ומבוגר מהאחרים, היה האידיאולוג ודובר הקבוצה. עד מהרה קולו ומראהו של מי שקיבל את הכינוי "עיסא" יתפרסמו ברחבי העולם.
פחות מחודש לפני הפיגוע במינכן, העביר שגריר גרמניה בביירות מברק דחוף למשרד החוץ בבון, שבו כתב כי לפי מקור אמין "מתוכננת תקרית מצד גורמים פלסטיניים", וייעץ לנקוט את כל אמצעי הבטיחות האפשריים. בין אלפי המסמכים שנחשפו כעת, נמצאו עוד 17 אזהרות שונות לפחות
במחנה בלוב - שחמק גם מעינו של המודיעין הישראלי - פגשו חברי הקבוצה את אבו-איאד, בכיר פתח ומי שהגה את הקמת "ספטמבר השחור", ואת מוחמד עודא - אבו-דאוד - פעיל פתח ותיק ואיש סודו של אבו-איאד. אבו-דאוד הודיע כי הם עומדים להשתתף בפעולה משמעותית, שאת טיבה המדויק לא גילה להם.
בשבועות הבאים עברו אימונים באקדחים, בתת-מקלעים וברימונים, וכן בקרב מגע, בהסתערות ובכושר קרבי. מידור והסוואה זכו לדגש מיוחד. כל אחד מהפעילים קיבל כינוי ודרכון לובי מזויף, והם הצטוו להסתיר את פניהם בזמן הפעולה ולהחליף בגדים שוב ושוב, כדי ליצור רושם שמדובר בקבוצה גדולה של חוטפים.
ההכנות למבצע התנהלו במאמץ לשמור על סודיות, אבל בגלל שלא מעט אנשים היו מעורבים במה שעמד להיות המבצע החשוב ביותר של הארגון, חלקים מהסוד, רמזים ופרטים החלו להסתובב ואף נקלטו בידי שירותי ביון שונים.
כך, למשל, באמצע אוגוסט העבירה שגרירות גרמניה בביירות מברק דחוף למשרד החוץ בבון, שכותרתו הייתה "תוכניות פיגוע במשחקים האולימפיים". השגריר בביירות כתב כי מקור אמין העביר מידע לפיו "מתוכננת תקרית מצד גורמים פלסטיניים". הוא ייעץ לנקוט את כל אמצעי הבטיחות האפשריים. משרד החוץ העביר את המידע הלאה, למקביל הגרמני לשב"כ. בשבוע שעבר היה ה"זוד-ויטשה צייטונג" הראשון לחשוף את המסמך, וגם את הקביעה של ארגון הביון הגרמני כי התרחיש נשמע סביר. ומשם - אין עוד זכר למסמכים.
בתוך אלפי המסמכים, שהותרו רק לאחרונה לפרסום, רשומות עוד 17 אזהרות שונות לפחות - ביניהן מברק שהעבירה משטרת דורטמונד למינכן על אודות פעילותו של ניאו-נאצי גרמני בשם וילי פוהל. כשהשנאה לישראל וליהודים מחברת ביניהם, ביקש אבו-דאוד מפוהל לסדר לו מכוניות בגרמניה ועזרה בהשגת ובצילום מסמכים; הוא נענה, אך נמצא גם תחת מעקב של השב"כ הגרמני, שהתריע זמן קצר לפני האולימפיאדה על קשריו של פוהל עם קבוצות טרור פלסטיניות. בגרמניה עשו במידע הזה שימוש מיידי - אבל רק אחרי הפיגוע.
פוהל נעצר זמן קצר לאחר הטבח והמשטרה מצאה אצלו רובי קלצ'ניקוב ורימוני יד זהים לאלה שנעשה בהם שימוש על ידי המחבלים. שנים לאחר מכן פוהל הפך לאדם מתון ולסופר ידוע. הוא סיפר כי ישב זמן קצר מאוד בכלא, בגלל שממשלת גרמניה רצתה למנוע דיון ציבורי בכשלים שלה. הוא שוחרר והותר לו לצאת לביירות, שם הצטרף לחבריו באש"ף.
פוהל גם היה, לפחות לפי עדות אחת, סוכן של המודיעין האמריקני. לא ידוע על מה בדיוק הוא התריע, אם התריע, וזאת בגלל שקהילת המודיעין של ארצות-הברית מסרבת בתוקף לשחרר את החומר שיש ברשותה על אודות פיגוע מינכן.
בזמן אמת, נשאל וילי דאומה, יו"ר הוועד האולימפי הגרמני ו"בעל הבית" של המשחקים, האם ייתכן פיגוע בכפר האולימפי. "לא, אין שום סיכוי… זה יהיה בניגוד לרוח האולימפית", אמר אז, וטעה.
ראשת הממשלה, גולדה מאיר, הייתה "גרופית" של המוסד. כשזו מינתה צוות לחקור את הצד הישראלי לאסון, העניקה לו מנדט "לבדוק ולברר את סדרי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדה", ולא את מי שאמור היה לספק מידע מקדים על התכנון ולסכל אותו לפני שכלל הגיע ליעד.
ברוח המפקדת, ועדת החקירה התמקדה בכשלים של השב"כ, משרד החינוך ומשרד החוץ באבטחת המשלחת ולא הטילה כל אחריות על שאר חלקי קהילת המודיעין. הוועדה קבעה כי "בכל המידע לא הייתה ידיעה ספציפית המתייחסת לכוונות פיגוע באולימפיאדה", ובכל מקרה, "ביחס למידע שזרם במשך השנים האחרונות על אודות כוונות פיגוע, נתאמתה רק ידיעה אחת. לעומת זאת, היו כמעט כל הפיגועים ללא התרעה מוקדמת". במילים אחרות, ההתרעות שמספקת קהילת המודיעין לא שוות כלום ואין טעם להתייחס אליהן כי אינן אמינות.
אלא שמעיון בהתרעות שהצטברו במוסד ובאמ"ן בתקופה שקדמה לפיגוע, ואשר נחשפות כאן לראשונה, עולה כי קביעות הוועדה לא מדויקות, לכל הפחות. ברשימת הידיעות יש רבות מאוד, במתארים ובמקומות שונים בעולם, שהתאמתו בדיוק כפי שכתוב. חמור מכך - יש לא מעט ידיעות שהיו צריכות להדליק אור אדום בוהק, אם לא סירנה עולה ויורדת, לכל מי שקשור באבטחת ישראלים בגרמניה, בטח באולימפיאדה.
כך, למשל, ב-1 ביולי דיווח מקור של "צומת", יחידת הפעלת הסוכנים של המוסד, כי "חזית חבש מתכננת פיגוע בגרמניה". ב-7 ביולי הזהיר מקור אחר מפני "כוונת פיגוע בגרמניה - יעד לא ידוע". ב-10 ביולי, אותו מקור חוזר ומתריע כי הסכנה על אדמת גרמניה גדולה במיוחד; ב-19 ביולי מגיעות ידיעות כי ארגוני הטרור הקימו "יחידות משותפות לכל הארגונים, לפיגוע באישים ובמתקנים ישראליים באירופה". ולמחרת, התרעה על פיגוע גדול בארצות-הברית או באירופה, וגם, באותו יום, התרעה שלפיה "שתי חוליות בנות שלושה אנשים יצאו לאתונה ומשם לאירופה לבצע פיגועים".
זה לא נגמר שם. שלושה ימים מאוחר יותר נודע למוסד על כוונה לבצע פיגוע בגרמניה נגד קהילות יהודיות ונציגים ישראלים. במשך אותו חודש אוגוסט הגיעו עוד ידיעות על פעילות ערה באירופה בכלל - ובגרמניה בפרט. ב-5 באוגוסט, מקור מדווח למפעיליו כי "ספטמבר השחור מכין פעולה בעלת אופי בינלאומי".
חודש אוגוסט היה רצוף החמצות גדולות במיוחד, כשהמקורות דיווחו כי "קבוצת החזית (העממית) יצאה לגרמניה ותקבל סיוע ממקומיים", וכי שני מחבלים בכירים "שהו בגרמניה כדי לתכנן פיגוע וישובו לשם בתחילת או במחצית ספטמבר 72'", כדי לבצע אותו.
זה כבר היה בול פגיעה. אבו-דאוד הוא זה שנסע לגרמניה בזמן הזה, עם תיעוד מזויף בשם סעד וואלי, נעזר בניאו-נאצים מקומיים, והוא זה ששב לגרמניה בתחילת ספטמבר. גם אם לא כל המידע היה בידי המוסד, הרי התבוננות בלוח השנה, מסמך בלתי מסווג, הייתה עשויה להעלות אצל מאן דהוא את המחשבה על האירוע שכל העולם ידע היטב שמתרחש בגרמניה בתחילת ספטמבר.
ב-3 וב-4 בספטמבר הגיעו שמונת המחבלים לגרמניה המערבית בטיסות נפרדות. הם נפגשו במינכן, שם נערכו באותה עת המשחקים האולימפיים, שמאות מיליוני בני אדם צפו בהם בכל העולם. אש"ף, בשם הפלסטינים חסרי המדינה, ביקש להשתתף במשחקים, אבל נדחה על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי.
"נראה שבעיניו של גוף מכובד זה, המעמיד פנים שהוא א-פוליטי, איננו קיימים", אמר אבו-איאד מאוחר יותר. "הנהגת 'ספטמבר השחור' החליטה לקחת את העניינים לידיים".
ערב המבצע, במסעדה ליד תחנת הרכבת של מינכן, עידכן אבו-דאוד את המחבלים בפרטי התוכנית. לאחר שהשמונה ניסחו צוואה משותפת, הוא הוביל אותם לתחנת הרכבת, ושם הם אספו - מתא לשמירת חפצים - נשק וחומרי נפץ שהוברחו מספרד ומשוודיה. אבו-דאוד אסף את דרכוניהם ושלח אותם לשער A25 של הכפר האולימפי. הם טיפסו בקלות מעל לגדר והלכו לרחוב קונולי 31, שם לנה המשלחת הישראלית.
באותה שעה שהו בכפר 34 שוטרים גרמנים. רק שניים מהם היו חמושים. כדי למחות את רשמי העבר, ביקשו הגרמנים לשוות לאולימפיאדה אופי שלֵו ופציפיסטי ככל האפשר, ולכן הקפידו שהשמירה תהיה ללא נשק. אף אחד מהשוטרים לא הבחין במתרחש.
קארן ג'יימס הייתה אז שחיינית בנבחרת קנדה. "חגגנו אחרי התחרויות וחזרנו לכפר האולימפי בערך ב-3:30 לפנות בוקר", סיפרה. השחיינים הצעירים, שהיו מעט בגילופין, החליטו לקצר את ההליכה עד לשער הראשי ולקפוץ מעל הגדר. הם ראו שהם לא לבד, והניחו שהמחבלים גם הם ספורטאים בדרכם לישון.
"אני זוכרת שראיתי שלושה-ארבעה גברים עומדים בצד, וכשטיפסנו על הגדר, הם טיפסו איתנו. אני גם זוכרת שהיו להם חליפות ספורט, אבל בלי סמל של אף מדינה, ושהם נשאו תיקי ספורט גדולים. זה היה מוזר, אבל הם לא נראו לנו מאיימים. הייתה מעט מאוד אבטחה. באותה נקודה, האולימפיאדה הייתה מקום של תמימות נפלאה".
הגרמנים בהחלט נמצאו בעידן התמימות. נאיביות מהסוג הרשלני גרמה לכל המארגנים ולכוחות הביטחון להתעלם מכל תמרורי האזהרה. למרות ריבוי הפיגועים וחטיפות המטוסים בשנים ההן, הם עשו הכול כדי להציג גרמניה חדשה, מודרנית, דמוקרטית.
משטרת מינכן נתפסה בסיטואציה שלא הייתה מוכנה לה. עדות טרגית לכך הייתה כשהשוטרים הגרמנים, שהולבשו במדי ספורטאים כדי להתקרב לחוטפים במסווה, החזיקו כלי נשק מול המצלמות במקום. דקות ספורות חלפו עד שהחוטפים הבינו, והודיעו שאם הכוחות המחופשים לא ייעלמו מהמקום, הם יתחילו להרוג את החטופים.
זמן קצר אחרי שהקנדים והפלסטינים קפצו בקלילות מעל הגדר, בארבע לפנות בוקר בערך, הסתערו המחבלים על מגורי המשלחת הישראלית. ספורטאי אחד הצליח להימלט. שניים, מאמן ההיאבקות משה ויינברג ומרים המשקולות יוסף רומנו, ניסו להיאבק בתוקפים ונורו למוות. גופותיהם נותרו מוטלות על הרצפה במשך שעות, לנגד עיניהם של תשעת בני הערובה שנשארו בחיים. בגופתו של רומנו התגלו אחר כך סימני התעללות קשה.
10 צפייה בגלריה
ממשלת גרמניה מעולם לא לקחה אחריות על האירוע. חללי טבח מינכן
(באדיבות הוועד האולימפי בישראל)
שלמה לוי, לימים צלם טלוויזיה בערוץ הראשון, ישראלי דובר גרמנית, שימש כמתאם בין המשלחת לגורמי האולימפיאדה השונים ולן באחת מהדירות בבניין ברחוב קונולי ששימש את הישראלים.
"נרדמתי מאוחר מאוד בגלל עבודה ולכן לא התעוררתי מהיריות. בסביבות 6:30 התקשרו פתאום מ'קול ישראל' בירושלים, העירו אותי והתחילו לשאול שאלות מוזרות על איך אני מרגיש והאם אני פצוע. יצאתי לחדר המדרגות, לא ראיתי כלום וחזרתי לישון. רבע שעה מאוחר יותר שוב טלפון, שוב יצאתי למסדרון, ופתאום ראיתי שוטרת מדברת עם אדם חבוש כובע מוזר וחמוש. הבנתי שזה באמת מצב מסוכן וחזרתי פנימה".
לוי ראה את "עיסא" (מסאלחה), שניהל את המשא ומתן עם נציגי המשטרה ואחר כך עם נציגי ממשלת בוואריה, בעוד מאות מיליוני צופי טלוויזיה ברחבי העולם חוזים במתרחש; באותו בוקר, בירושלים, הודיעה גולדה מאיר בקדרות לכנסת: "המרצחים תובעים בתמורה לשחרור בני הערובה את שחרורם של 200 מחבלים הנתונים במעצר בארץ".
הגרמנים סירבו בתוקף לדרישתה של ישראל להפסיק את המשחקים האולימפיים, בטענה כי "לטלוויזיה הגרמנית אין תוכנית אלטרנטיבית". "לא ייאמן, הם ממשיכים בזה", כתב אז ג'ים מורי מ"לוס-אנג'לס טיימס". "זה כמעט כמו נשף ריקודים בדכאו".
צוות של סיירת מטכ"ל החל לתכנן מיד מבצע הצלה, אך לתדהמת ישראל, הגרמנים - שהיו מנוסים הרבה פחות באירועים כאלה - סירבו לאפשר לישראלים להיכנס לגרמניה. רק שני בכירים, ראש המוסד צבי זמיר וראש אגף החקירות של השב"כ, ויקטור כהן, הורשו להגיע למקום ולצפות מהצד.
כהן, יליד סוריה, דובר ערבית רהוטה ובעל ניסיון רב בחקירת מחבלים, ניהל את המשא ומתן עם אנשי "ספטמבר השחור" שחטפו את מטוס "סבנה" - משא ומתן שנועד למשוך זמן עד שאהוד ברק ואנשיו יהיו מוכנים למבצע החילוץ.
"בסבנה נתנו לי לעבוד כמו שצריך", סיפר. "מהשיחות עם החוטפים יכולתי ללמוד המון - מהלהג שבו השתמשו, על מוצאם; מהמילים המדויקות, על מצב רוחם; ומהאנרגיה שהרגשתי מהם, על מידת הערנות שלהם. כשחשתי שהם מתעייפים, הודעתי לסיירת מטכ"ל שעכשיו הזמן לפרוץ פנימה".
התרעות שהצטברו במוסד ובאמ"ן מראות כי ב-1 ביולי דיווח מקור של המוסד על "תכנון פיגוע בגרמניה"; ב-7 ביולי הזהיר מקור אחר מפני "כוונת פיגוע". באוגוסט דווח שמחבלים שהו בגרמניה כדי לתכנן פיגוע, וישובו בתחילת ספטמבר לבצע אותו
במינכן, לעומת זאת, נדחו הצעותיהם של כהן וזמיר שוב ושוב. הם נאלצו לראות את הספורטאים ששרדו מובלים, תחת הנשקים השלופים של המחבלים, מתוך המעונות אל שני מסוקי בל UH-1 שחנו בקרבת מקום. האירוע הטביע חותם עמוק בנפשו של זמיר: "את מראה הספורטאים המובלים להליקופטרים לא אשכח עד סוף ימיי. משני צידי הנתיב, שהיה מין מדשאה, עמדו עשרות אלפי אנשים מאינספור מדינות. דממת מוות. זה היה חיזיון מזעזע, ועוד ליהודי על אדמה גרמנית".
המסוקים לקחו את בני הערובה לשדה תעופה צבאי סמוך, שם היו אמורים לעבור למטוס שיוציא אותם מגרמניה עם סיום העסקה לשחרור האסירים הפלסטינים. מסוקים אחרים הובילו למקום את זמיר וכהן ואת הבכירים הגרמנים. השלטונות הגרמניים הכינו מבצע הצלה בשדה, אך הכוחות שהופקדו עליו חסרו את ההכשרה המתאימה. הם פתחו באש ללא תיאום ולא הרגו די מחבלים כדי לנטרל את הקבוצה.
"התמונה הייתה של חוסר מעש ואוזלת יד", כתב ראש המוסד בדוח שהגיש למאיר. "ראינו שהמחבלים פגעו בטייסי ההליקופטרים והם נפלו על פניהם". זמיר תיאר בדוח כיצד שר הפנים ומפקד המשטרה המקומיים סירבו לקבל ממנו עצות. "יחסו של מפקד המשטרה אליי היה באופן בולט בלתי סבלני", כתב.
זמיר וכהן צפו בבעתה במחבלים זורקים רימונים לתוך המסוקים שהישראלים הוחזקו בהם; הם ראו את המסוקים בוערים לאחר שהרימונים התפוצצו. כששככו חילופי האש, זמיר רץ אל המסוקים. הוא מצא את גופותיהם החרוכות של תשעת הישראלים, שהיו אזוקים זה לזה. לפי כהן, "מאוחר יותר נודע לנו שחלק מהשוטרים שהיו אמורים להשתתף בחילוץ, החליטו שהם לא מוכנים לסכן את חייהם לטובת ישראלים".
מעט אחרי השעה 3:00 בלילה, 23 שעות לאחר שהתחילה מתקפת הטרור, התקשר זמיר למאיר, שבירכה אותו על ההצלחה הגדולה. היא קיבלה ממקור גרמני מידע מוטעה שכל הישראלים בריאים ושלמים. אחד העיתונים בישראל אף הספיק להדפיס מהדורה מיוחדת, שבישרה כי לכל תשעת בני הערובה שלום.
"גולדה, אני מצטער להגיד לך", ענה לה ראש המוסד, "אבל הספורטאים לא חולצו. ראיתי אותם, איש מהם לא שרד".
כמעט מיד נעשו בארץ הקבלות היסטוריות: שוב נטבחים יהודים על אדמת גרמניה, בעוד שאר העולם ממשיך להתנהל כאילו דבר לא קרה. אף שלא הוכרז באופן רשמי אבל לאומי, בוטלו חגיגות ראש השנה ברחבי הארץ, ואווירת נכאים, שהתגברה בגלל כותרות העיתונים וסיקור לוויות הספורטאים, שנכחו בהן מאות אלפים, השתלטה על הציבור כולו.
בטווח המיידי, לא יכלה ממשלת מאיר לעשות הרבה יותר מלפרסם הודעת אבל ולהורות לצה"ל על "תקיפה מהאוויר של 12-10 בסיסים, מחנות ומפקדות של המחבלים, בסוריה ובלבנון. המגמה - פגיעה במחבלים ולא באזרחים".
אבל הייתה זאת רק ההתחלה.
זמיר חזר ממינכן מתוסכל וכועס. בשני תדריכים, בעלי השפעה דרמטית על המדיניות העתידית של ישראל בנוגע לטרור, הוא תיאר ברגש עז את התגובה הגרמנית: הסירוב לקבל סיוע או עצות, התוהו ובוהו, חוסר המקצועיות והאדישות של הכוחות הגרמניים.
"אין שיעור לחרפת הגרמנים", אמר. "כל מה שהגרמנים רצו זה שהפרשה תישכח כדי שהמשחקים יימשכו", סיפר לקבינט המזועזע של מאיר. ככל שהמשיך לדבר, גאה הזעם כלפי ארגוני הטרור השופכים דם יהודי - וגם כלפי שלטונות גרמניה, שכשלו וסירבו לקבל אחריות. מנחם בגין הציע להפציץ את לוב.
מאיר, שספגה ביקורת קשה על כך שהמודיעין כשל במניעת הטבח, חששה לסיכוייה להיבחר מחדש, ושינתה את דעתה. היא והקבינט שלה החליטו שמכיוון שהאירופאים לא היו מוכנים לנסות לעצור את הטרוריסטים בשטחם, המוסד יקבל אור ירוק לעשות זאת.
ב-11 בספטמבר הסמיכה הממשלה את מאיר להורות על פגיעה ביעדים גם במדינות ידידותיות, מבלי להודיע קודם לכן לרשויות המקומיות. מאיר רמזה על כך בנאום בכנסת, ב-12 בספטמבר: "תגמול או לא - כל מקום ששם מתרקמת מזימה, ששם מכינים אנשים לרצוח יהודים, ישראלים, בכל מקום - שם מחויבים אנו לפגוע בהם".
מאיר שמעה את זמיר וכתבה מברק סודי ביותר ונזעם ביותר לקנצלר ברנדט. זו גם הנקודה שבה מתחיל הטיוח הגרמני הגדול. ממסמכים שהיו חסויים עד עתה, עולה כי משרד החוץ הגרמני הנחה את כל נציגויות גרמניה בעולם להוריד פרופיל, להשתדל שלא לעסוק בפיגוע, ובשום אופן לא לקחת אחריות על הכשלים שאיפשרו אותו.
שר החוץ גנשר עצמו, שהתעמת עם זמיר באותם רגעים טרגיים בשדה התעופה, ענה לו תשובה מתחכמת, ובמקום להתייחס לטענות על כשל עמוק הוא דן בטעויות בדיווחו של זמיר בשל "קשיים בתרגום עבורו במהלך האירוע". הוא תקף בחריפות את מה שראה כ"חוסר דיוקים עד טעויות" בדוח. במקביל, דרישתה של מאיר מהקנצלר לערוך בדיקה של התנהלות המוסדות המקומיים באסון - לא נענתה.
שום גורם גרמני לא התפטר ושום ועדת חקירה לא הוקמה, משום שלאף מפלגה לא היה אינטרס בכך: הסוציאל-דמוקרטים שלטו במינכן, הנוצרים-סוציאלים בבוואריה, הממשלה בבון הורכבה מסוציאל-דמוקרטים ומליברלים. חקירה, ידעו כולם, עשויה לסבך כל אחת מהמפלגות הגדולות, אם לא את כולן; לא היה כוח פוליטי שהיה בעל עניין לדרוש בדיקה מקיפה של הכשל.
הכישלון בפעולת חילוץ בני הערובה הישראלים בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק ליד מינכן לא הסתכם רק במותם של תשעת בני הערובה הישראלים הנותרים.
במקום שממשלת גרמניה תפעל לעשות צדק ולבוא חשבון עם שלושת המחבלים שנותרו בחיים ונתפסו, ולהעמידם למשפט פומבי כדי לייצר הרתעה - היא פעלה בדיוק להפך. "תיק מינכן" מילא את ליבם של בכירי השלטון בחרדה עמוקה מכך שגרמניה תהפוך ליעד עיקרי של הטרור הפלסטיני, שהטיל אימה על אירופה בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, והוביל את הממשלה לפעול לשחרור המחבלים.
אחרי הפיגוע נחטף מטוס לופטהנזה, שעבור שחרור נוסעיו שחררה גרמניה את שלושת המחבלים ממינכן שנותרו בחיים. גנרל גרמני סיפר כי הוא "מתאר לעצמו" שגרמניה ביימה את החטיפה. על פי מסמך שהתגלה לאחרונה, "לגרמנים היה מידע מראש שמשהו יקרה ביום החטיפה"
למקרא מסמכים גרמניים ופרוטוקולים מאותם ימים, אפשר לקבל את הרושם שמדינת ישראל היא זו שביצעה רצח אזרחים במערב גרמניה. כך, למשל, במהלך אוקטובר, אמר שר החוץ הגרמני וולטר של כי לצדדים בסכסוך במזרח-התיכון יש נטייה להעביר את המחלוקות שלהם למדינות לא מעורבות, ולכן, על בון היה להגן על עצמה מפני פעולות כאלה "של שני הצדדים".
הניסיון הקודם של הגרמנים מול הטרור לא הפך אותם לנחושים יותר. כך, למשל, בעניין שלושת המחבלים שביצעו את הפיגוע נגד נוסעי אל על בשדה התעופה מינכן רים בפברואר 1970, פעולה שבה נרצח אריה קצנשטיין - האזרח הגיבור שקפץ על רימון על מנת להציל את יתר הנוסעים - ונפצעה קשה השחקנית חנה מרון. בספטמבר 1970 חטפו אנשי החזית חמישה מטוסים לירדן, והגרמנים מיהרו לשחרר את השלושה.
תרחיש של חטיפת מטוס נוסף, במסגרתו ידרשו החוטפים את שחרורם של המחבלים ממינכן, היה יותר מִסָּבִיר. אבל כשהוא התממש, תוך פחות משמונה שבועות, הטיפול החלק בו נראה מחשיד.
זה קרה בשעות הבוקר המוקדמות של 29 באוקטובר, אז המריאה מביירות טיסת לופטהנזה 615, שיצאה מוקדם יותר ללא נוסעים מדמשק, בדרכה לאנקרה - ומשם לפרנקפורט. כאשר המריא המטוס מביירות, מעט אחרי שבע בבוקר, היו עליו שבעה אנשי צוות ו-11 נוסעים בלבד. מקריות מופלאה - הנוסעים המעטים היו כולם גברים בוגרים, ללא נשים או ילדים.
זמן קצר לאחר שהוגשה ארוחת הבוקר, יצאו הדיילות מהחלק הקדמי של המטוס עם ידיהן מעל ראשיהן הכפופים. אחריהן יצאו שלושת החוטפים, עם רימונים ורובים בידיהם. הם הכריזו על חטיפת המטוס והבטיחו לנוסעים שלא ייפגעו אם הממשלה בבון תיענה לדרישותיהם. במקביל, מילכדו את דלתות המטוס עם חומרי נפץ, וכפו על הקברניט להנחית את המטוס לתדלוק ראשון בניקוסיה.
משם המשיך המטוס לכיוון מינכן ונמסרה לממשלה הגרמנית דרישת החוטפים: לשחרר את שלושת הטרוריסטים מהטבח במינכן. השגריר הגרמני בתל-אביב, יסקו פון פוטקאמר, העביר בשעות הצהריים מברק דחוף לבון, בו הדגיש את דרישת ממשלת ישראל שלא להיכנע לדרישות הטרוריסטים. הדברים התקבלו באדישות.
זמן קצר אחרי האירוע, היו במודיעין הישראלי כאלה שחשדו כי מדובר בקונספירציה שבה שותפה ממשלת גרמניה, "כי הצטברו אצלנו כבר אז ידיעות על ממשלות שונות באירופה שפודות את השקט שלהן מטרור של אש"ף בכסף", כדברי אחד מהם.
בין חשדות לידיעה המרחק גדול, אלא שכעת, ממסמכי חקירת המשטרה במקרה, לצד עדויות קציני משטרה, עובדי לופטהנזה ונוסעי המטוס, יחד עם מסמכים נוספים שנחשפו כעת בארכיון המדינה הבווארי, אכן עולה תמונה מטרידה מאוד באשר לכנות פעולותיהן של הרשויות הגרמניות בפרשה.
זהו עדיין לא אקדח מעשן, ואין כאן הוכחה אחת, ישירה וחדה - שייתכן שנמצאת בתיקים הרבים הנוספים הקשורים לאירוע, שיישארו חסויים עוד שנים רבות - אבל צבר העדויות הנסיבתיות מוביל למסקנה, כי משהו מאוד לא תקין התרחש כאן.
10 צפייה בגלריה
קנצלר גרמניה המערבית ווילי ברנדט עם מאיר, 1973. נפגע מהאמירות הישראליות
(משה מילנר, לע"מ )
והנה דוגמה מרכזית. מפקד משטרת מינכן, מנפרד שרייבר, היה האיש שזוהה יותר מכל אדם אחר עם כישלון האבטחה והפעולה הכושלת לחילוץ בני הערובה הישראלים במינכן. עשרה ימים לפני חטיפת המטוס, שרייבר כבר שיגר מברק סודי למשרד הפנים הבווארי. כותרת המברק: "הגירוש המתוכנן של שלושת הערבים העצורים". למקרה שבו יידרש הגירוש של שלושתם, כתב שרייבר, דאגו אנשיו לקיים שיחות מקדימות עם מתקני המעצר השונים בהם הם מוחזקים, עם פרקליטות המדינה במינכן, עם רשות ההגירה והזרים בעיר, וכן עם המשטרה שתחת פיקודו.
"המשרד לסדר ציבורי של העיר מינכן" הכין מראש את טופסי הגירוש של השלושה, כך ש"ניתן יהיה לזרז את העניינים הרשמיים הקשורים בגירוש, במקרה אמת". אך באיזה מקרה יהיה מדובר על גירוש - ולא על עונש מאסר ממושך, ולמה שיהיה צורך לזרז את העניינים? איזו רוח נבואית שרתה על מפקד המשטרה, שידע מראש מה עומד לקרות, וחש צורך לפעול ביוזמה נמרצת?
עשרה ימים לאחר מכן, ברגע שהתקבלה ב-9:00 בבוקר הידיעה במטה לופטהנזה בפרנקפורט על חטיפת המטוס שבדרכו למינכן, פעלה המשטרה במהירות מופלאה ובתיאום מושלם, כאילו הייתה ערוכה לכך. תוך דקות מעטות - למרות שהיה זה יום ראשון, יום שבתון בגרמניה - הוקם בשדה התעופה רים מטה חירום משותף לאנשי לופטהנזה ולמשטרת מינכן. במקביל, הוקם בזריזות מטה חירום בבון, בראשות הקנצלר ברנדט ושר הפנים הנס-דיטריך גנשר.
בשעה 10:30, בעוד הקצינים הבכירים זורמים למטה החירום, קיבל קצין בשם שפנדל את ההוראה לדאוג לאיסוף "מסמכי הגירוש הממתינים כבר במטה המשטרה". 20 דקות לאחר מכן קיבל הוראה נוספת: לדאוג כי שישה מאנשיו יגיעו בהקדם עם מכונות כתיבה לשדה התעופה, מלווים במתורגמנים לאנגלית, צרפתית וערבית, לצורכי לקיחת עדות מהטרוריסטים טרם גירושם והכנת מסמכים דחופים נוספים.
במילים אחרות, כבר בשלב הזה, אם לא הרבה קודם, ועוד לפני שנערך איזשהו משא ומתן עם החוטפים, כבר קיבלו בהנהגה הגרמנית את ההחלטה להיפטר משלושת האסירים בכל מחיר. נראה שהחוטפים עצמם לא היו מודעים להצלחה הפנומנלית שלהם לקבל את מבוקשם לפני שבכלל ביקשו אותו, כשאיימו כל העת לפוצץ את המטוס, שעצר בזאגרב לתדלוק.
בשלב זה לא היה ברור לחוטפים היכן הם רוצים לנחות, אבל הרשויות הגרמניות עשו הכול כדי שהם יגיעו דווקא למינכן. שם יהיה יותר פשוט לסגור את העניין. וכך, תוך שעות ספורות, בלי משא ומתן, ובלי שהעולם - ובוודאי לא ישראל או משפחות הנרצחים - יודעים משהו, הגרמנים עשו הכול כדי לסגור עסקה מהר והתנהלו כמי שידעו בדיוק מה עומד לקרות.
ראשי השלטון והמשטרה יטענו, בדיעבד, שעשו את כל מה שעשו כדי להבטיח את שלומם של בני הערובה הספורים שבמטוס, שלגבי חלקם עלה מאוחר יותר חשד כי היו בכלל ניצבים מטעם המחבלים. מסמך שנחשף לאחרונה מגלה שגם טענה זו שקרית. הגרמנים היו כה להוטים להיפטר מאסיריהם, עד כי שר הפנים הבווארי, ברונו מרק, העביר באותן שעות הנחיה כי "במקרה חירום ניתן למסור את הטרוריסטים גם ללא החלפה וללא שחרור של בני הערובה".
כשהמטוס, ובו המחבלים ממינכן, נחת בזאגרב, לשם הגיע גם הלופטהנזה החטוף, מיהר יו"ר לופטהנזה, שהיה על המטוס עם המחבלים ובאופן תמוה פיקד על האירוע, לשחרר את שלושת המחבלים למסלול, בלי שקיבל את בני הערובה. החוטפים הורו לכל הנוכחים, בני הערובה ומחבלי מינכן, לטוס יחד איתם ללוב. בטריפולי ערכו שלושת הטרוריסטים הפלסטינים מסיבת עיתונאים, ומיד אחריה ירדו למחתרת בחסות שליט לוב, מועמר קדאפי. בני הערובה שוחררו מאוחר יותר.
על פי מסמך שנשלח משגרירות בריטניה בטריפולי זמן קצר לאחר סיום הפרשה והתגלה לאחרונה, "היה לגרמנים מידע מראש שמשהו יקרה ב-30 באוקטובר". השולח ידע לספר כי "בטריפולי חיכו 15 ימים לחטיפה של מטוס לופטהנזה".
הגנרל אולריך וגנר, ששימש בעת אירועי מינכן יועץ שר הפנים לענייני ביטחון ואחר כך מפקד היחידה ללוחמה בטרור, אמר בריאיון עם העיתונאי ויוצר הדוקו אולי ויידנבאך, כי כלל אינו יכול לשלול את האפשרות כי מדובר באירוע מבוים ומתוכנן מראש. "אני יכול לתאר לעצמי שזה מה שקרה".
גם שניים מהטרוריסטים טענו בשנת 1999 כי מדובר היה באירוע מבוים. אבו-דאוד, מראשי ארגון "ספטמבר השחור" והאיש שעמד בעצמו מאחורי הפיגוע במינכן, טען באוטוביוגרפיה שפירסם באותה שנה כי ממשלת גרמניה שילמה לו לא פחות מתשעה מיליון דולר עבור הוצאת פיגוע המיקוח המבוים לפועל.
הביצוע עצמו, כך לפי אבו-דאוד, עבר לידי החזית העממית לשחרור פלסטין, שהתמחתה בחטיפות מטוסים. גם ג'מאל אל-ג’יישי סיפר בריאיון לסרט הדוקומנטרי "יום אחד בספטמבר" כי שמע על עסקה שכזו לאחר שחרורו.
ישראל זעמה על השחרור החשאי. "לעולם לא אשכח את היום ההוא", שיחזרה שפיצר. "חזרתי הביתה מאזכרה, פתחתי את הטלוויזיה וראיתי את המחבלים יושבים בלוב, מלאי שמחה ועונג. זה היה פשוט לא ייאמן".
הגרמנים עשו פניהם כנעלבים. הקנצלר ווילי ברנדט שלח, כעבור שבוע נוסף, מברק פגוע ותקיף למאיר, עימה היה ביחסים טובים. ברנדט, מתנגד ידוע של המשטר הנאצי שהעביר את שנות המלחמה בגלות, לא היה יכול לסבול אמירות שהזכירו את עברה של גרמניה בהקשר של אירועי החודשיים האחרונים, וכתב כי הוא מקווה שמאיר תקבל בהבנה את היותו פגוע "מהתבטאויות שהופיעו בצד הישראלי בקשר לחטיפת מטוס לופטהנזה. עליי להתנגד בכל תוקף להשוואות שנעשות לתקופה פושעת בפוליטיקה הגרמנית".
השקט שגרמניה האמינה שהשיגה בשל השחרור מצא חן בעיני ההנהגה שלה. פול פרנק, בכיר במשרד החוץ, אמר בהקלה לשגריר לוב כי מנקודת מבטה של גרמניה, "הפרק במינכן נסגר" כתוצאה מהשחרור. ממשלת גרמניה בחרה שלא לבקש את הסגרת שלושת המחבלים מלוב. במזכר לשר החוץ כתב פרנק: "אנחנו צריכים להיות מרוצים שכל העניין נרגע".
הלמוט רדיס, מומחה למזרח התיכון במשרד החוץ, פנה במכתב חשאי למנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, וביקש כי ידיר את מערב גרמניה ואזרחיה מהתקפותיו. "זה קריטי עבורנו שהפלסטינים יכבדו את ביטחון הציבור במערב גרמניה, ושלא יבוצעו פעולות על אדמת הרפובליקה הפדרלית, או נגד יחידים ומתקנים גרמניים בחו"ל".
ערפאת התרצה, ובינואר 1973 הבהיר כי "החליט באופן רשמי" להיענות לרצון גרמניה. בתמורה, ביקש לאפשר לו לשלוח שליח לבון. ערפאת רצה להבטיח את השפעתו בקרב עשרות אלפי הפלסטינים שחיו אז במערב גרמניה, שהכסף שתרמו היה אחד ממקורות המימון החשובים ביותר שלו. רצונו התקבל, ובשנת 1975 עבדאללה פרנג'י, איש סודו, הפך לראש "משרד המידע הפלסטיני", שם כיסוי לנציגות אש"ף בבון.
לקראת גביע העולם בכדורגל 1974, אותו אירחה מערב גרמניה, פרנג'י הציע למשרד החוץ, בלי בושה ובלי למצמץ, להקים מעין מוקד נגד טרור. נציג אש"ף, שהיה נשוי לגרמנייה ממדינת הסה שבמערב המדינה, הסביר כי לגרמנים אין סיבה לחשוש מפיגועים במונדיאל, כי "לא היו תוכניות מסוג זה". למרות זאת, הוסיף, הוא יעמיד את עצמו "זמין" לכל מקרה, וניתן יהיה להגיע אליו בבית הוריה של אשתו.
חמש שנים אחרי הפיגוע נחשף התיעוד המזויף של אבו-דאוד, כשעבר דרך צרפת. הוא נעצר ומשרד המשפטים הגרמני קיבל פניה ממקבילו בפריז בשאלה אם יש עניין בהסגרה. המשרד בבון העביר את תפוח האדמה הלוהט לרשויות הרלוונטיות בבוואריה. במינכן, המליץ אלפרד זיידל, בכיר במשרד המשפטים של המדינה, לתמוך בבקשת הסגרה של ישראל במקום להיות מעורב ישירות. בדרך זו, טען, ממשלת גרמניה "יכולה אולי להימנע מלהגיש בקשת הסגרה משלה, או להסגיר את אבו-דאוד לגרמניה".
הימים חלפו והעניין נהיה מביך מדי עבור הצרפתים, שחששו אף הם מפיגועים על אדמתם. אבו-דאוד שוחרר והועלה אחר כבוד על מטוס לאלג'יריה.
עיתונאי גרמני בכיר: "ממשלת גרמניה התנהגה בצורה מבישה. תאריך יום השנה הוא שיעור 'אל תעשה' של הפוליטיקה: אל תפייס מחבלים, אל תתעלם מהעצות של ישראל, אל תנסה להסתיר את האמת - ואל תזלזל בכאב הקורבנות"
על רקע זה, קשה להבין את השיקולים של פקידי משרד הפנים הגרמני, שמסרבים להגדיל את סכום פיצוי משפחות הנרצחים במינכן, גם כשמנגד עומדת בקשת הנשיא הגרמני. הרי הביקורת החריפה על התנהלות שלטונות גרמניה לפני האירוע, במהלך הפיגוע, והניסיון להתנער מאחריות אחריו ולהסתיר את ההוכחות לה במשך יובל שנים, אינם רק נחלת המשפחות או בכירים במודיעין הישראלי, אלא קונצנזוס בין כמעט כל הגורמים הגרמניים שבקיאים בנושא.
עם קריסת המשא ומתן, לא נותרה למשפחות ברירה אלא לנסות ולגייס את בית המשפט הגרמני לצידן וכדי לעשות זאת הן צריכות להתמודד עם מכשול התיישנות קשה.
"רמת האחריות של ממשלת גרמניה, כפי שאנו מכירים אותה כיום, היא הרבה יותר נרחבת בהשוואה לעובדות שהיו ידועות מאז הפיגוע ועד לשנה שעברה", אומר פרופ’ אלכסנדר קנופ, מומחה במשפט בינלאומי ואחד מעורכי הדין של המשפחות. "לאחרונה התגלו ראיות רבות שמראות שהממשלה לא רק נכשלה בהגנה על הספורטאים, אלא גם עסקה באופן אקטיבי בטיוח ובחיפוי על כישלונה שלה".
"מכל הקטסטרופות שסיקרתי בעשורים האחרונים שאירעו באשמת ממשלת גרמניה", אמר לי השבוע עיתונאי גרמני בכיר, "והיו לא מעט כאלה, וחמורות ביותר - האופן שבו היא טיפלה בפיגוע במינכן, על כל היבטיו, הוא ללא ספק הנורא ביותר".
