רבים השוו השבוע בין מבצע "עלות השחר" למבצעים אחרים בעזה בעשור האחרון. הלחימה האווירית הייתה דומה, עם אותה כיפת ברזל ואותן תקיפות של מטוסי קרב בפצצות חכמות. אלא שהפעם התירה הצנזורה הצבאית לדבר, לראשונה, על היבט משמעותי אחר של המערכה נגד ארגוני הטרור: השימוש במל"טים תוקפים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היו אלה האמריקנים שהפכו את המל"טים התוקפים לסמל המלחמה בטרור באפגניסטן, בעיראק ובסומליה. לפני פחות משבועיים חוסל מנהיג אל-קאעידה, איימן אל-זוואהירי, באמצעות מל"ט ששיגר טיל "הלפייר" אל מרפסת ביתו. אבל המדינה הראשונה בעולם שעשתה שימוש מבצעי במלט"ים חמושים דווקא הייתה ישראל. וכך, בשעה שמטוס אמריקני ללא טייס מדגם "פרדיטור" שיגר לראשונה טיל הלפייר לעבר מטרה באפגניסטן, ב-7 באוקטובר 2001, כבר פעלה בחיל האוויר הישראלי טייסת מבצעית של מל"טים תוקפים יותר משלוש שנים. למעשה, בחיל האוויר החלו לבחון את הרעיון של מטוס תקיפה בלתי מאויש עוד לפני מלחמת יום הכיפורים. פרויקט מסווג מאוד לפיתוחו יצא לדרך כבר בסוף שנות ה-80, וכמה שנים אחר כך נערך ניסוי ראשון של שיגור תחמושת ממל"ט ישראלי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שני האנשים שאני צועד לצידם בליין של מל"טי ה"זיק" בבסיס חיל האוויר פלמחים יחגגו בשנה הבאה יום הולדת 80, וגם 30 שנה לטיסת הבכורה של הזיק, שאותו פיתחו, ושחולל מהפכה בלוחמה האווירית. אלוף-משנה בדימוס אלי גמזון וסרן בדימוס גיורא הרצברג נפגשו בשנות ה-60 כסטודנטים להנדסה אווירונאוטית בטכניון, המשיכו לחיל האוויר, שם ניהלו קריירה במסלולים שונים, אבל נשארו חברים. ב-1985 הקימו יחד את "חץ הכסף", סטארט-אפ לפיתוח מטוסים ללא טייס, עוד לפני שהמילה סטארט-אפ הומצאה. כמה שנים אחר כך הוא יוליד את מטוס הזיק (הרמס 450), או "חץ פלדה", כפי שכונה במקור בחברה.
החברה הקטנה שהקימו גמזון והרצברג הצליחה להקדים את האמריקנים ביותר מעשור, לנצח בתחרות עתירת יצרים את התעשייה האווירית הגדולה והמקושרת, ולהפוך למכונת מזומנים עבור אלביט שרכשה אותה. עם מאות רבות של מל"טים מכל הדגמים, הזולים שבהם - למשל "רוכב שמיים" (שאינו חמוש) - עולים עשרות אלפי דולרים, והיקרים 20 מיליון דולר, חצתה אלביט ב-2021 את רף החמישה מיליארד דולר הכנסות בשנה, ורשמה רווח נקי של 275 מיליון דולר. גם את חיל האוויר הם שינו. החיל מפעיל כיום ארבע טייסות של מל"טים תוקפים, והמלחמות האחרונות באוקראינה ובנגורנו קרבאך הוכיחו עד כמה הם הפכו מרכזיים בשדה הקרב המודרני.
למרות זאת, כשפרויקט הזיק זכה בסודי-סודות בפרס ביטחון ישראל היוקרתי, בשנת 2001, גמזון והרצברג לא היו ברשימת אנשי אלביט, חיל האוויר ומשרד הביטחון שקיבלו אותו. הסיבה לכך הייתה בירוקרטית: התקנות קובעות שמי שזכה בפרס ביטחון ישראל, לא יוכל לקבלו שוב בחמש השנים הבאות - והשניים כבר זכו בו ב-1998, בזכות פרויקט אחר, שעדיין מסווג. על הצביטה בלב שחש גמזון הקלה אולי העובדה, שבאחת ממגירות חדר העבודה שלו כבר שכבה תעודת פרס ביטחון ישראל מ-1982, מה שהופך אותו לחלק מקבוצה מצומצמת של אנשים שזכו בו פעמיים.
עכשיו הם פוסעים בין מל"טי הזיק בפלמחים, מרעיפים עליהם מבטים של הורים גאים, רוכנים לעברם ומוודאים שהחיילים שמפעילים את כלי הטיס הללו, ושעדיין לא נולדו כשהזיק המריא לראשונה, מעניקים להם את היחס הראוי. "אני כבר לא בחיל האוויר ובאלביט, אבל מקבל עדכונים מחברים. המבצע עכשיו היה גאווה גדולה. חשוב להדגיש שאת חיסול תייסיר ג'עברי ביצעו מטוסי קרב מאוישים", מצטנע גמזון, "אבל שמחתי לשמוע שהזיק תקף יעדים אחרים".
"זה היה שילוב מעניין", אומר הרצברג, "פעם ראשונה שמדברים על החלק של המל"טים התוקפים ושזה כבר לא סוד. זאת בהחלט מכת מורל משמחת, לראות את המטוסים, 30 שנה אחרי שתיכננו אותם, עדיין ממריאים וטסים. עד היום זה היה משהו שיכולתי לחלוק רק עם חברים קרובים מהתחום, ועכשיו כל עם ישראל רואה".
בגאווה של מי שהיה המהנדס הראשי של הזיק, מצביע הרצברג על אחד המטוסים החונים. "תראה את גלגל החרטום. היינו הראשונים ששילבו גלגל מתכת עטוף בגומי. מאוד חששתי שהוא יתפרק, כי גומי לא מתחבר טוב למתכת, ואז נתקלתי בעגלת בית חולים שהיה לה גלגל כזה, ששרד יפה. אז מצאתי את הספק, והיה לנו גלגל".
אומנם למדת בטכניון, שירתת כטייס מסוקים בחיל האוויר ועבדת כטייס בארקיע ‑ אבל איך ידעת לתכנן מטוס?
גמזון ממהר להשיב במקומו: "האיש הזה היה אלוף הארץ בטיסנאות ומקום רביעי בעולם, ובנה עשרות טיסנים. אחרי שהשתחררתי וחיפשתי את הדבר הבא שלי, גיורא אמר לי: 'תסתכל על המזל"טים שיש היום, אפשר לעשות משהו הרבה יותר מתקדם, גם בצורה וגם באוויוניקה (המערכות האלקטרוניות - א"ע). אמרתי לו, 'אז יאללה תתחיל', והלכתי לחפש מימון. גיורא היה אחראי על האווירודינמיקה ואני על האוויוניקה".
הרצברג: "בתקופה שלי, מי שהשתתף בתחרויות טיסנים היה חייב לתכנן אותם בעצמו. היום כבר מותר לקנות מוכנים. אז למדתי הרבה. כשתכננו את הזיק, מה שלא ידעתי הלכתי וקראתי כדי ללמוד. למשל, איך לעבוד עם חומרים מרוכבים לבניית המטוס".
השורשים של חברת חץ הכסף מגיעים עד ראשית שנות ה-70. גמזון היה אחד מאנשי המחשוב הראשונים בחיל האוויר, מתכנת ומתפעל המחשב ביחידת ניסויי הטילים (ינ"ט), ועבר לטייסת המל"טים הראשונה של החיל - טייסת 200. עד מהרה הפך למספר 3 בטייסת.
"האלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר באותם ימים, היה מאוד מודאג ממטוסי הפאנטום והסקייהוק שהופלו על ידי סוללות טילי הנ"מ המצריות במלחמת ההתשה, וחשש מאוד לשלומם של טייסי מטוסי הצילום, שיצאו לגיחות קריטיות בעומק מצרים. בעקבות זאת רכש חיל האוויר מחברת טלדיין ראיין האמריקנית את הפיירבי - מל"ט צילום סילוני מצויין שגם הופעל בווייטנאם. אני הפכתי לקצין השיגור של הטייסת, וב-1971 שיגרתי מבסיס רפידים בסיני את 'המבט', כמו שקראנו לו בארץ, למשימה המבצעית הראשונה שלו".
לגמזון כבר היו רעיונות אחרים לגבי הפיירבי. "חשבתי שאם הוא יודע לבצע משימות צילום מבלי לסכן טייסים, למה לא לחבר לו פצצות מתחת לכנפיים, כדי שיוכל לצאת גם למשימות תקיפה מסוכנות? נכון שלא היה אז GPS, והייתי צריך למצוא דרך לעקוב אחריו כדי לדעת מתי לשחרר את הפצצה, אבל זה היה אפשרי. שלמה ניר ז"ל, שהיה מפקד הטייסת שלי, אמר 'בסדר, אבל בוא ננסה קודם משהו יותר פשוט כדי לבדוק את הרעיון'.
"במקרה הגיע בדיוק לארץ מטוס סקייהוק אחד עם מערכת שהאמריקנים פיתחו למלחמה בווייטנאם, ואיפשרה לשחרר את הפצצות שלו מרחוק. הם עשו את זה כי לסקייהוק לא היה מכ"ם, ובתנאי הראות בדרום-מזרח אסיה, לא תמיד היה לטייסים קשר עין עם המטרה. אז הבקר האמריקני היה עוקב אחרי המטוס ממרחק בטוח מהקרקע, וברגע שהגיע למקום הנכון היה לוחץ מרחוק על כפתור והפצצות השתחררו".
גמזון חיבר את המערכת גם להגאי המטוס. ניר היה ממריא ומעביר את השליטה לגמזון, שהטיס את המטוס מרחוק. בסיום הטיסה היה ניר מנחית את המטוס. כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, שבה איבד חיל האוויר כ-100 מטוסי קרב ועשרות טייסים ונווטים במשימות תקיפה, נערך בפלמחים ניסוי שחרור חימוש חדשני. "השתמשתי במכ"ם המעקב שהיה לנו למל"טי הצילום בבסיס, עקבתי אחרי הסקייהוק, ובגובה 30 אלף רגל שחררתי את הפצצה שהוא נשא. היא פגעה 30 מטר מהמטרה, רמת דיוק שנחשבה אז טובה".
דווקא אחרי מלחמת יום הכיפורים נעצר הפרויקט המהפכני, שכן גמזון הועבר לתפקיד חדש, שנועד למלא צורך שהוגדר דחוף יותר מבחינת חיל האוויר: פיתוח יכולת לזהות את סוללות הטילים המצריות והסוריות, בעיקר אלה הניידות, לפי קרינת המכ"ם שלהן. כמי שכבר עשה לו שם ביכולות הטכנולוגיות שלו, מונה גמזון לקצין תוכנה בפרויקט מטוס המודיעין האלקטרוני העתידי שתוכנן למטרה זו, ובהמשך לראש הפרויקט.
חיל האוויר רכש אז שני מטוסי בואינג 707 שהוסבו בארה"ב למטוסי ביון אלקטרוני, וקיבלו את הכינוי "ברבור". אגף המודיעין רכש שניים נוספים, שכונו "טופז". ב-9 ביוני 1982, ביום הרביעי של מלחמת שלום הגליל, הגיע רגע האמת: כ-90 מטוסים של חיל האוויר יצאו לתקוף את סוללות הטילים הסוריות בבקעת הלבנון במה שזכה לשם הקוד מבצע "ערצב 19". מטוסי הברבור והטופז וצוותיהם, שעקבו חודשים קודם לכן אחר הסוללות, כיוונו לעברן - יחד עם המזל"טים שנכנסו בינתיים לשירות - את מטוסי התקיפה של חיל האוויר. 19 סוללות טילים הושמדו מבלי שחיל האוויר איבד מטוס אחד. "ישבתי באותו יום בבור של חיל האוויר. כל מה שתיכננו התממש", משחזר גמזון. זמן קצר אחר כך קיבל עם צוותו את פרס ביטחון ישראל על הפרויקט.
בהמשך מונה למפקד יחידת המחשוב של חיל האוויר, ממד"ס (הקרויה היום יחידת "אופק"), שם המשיך להפגין חשיבה מקורית שסייעה לו בהמשך למכור את רעיון מטוס התקיפה ללא טייס לטייסים שמנהלים את חיל האוויר. "ביקשתי ממפקד חיל האוויר להתחיל לשלוח טייסים למלא תפקידים ביחידה. עד אז הייתה הפרדה. בסוף הם היו הלקוחות שלנו, והיינו חייבים ללמוד לדבר באותה שפה. יותר קל ללמד טייס לתכנת, מאשר ללמד מתכנת לטוס".
ב-1985 השתחרר גמזון והקים עם הרצברג את חץ הכסף. הם היו אחראים למל"ט, ואילו היזם ואיש העסקים אפי ארזי, מייסד חברת "סאיטקס", היה אחראי לכסף. "הגעתי לאפי עם שלושה רעיונות: לפתח מחשב נייד, 'מחברת למהנדס' קראתי לו, לבנות מערכת ניווט לרכב או לפתח מל"ט מסוג חדש. אפי אמר שמחשב נייד לא נצליח למכור, שהאמריקנים ישחררו בקרוב לכולם את השימוש ב-GPS שהיה אז צבאי בלבד, אבל המל"ט מעניין. הוא נתן לנו תקציב של 750 אלף דולר ותואר של מחלקת פרויקטים מיוחדים בסאייטקס".
המזל"ט הראשון שלהם, שהמריא לטיסת בכורה ממנחת מגידו ב-1986, מזכיר קצת את הזיק העתידי, עם גוף גלילי, כנפיים ישרות וזנב בצורת V, שהפך לסמל המסחרי של החברה. הטיסה, אפעס, לא הסתיימה בניעור בקבוקי שמפניה. "המנוע היה חלש מדי, לא הייתה לנו מערכת טלמטריה שתאפשר לנו לדעת מה עובר על המטוס, והוא יצא מטווח קליטה והתרסק", משחזר הרצברג. "במקום לחגוג אספנו את החלקים והרכבנו מחדש".
לפיתוח התצורה האווירודינמית הייחודית שלו אחראית לא אחרת ממכונית הסובארו שהייתה פופולרית באותה באותה תקופה. "לא רצינו להוציא כסף על שימוש במנהרת רוח, שבה עורכים ניסויים באווירודינמיקה", מספר גמזון. "במקומה קיבלנו מסאייטקס סובארו סטיישן, חיברנו את אב הטיפוס לגגון שלה, הדבקנו עליו חוטים שיאפשרו לנו לעקוב אחרי זרימת האוויר סביבו, ונסענו בכבישים מהירים כדי לראות איך הם מתנהגים".
את המערכת, שכללה טייס אוטומטי ומחשב תקשורת למל"ט, פיתח גמזון על בסיס מעבד 486 מסחרי של אינטל, שילוב שנחשב אז לחידוש גדול. כשהכסף התחיל לאזול, מצא גמזון משקיע חדש: איש העסקים מיקי פדרמן, הבעלים של רשת מלונות דן ושל חברת אל-אופ. תא"ל (מיל') אהרון בית-הלחמי ז"ל, בכיר לשעבר במשרד הביטחון, עשה את החיבור, שהוביל בהמשך גם לרכישת אלביט בידי פדרמן, והפיכתה לתעשייה הביטחונית הגדולה בארץ.
במקביל החל גמזון לחפש לקוחות. "הצגנו את הרעיונות שלנו לבכירים בחיל האוויר, אבל הם אמרו לנו שהמטוס יפה מאוד ושנחזור אליהם כשתהיה לנו מערכת בוגרת. אז פניתי לאהוד ברק, שהיה אז בשלהי כהונתו כראש אמ"ן. אחרי שעה של מצגת הוא אמר לנו משפט שמעולם לא שמעתי קודם לכן, גם כשהקמתי חברות אחרות: 'זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים, כמה כסף אתם צריכים?'. בסוף קיבלנו מאמ"ן, מחיל האוויר וממפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון) שלושה מיליון שקל שאיפשרו לנו להתקדם".
חץ הכסף מצאה לקוחות ראשונים, אבל הזינוק הגדול עוד היה לפניה. תחת שם הקוד "פיגיון" השיקה התעשייה האווירית, בסוף שנות ה-80, פרויקט לפיתוח מטוס תקיפה לא מאויש. הוא היה סילוני, דומה בגודלו לסקייהוק, ויקר. היה זה אחד מהמיזמים שיצאו לדרך בעקבות ביטול פרויקט הלביא. ברק, שמונה לרמטכ"ל ב-1991, ראה במל"ט התקיפה פתרון לתרחיש האימים של יום כיפור, כזה שיוכל לעצור אלפי טנקים סוריים שגולשים לכנרת, אבל במשרד הביטחון חששו שהוא יהיה יקר מדי לצה"ל.
מפא"ת הזמינה את חץ הכסף להציע מל"ט תוקף משלהם. גמזון והרצברג ביקשו שנה, אבל אחרי תשעה חודשים כבר המריא "חץ הפלדה" שפיתחו לטיסת בכורה. אחד הלבטים היה לגבי המנוע. אחרי שבדקו כמה אפשרויות הם הגיעו ליצרנית בחו"ל של מנועי ואנקל. מנוע הוואנקל מספק כוח רב יחסית לגודלו, אבל אורך החיים שלו קצר יחסית. רק חברה אחת בתעשיית הרכב השתמשה בו לאורך שנים, אחרי שיצרניות אחרות כבר ויתרו עליו בגלל הפסדים. החברה שאליה פנו גמזון והרצברג פיתחה במקור מנוע כזה עבור יצרנית אופנועים שוויתרה עליו גם היא, ופנתה לשוק המזל"טים. "המנוע שלהם היה קל וחזק, ופינה יותר משקל לדלק", מסביר גמזון. "תמיד התגאיתי בכך שהמחשב של המטוס יותר גדול מהמנוע".
אבל המנוע גם מאוד רועש, בעזה מזהים אותו מרחוק, והוא לא ממש אמין.
"את הרעש הצלחנו קצת להנמיך, ולפעמים אתה דווקא רוצה להרתיע את הצד השני, והרעש עוזר. אבל האחזקה צריכה להיות מאוד מתוזמנת. זה נכון שכמעט כל הזיקים שהתרסקו אי פעם זה היה בגלל המנוע".
למרות מחאות התעשייה האווירית (תע"א), יצא באפריל 1993 המכרז לאספקת מל"ט חמוש לצה"ל. התעשייה האווירית הציעה מל"ט חדש, דו-מנועי, ואילו חץ הכסף הציעה את חץ פלדה, כשאלביט, שבינתיים רכשה נתח מהחברה, הייתה הקבלנית הראשית וספקית קרון השליטה. למרות התחרות העזה, במל"ט של חץ הכסף נעשה שימוש בציוד תקשורת של התעשייה האווירית וגם של רפאל, והוא תוכנן לשאת מצלמה וחימוש של תע"א. רוב הרכיבים הופיעו גם בהצעת תע"א. ככה זה בתעשיות הביטחוניות בארץ: נאבקים עד זוב דם על פרויקטים גדולים, אבל מוכרים למתחרים תתי-מערכות, שבדרך כלל מפותחות בתמיכת משרד הביטחון.
בסוף 1993 קבעה ועדה של משרד הביטחון כי למל"ט של חץ הכסף יש ביצועים טובים יותר, והיא זכתה במכרז. כדי להרגיע את זעמה של התעשייה האווירית נקבע שהיא תייצר אותו. אלביט נלחמה והייצור נשאר אצלה. תע"א המשיכה להפעיל לחצים פוליטיים ובמקביל הגישה תביעה נגד משרד הביטחון בטענה שהפר הבטחה לרכוש ממנה את "פיגיון" וטיפח את חץ הכסף.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי בבית משפט", מספר גמזון. "צבי זמיר, ראש המוסד לשעבר, מונה כבורר. העדתי בפניו שעתיים, ובסוף הוא אמר לי 'סע לשלום' וקבע שהזכייה שלנו שרירה וקיימת". את המל"ט שהציעה התעשייה האווירית במכרז של משרד הביטחון היא מכרה בסופו של דבר לצי האמריקני ללא חימוש, והוא מופעל שם תחת השם "האנטר". מאז רכש ממנה משרד הביטחון את המל"ט החמוש הענק הרון TP "איתן", וחימש גם את מל"טי הסיור הרון 1 ("שובל") שרכש ממנה.
לחיל האוויר לקח זמן להתרגל לרעיון של מטוס תקיפה ללא טייס. במהלך הקרב על הפרויקט אימצו בחץ הכסף את המוטו "חיל האוויר ירכוש מטוסי תקיפה ללא טייס רק כשמפקד החיל יהיה אחד שפיקד על מטוסים כאלה". בכירים בחיל טענו שאין תחליף לנוכחות וליכולת קבלת ההחלטות של אדם בקוקפיט. "בסופו של דבר", אומר גמזון, "חיל האוויר הבין את היתרונות של מל"ט חמוש, אימץ את הזיק והרחיב את השימוש בכלים האלה. אלה משימות שאין בהן יתרון למטוס מאויש. יום אחד זה יהיה ככה גם בקרבות אוויר".
באמצע שנות ה-90 החלו מטוסי הזיק בניסויים וב-1999 נפתחה בפלמחים באופן רשמי הטייסת הראשונה, טייסת 166. בהמשך קלטה את מל"טי ההרמס 900, "כוכב", הגדולים יותר, גם הם מתוצרת אלביט, ומטוסי הזיק הועברו לטייסת 161, שהייתה בעבר טייסת מסוקי קרב קוברה. במקביל מופעלים מטוסי זיק חמושים בידי חיל התותחנים.
בשנים הראשונות נשמר הזיק כנשק הפתעה למלחמה, אך בתחילת שנות ה-2000 הוא החל להחליף את מסוקי האפאצ'י בסיכולים ממוקדים ותקיפות מדויקות בעזה, ובהמשך גם של מטרות טרור הרחק מישראל. הזיק מגיע למהירות שיוט מירבית של 130 קמ"ש, ולפי פרסומי אלביט הוא מסוגל לשהות באוויר 17 עד 30 שעות ברציפות, מה שמאפשר לו לפעול גם הרחק מהארץ. חיסול השייח' אחמד יאסין ב-2004, וראש הזרוע הצבאית של חמאס אחמד ג'עברי ב-2012, הן פעולות שבוצעו בידי טייסת הזיק, אף שצה"ל מעולם לא אישר זאת רשמית.
בסופו של דבר, הנשק שנבנה למקרה של מלחמת יום כיפור 2 משמש לחיסול מחבלים בעזה. "סוריה, עם אלפי טנקים ומאות טילי סקאד עם ראשי קרב כימיים, הייתה איום קיומי על ישראל, שטוב שנערכה מולו, ועוד יותר טוב שהוא הוסר בגלל מלחמת האזרחים שם, ובלי שצה"ל יצטרך להילחם", אומר גמזון. "אין לי בעיה עם החיסולים, להפך, עדיף פגיעה מדויקת של זיק מאשר מטוס קרב שיכול לשטח רחובות בעזה. הזיק מאפשר להילחם בטרור עם הרבה פחות נזק סביבתי. וממה שאני מתרשם, האנשים שצה"ל פוגע בהם בעזה הם לא בדיוק מל"ו צדיקים".
ובכל זאת, למל"טים נוצרה תדמית של נשק רובוטי, קר ואדיש.
"בסך הכול העברנו את הטייס מהמטוס אל הקרקע, ויצרנו מערכת שיכולה לשהות הרבה יותר שעות באוויר מאשר מטוס או מסוק קרב, ושאם היא נופלת אין חשש לחיי הטייסים, שיפלו בשבי או שצריך יהיה להוציא לדרך מבצע חילוץ. הזיק הוא לא רובוט. ההטסה שלו יכולה להיות אוטומטית, אבל מפעיל אנושי מזהה את המטרה ומשגר חימוש. זו לא החלטה של מחשב".
עזה לא בדיוק מייצגת של שדה קרב מודרני. מה הסיכוי של מל"טים לשרוד במלחמה מול צבא אויב, כשאפילו מדינות באפריקה קונות מל"טים סיניים חמושים, וכולם יודעים שזו מטרה שצריך לחפש ולהפיל?
"מל"טים הם עדיין קטנים ואיטיים ממטוסי קרב, ולכן קשה יותר לזהות אותם במכ"ם ולהפיל אותם. האיומים בהחלט התגברו וצריך לחשוב היטב על דברים חדשים".
אתם משתתפים בחשיבה הזאת?
גמזון מחייך ושותק.
גמזון עזב את חץ הכסף ב-1995, אחרי שאלביט רכשה את השליטה המלאה בה. הרצברג עזב עשור אחר כך. מאז מכרה החברה יותר מ-100 מטוסי זיק ללקוחות בחו"ל, כולל חוזה ענק עם חיל האוויר הבריטי, וכן לפיליפינים, לתאילנד, למקסיקו, לגיאורגיה, לקולומביה, לברזיל, ולפי מקורות זרים - גם לאזרבייג'אן ולסינגפור. איראן מייצרת העתק שלו בשם שאהד 129.
בניתם לא רק מכונת מלחמה, אלא גם מכונת כסף עבור אלביט. קיבלתם אחוזים?
גמזון: "עזבתי בשלב די מוקדם. חץ הכסף הפכה מסטארט-אפ לחלק מקונצרן, ופחות התחברתי לאווירה. יכול להיות שהייתי עושה יותר כסף אם הייתי מוכר לאלביט את המניות שלי מאוחר יותר, אבל באותה נקודה זה התאים למשפחה. חץ הכסף לא נועדה להיות אקזיט".
מאז הקים גמזון עוד חברות שלא זכו להצלחה דומה. אחת מהן, עם מפקד חיל האוויר לשעבר איתן בן-אליהו ואיש העסקים מתי כוכבי, ניסתה לפתח ג'יירוקופטר (כלי טייס שממריא אנכית) לא מאויש. גם היום הוא ממשיך לעבוד עם מפא"ת על פיתוחים חדשים, בזמן שחיל האוויר, אלביט ומשרד הביטחון עובדים על הדור הבא של הזיק, אחרי שהנוכחי החזיק הרבה יותר מהמתוכנן.
"כשתיכננו את הזיק מזל"טים היו מתרסקים על ימין ועל שמאל. משרד הביטחון רצה שנתחייב לפחות ל-1,000 שעות טיסה בלי התרסקויות. בנינו את הכלי עם גיבוי לכל סרבו (מנוע הגאים - א"ע) ואפילו למחשב, מה שלא היה מקובל, מתוך מחשבה על הגברת האמינות. 20 שנה אחר כך בטח החליפו להם כמה חלקים, אבל טוב לראות שהמטוסים עדיין פה, נותנים עבודה".
הרצברג כבר בן 79, אבל חי עדיין כמו סטאראפיסט צעיר. "אני מייעץ לאלביט כשמבקשים ממני. הלילה, למשל, לא ישנתי. פנו אליי עם בעיה והיה לי רעיון איך לפתור אותה. ישבתי כל הלילה כדי לחשב ולכתוב לקראת דיון שנקבע. יש לי מזל שהתחביב שלי הפך גם לעבודה שלי".
פורסם לראשונה: 07:38, 12.08.22
