זו הייתה עוד שבת שקטה לכאורה, שבה מרבית ממשרתי מוצב כיסופים היו בחופשת חג בבתיהם - אך כבר בבוקר חמאס פתח במתקפת פתע על ישראל ששינתה את כל התמונה. תצפיתנית שהייתה בחמ"ל באותו זמן סיפקה ל-ynet הצצה לרגעי הדרמה שהחלו עם המתקפה על מוצבי צה"ל, מעט אחרי השעה 06:30 בבוקר.
על פי עדותה, "ב-06:30 בבוקר ישנתי ופתאום שמעתי בומים חזקים. הייתי בטוחה שאני חולמת. היינו במיגונית רבע שעה והבומים לא הפסיקו. האוזניים התחרשו והראש כבר היה מסוחרר, הגוף רעד ובקושי הצלחתי לדבר. אמא התקשרה ושמעה אותי בוכה בטלפון בלי הפסקה שיש רקטות חזקות. אמרתי לה שאפילו במבצע לא היה ככה. האדמה רעדה, סרטים רצו בראש על מה יקרה עכשיו. ואז הגיע טלפון מהחמ"ל - 'יש פשיטה מכל מקום, תעופו לחמ"ל".
לדבריה, "לא היינו בטוחות מה לעשות, אם להישאר במיגונית או לרוץ לחמ"ל עם הסיכוי הקטן לחיות, או שרקטה תפגע בנו בדרך. החלטנו לרוץ, לא האמנו שזה המצב - אנחנו בתוך סרט. הרי התכוננו לפשיטה כל החיים, ואף אחד לא חשב שזה באמת יקרה. ניתקתי לאמא את הטלפון והתחלתי לרוץ, קיוותי שלא תיפול עלינו רקטה ותפוצץ אותנו. זה היה כל כך קרוב שזה נשמע כאילו שזה נופל לידי או עליי. הגענו לחמ"ל וכל הבנות צעקו ובכו. הם הבינו שצלפו כמעט בכל התצפיות שלנו.
"לא מצאתי את אחת החברות שלי והבנתי שהיא נשארה לבד במגורים. היא לא ענתה לי ואין דרך להגיע אליה. התחננו שיגידו לנו מה קורה ובסוף סיפרו לנו שהמחבלים הגיעו לבסיס. ראיתי שחור שוב והייתי בטוחה שזה הסוף שלי. לא הצלחתי לנשום, הגרון היה יבש, הבטן מסוחררת והראש עוד יותר. שמענו יריות, נפילות, צרחות. התפללנו לאלוהים, וזה הדבר היחיד שהחזיק אותנו. החברים שלנו שישבו איתנו ערב לפני נכנסו עם כדורים, רסיסי רימון בגוף ומלא דם".
(צילום: גיל יוחנן, ירון ברנר)
עוד אמרה התצפיתנית: "הם התחילו להיכנס פצועים אחד אחרי השני, בלי הפסקה. זה היה סרט אימה. החמ"ל התחיל להתמלא בפצועים, הסתכלתי ולא קלטתי. זה היה כאוס שלם. היו צרחות, הייתה אישה עם תינוקת בחמ"ל. גדוד 51 נלחם עלינו בכוחות האחרונים שנשארו להם אחרי שהם ראו את חברים שלהם מתים להם מול העיניים. תפסו אותנו לא מוכנים.
"עזרנו בכל מה שיכולנו. חברים שלנו נפלו לנו מול העיניים, בידיים שלנו. לאט לאט נפלו האסימונים שחברים שלנו לא חוזרים מבחוץ. פתאום חברה שלנו שנשארה במגורים נכנסה ואמרה שבדיוק שתי דקות אחרי שיצאנו מהמיגונית המחבלים נכנסו למגורים. היא שמעה את הכול - שהם פורצים לחדרים, גונבים, מפוצצים את החברים שלנו מהבסיס ברימונים ויורים עליהם, ואפילו שאחד מהם נכנס לחדר שלי ונעל את עצמו בפנים. התחבאנו מתחת לשולחנות, חלקנו בארונות וחלקנו עזרנו לפצועים. החשמל נפל לחלוטין וגם הגנרטור כבר לא עזר. הדלתות נפתחו והמחבלים עדיין היו בחוץ. את הליטרים האחרונים של המים חילקנו בשלוקים קטנים לכולנו.
"אמרו לנו שהמחבלים בגג מעלינו ושאין כוחות יותר בחוץ. נשארנו עם שבעה לוחמים, והיינו בטוחות שאנחנו לא יוצאת משם בחיים. הלוחמים נכנסו אחד אחרי השני וצעקו שהלך להם כל הצוות, שאין יותר חיילים ושאין מי שיעזור. התחננו שיוציאו אותנו, ואז התחילו להגיע יחידות ונשמנו קצת יותר - סוף סוף אמרו לנו שמגיעים לחלץ אותנו. את השבע דקות האלה עד לאוטובוס לא אשכח בחיים - גופות שניסו להסתיר מאיתנו, יריות ברקע וחושך. היינו חייבות להישאר בשקט צמודות ולהמשיך לרוץ".
