ימים קשים עוברים על העדה הדרוזית עם נפילתו של אחד מטובי בניה ומפקדי צה"ל הבולטים, אל"ם אחסאן דקסה ז"ל. דמעות של אלפים ליוו את הלווייתו של הקצין המעוטר. מעל קברו, דרשו נציגי העדה תיקון מיידי של העוול ההיסטורי כלפי העדה – במעמד שמספר את סיפורה של עדה שלמה.
עובדה אחת שאמורה להדיר שינה מעינינו הצליחה לזלוג מתחת לשלוחן של השיח הציבורי: שיעור הגיוס בקרב צעירי העדה הדרוזית צנח, ירידה של 20% בתוך עשור. 20 אחוזים, זה נתון שאמור להדליק נורה אדומה - אבל הוא לא. במקום להבין למה זה קורה, הממשלות למיניהן בחרו להתעלם ולהעמיק את הבעיה.
המלחמה חידדה לכולנו את חשיבות הדרוזים בצה"ל, החל מהלוחמים בחזית שמוכנים להקריב את חייהם למען המדינה ועד לחייל בן ה-19 שמפענח חומרים במפקדות המודיעין השונות. שנים רבות מזהירים קצינים דרוזים במיל' מירידה בשיעור הגיוס אם המדינה לא תטפל בסוגיות הכואבות של צעירי העדה. ואני בכלל לא מדבר על חוק הלאום: בתחילת המלחמה צעירים דרוזים יצאו להילחם כדי להגן על הבית, רק כדי לחזור הביתה ולגלות שמילואימניק דרוזי מחורפיש קיבל צו הריסה, בית של מילואמניק מירכא נהרס למחצה, לוויה של חלל דרוזי התקיימה ללא נוכחות שר או נציג מטעם הממשלה, והמפכ"ל החדש מבטיח לשר לביטחון לאומי בן גביר "לטפל בדרוזים", שאת צעיריהם אותו שר מקפיד לכנות "עבריינים", ומסרב יחד עם שר האוצר סמוטריץ' לספק חשמל לבתיהם.
תוסיפו לכך שצעירים דרוזים רבים שחולמים להקים משפחה בארצנו מוותרים על החלום עקב היעדר תוכניות מתאר בכפריהם. אמנם אני רק בן 18, אבל ביום שבו אבחר להקים בית בישראל אני לא אוכל. כבר 20 שנים שאנחנו לא יכולים - מאחר שלא מרחיבים את תכניות המתאר בכפרים שלנו, ואת הכפר החדש שרצו להקים לנו השר משה ארבל ביטל. למה? למה אתם מאלצים אותנו לבנות בתים על אדמות פרטיות ולהתחבר באופן לא חוקי ומסכן חיים לחשמל? כדי לגבות מאיתנו אחר-כך לקנסות של מאות אלפי שקלים? כדי לכנות אותנו עבריינים? מה אתם מצפים, שנחייה ללא חשמל? שנגור 40 נפשות בבית אחד?
לאורך שנים הזהירו מפני נקודת האל-חזור, שבמסגרתה תחושת התסכול וההפקרה תגבר על הכל ותפגע קשות באחוז הגיוס
התסכול הגובר מורגש ברחוב הדרוזי, צעירים רבים תוהים לעצמם: "איך ייתכן שאני מוכן להקריב את חיי עבור המדינה, והיא מפקריה אותי שוב ושוב?". לאורך שנים הזהירו מפני נקודת האל-חזור, שבמסגרתה תחושת התסכול וההפקרה תגבר על הכל ותפגע קשות באחוז הגיוס. "המצב דומה לפצצה מתקתקת", אמר לי אחד מבכירי העדה פעם.
"אנחנו מוכנים למות בהגנה על הבית, אבל לא סומכים על המערכת", אומרים דרוזים רבים שמתגייסים ליחידות מובחרות. צה"ל מתייחס לצעירי העדה כשווים בין שווים, ומעניק להם הזדמנויות שוות להתקדם ולהתפתח, אך יום הגיוס תופס רבים מהמלש"בים הדרוזים חסרי אונים ולא מוכנים: אין מי שיכוון אותם או יעזור להם להתמיין לתפקיד שיבליט את החוזקות שלהם. הממשק בין מערכת החינוך במגזר הדרוזי לצה"ל קיים, אך אינו מספק את הסחורה.
בהלווייתו של הגיבור אל"ם אחסאן דקסה ז"ל עלו לרגל פוליטיקאים רבים. זה לא מפתיע. הם תמיד עושים את זה, מצוידים בהבטחות הכי טובות שיש. ואז, ביום שאחרי, הם שוכחים מהכל. אז הפעם, לכבודו של דקסה, שהיה גיבור ומושא לחיקוי בעבור צעירים רבים, לכבוד החללים ולעתידה של מדינת ישראל – הפעם, תקיימו. בינתיים, נמשיך לשרת בגאווה את מדינתנו האהובה ללא סייג או תנאי, מתוך תחושת שליחות ומחויבות עמוקה.
עלי קדמאני הוא פעיל פוליטי ונציג דרוזי ארצי לשעבר במועצת התלמידים והנוער הארצית
