אפשר לסכם באנלוגיה ספורטיבית את חילופי ההצהרות בין הנשיא מקרון לראש הממשלה נתניהו בנושא אמברגו הנשק: הצרפתים משחקים ביליארד, והישראלים עונים בפינג פונג.
כל אחד מהצדדים מאשים את השני בעיוות המציאות. הצרפתים שברו שיא אירופאי בתזמון אומלל בהצהרה, שבסופו של דבר היא ריקה מתוכן - נשיא צרפת הרי טען בעצמו כי "צרפת אינה מייצאת נשק כזה לישראל". אחרי האיסור על חברות ישראליות להשתתף ביריד יורוסאטורי ביוני ופסיקת בית הדין שהפכה את ההחלטה, הגישו מספר עמותות פלסטיניות בקשות למידע על השימוש ברכיבים צרפתיים בנשק התקפתי בעזה. משרד הבטחון הצרפתי הוכיח, לפחות על הנייר, כי אין שימוש בנשק כזה. ארמון האליזה גם הבהיר כמה דקות לאחר נאום מקרון כי הרכיבים המשמשים לכיפת ברזל ימשיכו להגיע. אז מה הטעם לעורר מהומה?
גם ראש הממשלה נתניהו יודע שהיצוא הנשק הצרפתי לישראל עומד על כ-20 מיליון יורו, טיפה באוקיאנוס היצוא הצרפתי העולמי, שעמד ב-2022 על כ-27 מיליארד. מדובר בעיקר ברכיבים טכניים. האינטרס שלו, ערב יום השנה ל-7 באוקטובר, גם הוא פוליטי יותר מאסטרטגי. עד כאן עסקים כרגיל.
את הצהרתו של מקרון בדבר הצורך "להפסיק את משלוחי הנשק המשמשים לקרבות בעזה" הוא כיוון להרבה מאוד כיוונים, וישראל, באופן פרדוקסאלי, אינה הראשונה בהן. הכדור הראשון שאותו מנסה צרפת לכוון במשחק הביליארד הזה מיועד לקהילה הלבנונית. קשה להבין בישראל עד כמה ארץ הארזים היא בשר מבשרה של צרפת. מעל ל-70% מהתלמידים בבתי הספר שם לומדים בצרפתית. לפחות 20 אלף אזרחי צרפת גרים בה, ול-90% אזרחות כפולה. אין להמעיט בקשר העמוק שחולקות שתי המדינות בנושאי הכלכלה, התרבות והדיפלומטיה. אולם כשהצרפתים מדברים עם הלבנונים הם פונים בעיקר לממשלה הזמנית. לשלטונות הלבנונים השפעה דלה על חיזבאללה בדרום לבנון. בקיצור, החוב המוסרי גדול אף יותר מזה שיש כלפי עזה, אבל האמצעים מוגבלים והלבנונים יודעים וכועסים.
ממשלת צרפת מתייצבת לצידה של ישראל והקהילה היהודית מול ההסתה הפרועה, אבל גם כאן, מדי פעם, דרוש איזון
הכדור השני מכוון כלפי פנים. ממשלת צרפת אינה מחזיקה ברוב הפרלמנטרי הנדרש כדי להימנע מהצבעת אי אמון בכל רגע. למען האמת, היא תלויה רוב הזמן ברצונה הטוב של מרין לה פן ממפלגת הימין הקיצוני "האיחוד הלאומי". מצד שמאל ממשיך המנהיג הקיצוני ז׳אן-לוק מלנשון להלהיט את הרוחות ואף קרא לתלמידי האוניברסיטאות בצרפת להניף את דגלי פלסטין ב-8 באוקטובר. מפלגתו, "צרפת המורדת", הייתה זו שליבתה את אש השנאה נגד ישראל במשך כל מערכת הבחירות לפרלמנט האירופאי ולאספה הלאומית. ממשלת צרפת מתייצבת לצידה של ישראל והקהילה היהודית מול ההסתה הפרועה, אבל גם כאן, מדי פעם, דרוש איזון.
ועוד בזירה הפנימית: הפופולריות הנשחקת של הנשיא מקרון, שאמור להשאיר את המגרש לראש הממשלה החדש, מישל ברנייה. אולם כשהוא עומד בראש הפסגה הפרנקופונית ה-19 בפריז, נשיא צרפת אינו יכול להתאפק מלשאת נאום נשיאותי. חלק ניכר מהמדינות הללו אינן ידידותיות לישראל, והרבה מהן ניטרליות בנושא. יותר קל להכריז על ועידה פרנקופונית למען לבנון מתמיכה בישראל יומיים לפני 7 באוקטובר, גם אם מקרון חזר שלוש פעמים על מחויבותו לבטחון ישראל ובעיקר למשפחות החטופים והקורבנות.
הצרפתים, כמו הצרפתים, שוב חזרו למדיניות ה"גם וגם". מייד לאחר הנאום הזכיר "מקור בארמון האליזה" כמה עובדות נכונות על התמיכה הצרפתית
הצרפתים, כמו הצרפתים, שוב חזרו למדיניות ה"גם וגם". מייד לאחר הנאום הזכיר "מקור בארמון האליזה" כמה עובדות נכונות על התמיכה הצרפתית, כמו השתתפותה של צרפת בהגנה על ישראל בשתי התקפות הטילים האיראניות והצהרותיה על זכותה של ישראל להגן על עצמה. הרפובליקה עומדת לצידה של ישראל הרבה יותר ממה שנראה לעין. אנחנו שמענו בעיקר את התרעומת על
"דברי נתניהו, (שהם) מוגזמים וללא קשר לידידות בין צרפת לישראל". אלא שכמו בפרשת היורוסאטורי, האיזון מגיע מאוחר מדי ואינו יכול להישמע במנטליות הפינג פונג של התכל'ס הישראלי, הכה שונה ממסורת הדיפלומטיה הצרפתית המפותלת. כשהבריטים ביטלו רישיונות יצוא של עשרות רכיבים צבאיים, הם לא זכו לנאום אש וגופרית מראש הממשלה.
ולבסוף, הצרפתים נשבעים כי הנאום של מקרון לא כוון לבעלי בריתם האמריקנים, שעימם הם נמצאים ביחסי תחרות/שיתוף פעולה על המו׳׳מ בין ישראל ללבנון עוד מהסכמי 2006. "אני סבור שאלו שקוראים לצידנו מדי יום להפסקת אש אינם יכולים לעשות זאת ולהמשיך לספק את הנשק", אמר מקרון, אולם אם הוא חושב שיש סתירה הגיונית במדיניותה של ארה׳׳ב, מעניין מה הוא חושב על הסתירה שבהטפת המוסר לאחרים, הדורשת להטיל אמברגו נשק התקפי על ישראל ובו בזמן להצהיר ש"צרפת אינה עושה זאת".
