פרופ' מיכאל סלע, מומחה בעל שם עולמי לאימונולוגיה ונשיאו השישי של מכון ויצמן למדע הלך לעולמו הלילה (בין שישי לשבת) בגיל 98. במכון ויצמן ספדו לסלע וציינו שהיה "מעמודי התווך של המדע הישראלי והבינלאומי". הוא היה שותף לפיתוח התרופה "קופקסון" לטיפול בטרשת נפוצה ולפיתוח שלוש תרופות נוספות לטיפול בסרטן, ובהן "ארביטוקס" לטיפול בסרטן המעי הגס ובסרטן ראש צוואר. הוא הותיר אחריו אישה ושלוש בנות.
ממכון ויצמן למדע נמסר כי "על-אף הפטנטים הרבים שרשם לאורך השנים, סלע התגאה בראש ובראשונה בתרומתו למחקר הבסיסי ובגילוייו המדעיים שלא הניבו יישומים מסחריים – מחקרים ששפכו אור על הבקרה הגנטית של פעולת המערכת החיסונית והולידו תחומי ידע חדשים לגמרי באימונולוגיה. להכרה מיוחדת זכה סלע על תרומתו המחקרית בתחום האנטיגנים הסינתטיים".
נשיא מכון ויצמן למדע, פרופ' אלון חן, ספד לפרופ' סלע: "מיכאל ייזכר לעד בדברי ימי המדע, כאחד המדענים הרב-גוניים המיתולוגיים, אשר ייצרו ופתחו שדות מחקר - ולאחר מכן הובילו מאות ואלפי מדענים בדרכי מחקר ששינו את העולם. מיכאל עיצב את הרוח המיוחדת של מכון ויצמן למדע, כפי שאנו מכירים אותה היום. כנשיא המכון הוביל את המוסד בביטחה להישגים במדע בסיסי, ובה בעת ידע גם לזהות דרכים שבהן תגליות מדעיות עשויות לתרום לרווחת האדם ללא הבדלים בין דת, לאום או מגדר. אנחנו נפרדים היום ממנהיג רב-השראה, אינטלקטואל מבריק, ממציא מקורי, מדען פורץ דרך, איש רוח ומעל לכל, אדם אהוב".
פרופ' סלע גם היה נשיא התנועה לאיכות השלטון, שמסרה הבוקר: "סלע היה נשיא התנועה משך שנים, תמך בה רבות וגייס אנשים לטובתה. אישיותו ומנהיגותו יחסרו לנו מאוד. יהי זכרו ברוך״.
סלע נולד בפולין ב-1924, ובילדותו חלם להיות כימאי. הוא עלה לישראל בגיל 17, לאחר שברח עם משפחתו מפולין דרך רומניה, והחל את דרכו המדעית באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1941. "הצעדים הראשונים שלי בארץ ישראל היו לימודי כימיה באוניברסיטה העברית, אז עוד בהר הצופים. לאחר שסיימתי את לימודי, שמעתי בתל-אביב על כנס מדעי במכון זיו, וב-3 ביוני 1946 עליתי על אוטובוס לרחובות", סיפר סלע בחנוכת האודיטוריום הנושא את שמו ב-2019. "לא תיארתי לעצמי שאני עומד להיות נוכח בהנחת אבן הפינה למכון ויצמן למדע בנוכחות ד"ר חיים ויצמן ומדענים בעלי שם אחרים".
לאחר שהשלים את התואר השני בכימיה בירושלים, יצא לז'נבה ללימודי דוקטורט, אך כעבור חודשים ספורים נדד לאיטליה כדי לסייע למלט ניצולי שואה יהודים לישראל. לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, מונה לנספח סחר בנציגות ישראל בצ'כוסלובקיה. משפחתו אמנם נמלטה לישראל לפני מלחמת העולם השנייה, אך רבים מקרוביו נספו בידי הנאצים.
ב-1950 שב פרופ' סלע לישראל והצטרף למכון ויצמן למדע כתלמיד מחקר במעבדת הביופיסיקה של פרופ' אפרים קציר, לימים נשיא מדינת ישראל. קציר חקר אז מודלים סינתטיים פשוטים, הקרויים חומצות פולי-אמינו, שעזרו לחקור את תכונותיהם של חלבונים. חקר התכונות של חומצות פולי-אמינו, ובמיוחד התכונות החיסוניות שלהן, הוביל לפיתוח אנטיגנים סינתטיים – מולקולות המייצרות תגובה חיסונית – אשר בתורם סללו את הדרך לפיתוח הקופקסון.
על מחקרו זה, שבוצע במכון ויצמן, קיבל פרופ' סלע את התואר השלישי שלו בכימיה של חלבונים מהאוניברסיטה העברית, שכן באותן השנים המכון לא היה רשאי להעניק תארים מטעמו. ב-1963 מונה לפרופסור במכון.
3 צפייה בגלריה
שורת אוניברסיטאות העניקו לו תואר דוקטור לשם כבוד. מיכאל סלע בשנות ה-80
(צילום: מכון ויצמן למדע)
גילוי והבנת המבנה הכימי והתפקוד הביולוגי של מקרומולקולות עברו בקריירה המדעית שלו כחוט השני. תחומי העניין המרכזיים שלו היו המבנה, התפקוד ומנגנון הפעולה של חלבונים, וכן הבנת הבסיס המולקולרי והגנטי של תגובת המערכת החיסונית. בהמשך ניתב את מחקרו גם למחלת הסרטן מתוך כוונה ליצור מולקולות קטנות שיחסמו קולטנים על גבי תאי סרטן. מחקרים אלה היוו את הבסיס לפיתוחן של שלוש תרופות לסרטן – "ארביטוקס", "וקטיביקס" ו"פורטראזה".
מלבד כהונתו כנשיא מכון ויצמן, סלע כיהן בשורת תפקידים בקהילה המדעית. בין היתר מילא את תפקיד נשיא האגודה הישראלית לביוכמיה, יו"ר האגודה הישראלית לאימונולוגיה המדען הראשי של המרכז הרפואי של ניו אינגלנד במסצ'וסטס, ויועץ מקצועי לאונסק"ו ולארגון האירופי לביולוגיה מולקולרית.
סלע זכה לאורך שנים בפרסים ואותות הוקרה על פעילותו המדעית: בגיל 35 זכה בפרס ישראל לחקר מדעי החיים לשנת 1959, ולאחר מכן זכה בפרס רוטשילד לכימיה (1968); במדליית אוטו ורבורג מטעם האגודה הגרמנית לכימיה ביולוגית (1968); בפרס מכון דה לה וי בצרפת (1984); בפרס ג'וברט השוויצי (1986) ובמדליית זהב אלברט איינשטיין מטעם אונסק"ו (1995). סלע היה גם הזוכה הראשון שאינו גרמני במדליית הארנק מטעם אגודת מקס פלאנק (1996) וזכה בפרס הבריאות של קרן בייה לאטור הבלגית (1997). סלע ועמיתתו פרופ' רות ארנון זכו גם בפרס וולף לרפואה ב-1998.
לסלע הוענקו תארי דוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטאות רבות בישראל ובעולם, ובהן האוניברסיטאות של בורדו, שטרסבורג, מקסיקו, אוניברסיטת טאפטס, קולבי קולג', האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל-אביב ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב. סלע זכה גם בתואר עמית כבוד של האוניברסיטה הפתוחה והוענקו לו צלב המפקד של מסדר המצוינות של גרמניה ואות לגיון הכבוד הצרפתי.
סלע גם ייסד את קרן "ידע-סלע", התומכת בפרויקטים של מחקר בסיסי בכל תחומי מדעי הטבע והמדעים המדויקים. לאורך השנים הקדיש מזמנו גם לתרבות ולאמנות, ונמנה עם תומכיה הראשונים של להקת המחול בת-שבע והיה לנשיא כבוד של המועצה הציבורית של הלהקה ועל שמו נקראת קרן מיכאל סלע לטיפוח כישרון צעיר בבת-שבע. הוא כיהן גם כסגן יו"ר של כבוד בתחרויות ארתור רובינשטיין הראשונות; כיהן במועצת המנהלים של בית-הספר למוסיקה רימון ושל האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. סלע היה גם ממייסדי מרכז יצחק רבין וחבר במרכז פרס לשלום ולחדשנות.
נשיא האקדמיה למדעים, פרופ' דוד הראל, התייחס לפטירתו של סלע, חבר האקדמיה: "מאז שהלך מעמנו אמש, כבר נכתבו על מיכאל סלע דברים רבים. התייחסו למנהיגותו המדעית, למחקריו פורצי הדרך ולהירתמותו לתמיכה בחיי הרוח והתרבות בארץ. ועדיין, תקצר היריעה מלתאר את מעלותיו ותרומותיו של האיש הענק הזה, ואת נעם אישיותו. זוהי אבדה גדולה לנו, חבריו ומוקיריו, ואבדה גדולה למדינה. תנחומים מעומק הלב למשפחה כולה".
