הלילה כבר לא נדליק נרות. לפחות לא של חנוכה. משום בית לא תישמע שירת "הנרות הללו", סביבונים לא יחוגו ואפילו הסופגניות בחנויות כבר ירדו למחירי כאסח של סוף עונה. מחר לדעתי כבר ישלמו לנו כדי שניקח אותן.
1 צפייה בגלריה
דגל ישראל על רקע החנוכייה הגדולה בעולם
(צילום: Alexi J. Rosenfeld / Getty Images North America / AFP)
ואם לאורך כל ימי החנוכה שבנו וחזרנו (בטח אם הייתם באחת מאלפי ההדלקות של שליחי חב"ד, ואז גם שמעתם את זה מקרוב) על היכולת המופלאה של האור לגרש את החושך, ועד כמה נר אחד קטן יכול לשנות מציאות אפילה – קצת מבאס להבין מה הנגזרת של תום ימי החנוכה.
כאן הסתיימו שידורינו?
אנחנו נכנסים עכשיו לרצף של ימי שגרה. עד כמה שאפשר להגדיר את חיינו כאן, בין חות'ים באמצע הלילה למילואים סבב רביעי בעזה, כשגרה.
שגרה היא כנראה תמצית התיאור של הכרח. חוסר רצון. אפרוריות ושחיקה. אפילו חז"ל אומרים כי מי שמתפלל רק כי כבר הגיע הזמן לכך, כי זה פשוט חלק מהלו"ז, או בלשונם "העושה תפילתו קבע" - אין תפילתו תחנונים. היא לא תופסת. זו פשוט מצוות אנשים מלומדה.
בתכל'ס, תסמונת פוסט-חנוכה היא לא הפעם הראשונה בלוח השנה של מעבר מרצף של חגיגיות לימי חול. הראשונים הם כמובן חגי תשרי על שלל המסורות שלהם שנקטעים בחדות עם ימי "אחרי החגים"
בתכל'ס, תסמונת פוסט-חנוכה היא לא הפעם הראשונה בלוח השנה של מעבר מרצף של חגיגיות לימי חול. הראשונים הם כמובן חגי תשרי על שלל המסורות שלהם שנקטעים בחדות עם ימי "אחרי החגים". ואולי לא במקרה, הפרשה הראשונה שקוראים בתורה בחודש חשוון, החודש שמסמל יותר מכל את המעבר לימות החול הרגילים, השגרתיים, נטולי זוהר החגים והרוממות הרוחנית שלהם, היא פרשת נח. לאחר ששהה עם בני משפחתו וכל מיני גן החיות התנ"כי שקיבץ בתוך התיבה, מצווה אלוקים על נח "צא מן התיבה". למה? פשוט מאוד. כי אמנם בתוך התיבה חמים ונעים, בוודאי כשבחוץ יש מבול, אבל התכלית היא להעתיק את המצב הזה אל המציאות הרגילה, אל העולם שבחוץ.
ימי החנוכה הם כמו השהיה בתיבה. סוג של אינקובטור עוטף, מגן ובעיקר מלא באור.
אבל אז מגיע הזמן לצאת לעולם, להמשך השנה והחיים, עם כל המטען הזה. כי אמנם יש זמנים שצריכים להיכנס בהם לתיבה, אבל המטרה בסופו של דבר היא דווקא ביציאה מן התיבה החוצה. לאינספור המשימות הקטנות שמרכיבות את חיינו. ושם לפרוק את כל האור שאגרנו בתוכנו.
בימי החנוכה האחרונים יצא לי לעקוב מקרוב אחרי לא מעט "חשמלאים". אנשים שדאגו להעלות את האור. פעם קראו להם פנסאים – תפקידם היה להדליק את מנורות הרחוב מדי שקיעת החמה. כזו למשל היא הרבנית יוכבד, שהיא שליחת חב"ד באוגנדה, ואף פעם אין לה בעיית סנכרון עם מסיבת חנוכה בגן – כי פשוט מאוד הגן הוא בבית והיא גם האמא, גם הרבנית וגם הגננת. ראיתי גם את הרב אברהם-יצחק מגני יוחנן, מושב קטן ליד רחובות, שכבר תקופה ארוכה מסתובב עם M16 מעל החליפה והמגבעת שלו בתור חבר כיתת הכוננות היישובית, ועם כל הציוד הזה מגרד שקל לשקל כדי שיוכל לקיים מסיבת חנוכה מדהימה לילדי היישוב.
קיבלתי תמונות של הרב לוי מסיביר כשהוא מפקח על עבודת חציבה בגוש קרח ענק עד שהוא הופך כמו במטה קסמים לחנוכיית ענק מאירה, של הרב נחום ומשפחתו המדהימה מנתניה שמדי ערב קיימו עשרות אירועים והדלקות לתועלת תושבי השכונה ושוחחתי עם הרב שלום-בער מרמת הגולן שרק אלוקים יודע איך הוא לא קפא מקור כשכל לילה הוא חורש את כל כבישי הרמה החשוכים כדי להגיע לעוד חיילת ולעוד סג"מ צעיר ולשמח את ליבם הרועד מקור. והם לא לבד. לאורך כל ימי החנוכה, אלפי שליחי חב"ד בארץ ובעולם הדליקו חנוכיות ענק בכל מקום על פני הגלובוס - ממגדל אייפל ואיי קיימן ועד גשר הכניסה לגולן, המוצבים ברצועת עזה, חדרי האשפוז במחלקות הרפואיות והקניונים ברחבי הארץ.
הרבי מליובאוויטש ביקש להביא את האור לכל יהודי ולטפח גאווה בזהות היהודית - שאנחנו כל כך זקוקים לה בימים אלו. אז חנוכה אמנם נגמר - אבל את האור שלו אפשר להמשיך ולהאיר. עושים עוד מצווה, עוזרים למי שזקוק, מתנהגים יותר טוב - וממשיכים להאיר את העולם.
הרב מוני אנדר הוא דובר חב"ד בישראל
