לאורך חודשים מדגימה ממשלת נתניהו שוב ושוב את חולשתה מול חיזבאללה, ובכל פעם מספקת תירוץ אחר מדוע לא לתקוף אותו באופן משמעותי כדי לשים סוף להקזת הדם היום-יומית בצפון ולפליטות המתמשכת של עשרות אלפים מתושביו. פעם היא "מרוכזת בעזה", פעם "אין מספיק חימושים לצה"ל" ופעם "מחכים להזדמנות מבצעית". התירוצים משתנים, האימה מארגון הטרור השולט בלבנון נשארת.
בנימין נתניהו, שמתיימר להיות מנהיג הימין הנחרץ והניצי בישראל, מתקשה להסתיר את העובדה שהוא חושש מעימות ישיר וחזיתי עם חיזבאללה. גם שותפיו לקואליציה, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שמגלים גבורה פלאית במלחמתם מול הפרקליטות הצבאית – או מול כל מערכת אכיפת חוק אחרת - מגלים פחדנות עמוקה כשהם מקפידים לא לנצל את הכוח הפוליטי האדיר שלהם ולדרוש מראש הממשלה להביא לקיצו את האיום מצפון.
שלושת אלה כמובן אינם האחראים היחידים. הציבור עייף גם מהצהרות הסרק בקול העמוק של שר הביטחון יואב גלנט ומהדקלום המונוטוני של הרמטכ"ל הרצי הלוי על כך שצה"ל ערוך ומוכן, נגיב בעוצמה, לא ניתן, לא נירתע, נעשה הכול ושאר איומים ריקים שהועתקו ממחולל הקלישאות. אם תש כוחם של החמישה הללו, יואילו בטובם ויניחו את המפתחות כדי לפנות את המקום. הציבור הישראלי ראוי למנהיגות מדינית וצבאית שתעמוד מאחורי הבטחותיה.
אוטוטו עשרה חודשים שצפון מדינת ישראל נתון תחת כיבוש מרחוק של חיזבאללה, וניכר שהממשלה לא מצליחה לקרב את היום שבו יחזרו התושבים לבתיהם. מאות אלפים מנותקים מבתיהם, מאדמתם וממקור פרנסתם, נדחקים לדיור זמני הרחק מהקהילות שלהם ולא רואים קצה של מפרש לבן באופק. ומה עושה הממשלה? רגע אחד היא פולטת הבטחות ריקות, ורגע לאחר מכן מודה שאין סיבה לחכות אפילו ללימודים ב-1 בספטמבר.
שלושה ימים חלפו מאז טבח הילדים במג'דל שמס וישראל עדיין לא הגיבה. חברי הממשלה ומערכת הביטחון ימשיכו לתרץ זאת בהמתנה להזדמנויות מבצעיות, אבל כשרוצים לבסס הרתעה יש משמעות קריטית למהירות התגובה ולנחישותה. כל יום שעובר ללא גביית מחיר על 12 הילדים שנרצחו ועל חורבן המשפחות שלהם הוא חיזוק למסר החולשה שמשדרת ישראל לחיזבאללה, ואיתות ברור: אתה מוזמן להמשיך.
הדברים נכתבים בכאב: אחרי שלושה ימים ללא תגובה, אין הפתעה בכך שחיזבאללה ממשיך לירות לתוך היישובים, וגם אחר הצהריים (שלישי) הוא רצח אזרח בקיבוץ הגושרים. השאלה היא כמה עוד אזרחים ישלמו בחייהם עד שהממשלה והרמטכ"ל ישתכנעו למלא את תפקידם הבסיסי - להגן על אזרחי ישראל.
חולשתו של נתניהו במקרים דומים מוכרת וידועה, אבל מה יספרו עכשיו סמוטריץ' ובן גביר למצביעיהם? איך יצדיקו את ישיבתם בממשלה המגלה אוזלת יד שכזו מול נסראללה? ומה יעשה גלנט עם שרשרת סרטוני הווידאו המאיימים שפרסם לאורך המלחמה ומתגלים כעת כריקים מתוכן במקרה הרע, ומביכים במקרה הרע עוד יותר?
אזרחי ישראל זקוקים למנהיגות אמיצה שתעמוד על זכותם לחיות בביטחון בכל חלקי הארץ. הם זקוקים לפעולה נחושה שתשיב את ההרתעה ותבהיר לחיזבאללה ולכל אויבינו שהמחיר על פגיעה בהם יהיה כבד מנשוא. לא מדובר בתאוות נקם אלא בצורך קיומי בהרתעה ארוכת טווח שתבטיח את שלומם לשנים הבאות.
העובדה שחרף הצהרות הרהב והשחץ הבומבסטיות עד כה לא הופעלו תוכנית מגירה או מהלך אסטרטגי שיחזירו את תושבי הצפון לבתיהם בבטחה אמורה להטריד גם את מי שגר דרומה מהם. יש לקוות שהשורות האלה יהפכו בקרוב ללא רלוונטיות, ושהממשלה, יחד עם הדרג הצבאי הבכיר, ימלאו סוף סוף את התחייבויותיהם. הגיע הזמן לפעולה נחושה. אזרחי ישראל ראויים לביטחון ועל הממשלה לספק אותו. עכשיו.
