(צילום: חגי דקל, טל שמעוני ואסף מגל)
"תכין את משאית החללים. תתרענן על הפקודה הזו, כי אנחנו הולכים אל הלא נודע", ביקש המפקד הצעיר של גדוד 12, סא"ל אורן אבמן, ממפקד פלוגת המפקדה שלו בימים הראשונים של פברואר 2002.
עשרות האכזריות שלו היו מפוזרות בשטחי אימונים ברחבי המדינה והוא תכנן כיצד לאמן את חייליו בכיבוש מוצב "פיתה סורית" ברמת הגולן, כשקיבל את ההתראה הראשונה לעזוב הכל ולרדת ליהודה ושומרון.
הימים היו קרים מאוד בגזרת רכס רמים, עליה שמרה חטיבת גולני עם חייליו של אבמן, בינתיים בלב הארץ האדמה בערה. פיגועי תופת גבו מדי יום את חייהם של עשרות אזרחים, אוטובוסים התפוצצו ומסעדות וברים הפכו לשדות קטל. תחושת הביטחון האישי של כל אזרח קרסה, וכך גם האמון הציבורי בצה"ל ובמערכת הביטחון.
"היו אז ימים שהייתי בתחושה שטרור המתאבדים זה כמו מכונת אימון טניס שמעיפה אליך כדורים, אבל פתאום הקצב גובר ואתה לא מצליח לעצור. אנשים אצלנו נרצחים ללא הפסקה", נזכר סגן הרמטכ"ל דאז, רא"ל במיל' משה (בוגי) יעלון.
12 צפייה בגלריה
הפיגוע במסעדת מצה ב-2002. "היו ימים שהייתי בתחושה שאנשים נרצחים אצלנו בלי הפסקה"
(צילום: רוני שיצר)
הלוחמים הכי מורעלים בצה"ל הסתכלו בחוסר אונים ובתסכול מהגזרה הצפונית ורק חיכו לפקודה לזנק דרומה. אף אחד מהם לא ידע מה זה לפתוח זיג בשטח פלסטיני צפוף, אף פלוגה לא תרגלה כיבוש של קסבה.
לקראת סוף השבוע צלצל הפלאפון של המג"ד אבמן. "תגיע עכשיו לבסיס אליקים, אתה הולך לכבוש את מחנה הפליטים ג'נין בתוך 72 שעות", הודיע לו מח"ט גולני דאז צ'יקו תמיר. אבמן ההמום כינס במהירות את המ"פים שלו, אבל את המסר הדרמטי ביותר, בתום הערכת מצב קצרה שביצע, העביר למפקד פלוגת המפקדה – תפעיל את פקודת פינוי חללים במשאיות הייעודיות לכך שבמחסנים, כי זה הולך להיות קרב עקוב מדם.
"זה כמו שישלחו אותנו לכבוש את לוב באמצע החיים"
"איך קיבינמט נעשה את זה?", תהה אבמן עם יתר המפקדים בקבוצת הפיקוד הראשונה שכונסה במחנה האימונים הפיקודי שליד יקנעם. לדיון הראשוני הגיע קצין מודיעין עם תצלום אווירי מ-1996 של מחנה הפליטים האלים ביותר ביהודה ושומרון, שנושק לבירת המתאבדים ג'נין.
המפקדים המנוסים הכירו בעיקר את נבטייה מרצועת הביטחון בדרום לבנון ופחות את קבטיה שבצפון השומרון. לא הייתה למפקדים שום חוברת ללמוד ממנה או מידע על היסטוריה גזרתית, רק קווים בשחר לסימון גבולות גזרה, אדום למיקום כללי של האויב וכחול למיקום הצפוי של כוחותינו.
"נלך אולד-סקול", הציע אבמן למ"פ ג' דאז, אלישב בהרב. "ננתח את הקרקע, את האויב, את הגורמים המשפיעים וכך נייצר תוכנית התקפה, גם אם היא תיראה הזויה".
באותו הזמן הקבינט המדיני-ביטחוני בראשות ראש הממשלה אריאל שרון ושר הביטחון בנימין בן-אליעזר התכנס שוב ושוב אבל בעיקר גמגם. "אף אחד לא חשב אז בכלל להיכנס לשטחי A", העיד יעלון, שהשתתף בדיונים. "הייתה לכך התנגדות גדולה מחשש שכל הסכם אוסלו יקרוס אם נעשה זאת. חששו מאוד מהמחיר של חיילים הרוגים ושפלסטינים בלתי מעורבים ייפגעו".
12 צפייה בגלריה
בהרב. "זה כמו שישלחו אותנו לכבוש את לוב ככה באמצע החיים"
(צילום: חגי דקל, טל שמעוני ואסף מגל)
אבל הלחץ בעקבות הפיגועים שהולכים ומתגברים מגיע למקבלי ההחלטות לא רק מהרחוב המדמם אלא גם מהצבא, מדרגי המ"פים והמג"דים, בהם אבמן ופקודיו מגולני. הדרג הצבאי הבכיר ספקן. לא רק שבצמרת צה"ל רואים בכניסה לשטח A כחציית רוביקון דרמטית שאחריה המבול, אלא ההבנה היא שאין אף כוח שמוכן באמת למשימה הזו ותרגל אותה.
"זה כמו שישלחו אותנו לכבוש את לוב ככה באמצע החיים", שחזר אל"מ בהרב, שהיה אז מפקד פלוגה ג' בגדוד 12.
"בבה"ד אחד לא לימדו אותנו לנווט בשטח בנוי של מחנה פליטים או איך להפעיל אש בשטח אורבני, והתמרון האוגדתי האחרון שצה"ל עשה היה במבצע של"ג ב-1982", נזכר אבמן. "והבכירים ידעו זאת".
חבורת הקצינים בבסיס אליקים פתחה מפה ישנה של האגודה למען החייל ומזהה את הכפר סאלם, שבין ג'נין לגלבוע, כעמדה טובה לריכוז הכוחות. "תביא את הגדוד לשם", הורה המח"ט לאבמן.
המג"ד והמ"פים לא חיכו לפקודיהם ודהרו עם הג'יפים הלא ממוגנים שלהם לצומת מגידו, ומשם לגבעה סמוכנה למחנה הפליטים העוין. מהתצפית הם מבחינים שמחנה הפליטים נפרס על שלוחה הררית מורכבת וקשה לשליטה.
הדרך היחידה היא לתקוף משלושה כיוונים, ודווקא מלמטה למעלה. בלי חיפוי אווירי קבוע, ללא ריכוך ארטילרי בגלל ריכוזי האוכלוסייה, וכמובן שללא כל הטכנולוגיות המודיעיניות לאיתור אויב עם הגאדג'טים הנלווים שיש כיום ליחידות בדרך למעצר פשוט באיו"ש.
אבל דבר אחד עיכב את הפעולה – האישור מלמעלה. שם עדיין פחדו.
"שאלו אם אנחנו יודעים מה לעשות – בכנות, לא היה לי מושג"
המחסום התודעתי היה בראש של כל המעורבים, בין היתר בשל העובדה שבאותה תקופה הכניסה לשטח A, שבשליטת הפלסטינים, הייתה דבר שהותר בקושי ליחידות מיוחדות. "אף אחד לא ייתן להיכנס, אתם חיים בסרט, אין סיכוי", הטיחו הלוחמים במ"פ בהרב כשצבעו את פניהם בהכנות לכניסה למחנה הפליטים ג'נין.
ככל שהתקרבו לשעת השין הסקפטיות התחלפה בפחד. "ברור שפחדתי, גם אני כמ"פ", העיד בהרב. "מי שלא מפחד במצב כזה הוא פסיכופט או שקרן, או גרוע מזה". במצבים כאלה, מחדד אבמן, הפחד הוא החבר הכי טוב של המפקד, כי הוא הופך אותו לחד, דרוך וערני.
12 צפייה בגלריה
מג"ד 12 אבמן, ראש אמ"ן פרקש, הרמטכ"ל מופז ומח"ט גולני צ'יקו תמיר, בהכנות לקרב
(צילום: נדב גנות, דו"צ)
הרגע המכונן הגיע שעות אחדות לפני האישור הסופי. הרמטכ"ל שאול מופז הגיע יחד עם מפקדי פיקוד המרכז וראש אמ"ן לחורבות היאחזות הנח"ל גינת, שסמוכה למחנה הפליטים. לימים המקום יהפוך לבסיס של מנגנוני הביטחון הפלסטינים.
אל המפגש הטעון מגיעים המח"ט צ'יקו תמיר, המג"ד אבמן, אלישיב וחבריו המ"פים. חלק מהקצינים הבכירים עוד מהססים, והספקות ומשיכות הכתפיים ניכרות בכל מילה שיוצאת להם מהפה. על הנייר מדובר בדיון אישור תוכניות, בפועל, המ"פים ואבמן נדרשים להטעין את הקצונה הבכירה של צה"ל באמונה ובביטחון שאפשר וצריך לעשות את זה – יהיה המחיר אשר יהיה.
"ואז מופז עצר ושאל 'אתם המ"פים יודעים מה לעשות?'", נזכר בהרב. "כולנו הנהנו לו שכן, ברור, באינסטינקט. בכנות, לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות".
החולצה שמנעה ירי דו-צדדי
בחצות הלילה יצאו הלוחמים מקרבת הכפר אל-יאמון לעבר מחנה הפליטים הצפוף ורווי החמושים, שמעולם לא ראו גדוד צה"לי בתוכו. צעידה שקטה של מאות לוחמי גדוד 12 של גולני בין גבעות צפון השומרון בלילה קר של סוף פברואר. אחד הלוחמים נקע את רגלו בצעידה החשאית, אבל אבמן מורה לכוח לא לעצור ולהתקדם לפי התוכנית.
תצפית מקדימה מבניין בית הפקידים הסמוך מודיעה לכוחות שהמחנה שקט, אפילו נביחות כלבים לא נשמעות. השקט מופר ברגע אחד מחריש אוזניים. אש תופת נפתחת לעבר הלוחמים, שמחליטים ברגע להתכווץ יחד בקרבת המ"פ בהרב. הוא מסתכל לאחור ונדהם לרעה מהדבוקה הגדולה שנושפת בעורפו.
בהרב מבין שעוד רגע כולם ייפגעו וצועק ללוחמים להתפזר למחסות. כשזה לא קורה והחיילים עדיין קופאים במקומם, הוא תופס את היד של הקשר שלו ורץ קדימה, להשתלט על המבנה הראשון. דלת הברזל הכפולה נעולה, וכצפוי, לא נפתחת.
האש מתגברת ובהרב יורה, כמו בסרטים, על הבריח המזרח-תיכוני הקשוח, שעונה לו בנתזים מסוכנים ומסרב להיפתח. ערכת פריצה חמה, פריט בסיסי לכל כוח בגדוד חי"ר, לא הייתה בלקסיקון של אותם הימים. אחרי שרוקן מחסנים שלמה, בהרב בעט בדלת והבית הראשון עמד לרשותם. בדלתות הבאות הוא כבר ילמד לקח ויפרוץ בסיוע מאולתר של לבנת חבלה זעירה, ללא אישורים, במה שיהפוך בהמשך לצורת פעולה נפוצה בכל פלוגת חי"ר.
האוכלוסייה שבתוך הבית מבוהלת. משפחה שקמה לקול יריות באמצע הלילה ומרוכזת באחד החדרים. עוד לפני שעולה אור הבוקר הלוחמים מגדוד 12 מתקדמים מבית לבית, ומטהרים ממחבלים חמושים את הסמטאות והבתים שצמודים זה לזה.
"לזכותם של מפקדי החטיבות ייאמר שהחשיבה המבצעית שלהם הביאה אותם למסקנה שלמחנה פליטים צריך להיכנס מכמה כיוונים כדי ליצור את ההלם בצד השני", אמר יעלון, בוקר הקרבות העירוניים בסואץ ובביירות. "הטקטיקה הזו הוכיחה את עצמה".
בהיעדר סימונים טקטיים על כל חייל ההבנה היא שכל רגע עלול להפוך את המבצע לאסון. המג"ד אבמן לוקח חולצה לבן מחבל כביסה בבית פלסטיני ומנופף ללוחמי הסיירת שנמצאים ברחוב המקביל. כך נמנעו גם בהמשך תקריות ירי דו-צדדי
הקרבות מול המחבלים נעשים מטווח אפס, אבל הסכנה הגדולה ממנה חוששים הלוחמים היא אחרת. "סיירת גולני התקדמה רחוב מקביל וידענו מהתכנון שזה יהיה ככה, אבל לא תיארתי לעצמי כמה קרוב יכול להיות ירי דו-צדדי", תיאר המ"פ בהרב.
בהיעדר סימונים טקטיים שנפוצים כיום על כל חייל, המג"ד אבמן מבין שכל רגע עלול להפוך את המבצע לאסון. הוא מרים את הראש, רואה חולצה לבנה תלויה על חבל כביסה בבית פלסטיני, ולוקח אותה כדי לנופף ללוחמי הסיירת שיורים מהרחוב המקביל. כך נמנעו גם בהמשך תקריות ירי דו-צדדי.
המחבלים לא מרפים. הם תופסים עמדות שולטות ויורים לעבר כוחות צה"ל מהגגות. הלוחמים מדייקים בירי סלקטיבי וצוברים ביטחון בעצמם מדקה לדקה. אבל אז, כשהשמש עולה והקרב נמשך, מבין המ"פ בהרב שלא כולם אצלו חסינים.
ההפתעה שחיכתה במרתף
במעבר באחת מהסמטאות מבחין לפתע בהרב בסימני דם על הקשר שלו אודי, שנפצע מירי כמה שעות קודם לכן. "הוא הסתיר את זה ממני כדי לא להתפנות", שחזר. "אבל חששתי שזה הזדהם, אז הוצאנו אותו אחורה".
תוך כדי הלחימה מפתחים הקצינים מגולני תורות לחימה שלמות של טיהור שטח בנוי ועוין. לבנות חבלה מאולתרות מוצמדות לדלתות וקירות כדי לקדם את המחלקות דרך השטח הבנוי, שיטות של סימונים טקטיים של הכוחות ושל האויב, טכניקות הסתערות בתוך חדרים, כניסות באש למבנים וכלים לגירוי וזיהוי האויב. בשעה קלה של הפוגה הם הספיקו לכתוב בפנקס קטן את התורה השלמה שפיתחו, כדי שיהיה אפשר להעביר אותה הלאה.
הכוחות שנלחמו בסמטאות מחנה הפליטי לא היו עם קציני אוכלוסייה מהמנהל האזרחי שיסייעו להם בהבדלה הכה קשה בין אויב לאזרח לא מעורב. במקום זה היה להם מצפן ומצפון, שסייעו להם כבר בשעות הראשונות של הלחימה.
"באחד הבתים הראשונים שמענו קולות חשודים מהמרתף והיינו בטוחים שמסתתרים שם מחבלים, אז הסתערנו פנימה עם רימון שלוף וכדורים בקנה", שחזר בהרב. "ברגע אחד ראינו שמדובר בשמונה ילדים שעומדים מולנו במרתף החשוך, משותקים מפחד, רועדים מול קבוצה של לוחמים חמושים וצבועי פנים".
"כולנו עצרו את הנשימה שלו. 'מזל שלא פתחנו באש', אמרנו לעצמנו, 'וואו, כמעט אכלנו אותה'. הלוחם הצליח איכשהו להחזיר את הנצרה לרימון", הוסיף. "כדי להרגיע את הילדים אחד הלוחמים עשה להם חיקויים של הדרדסים בערבים ובמבטא תימני, כי באותה תקופה הסדרה שודרה גם בדיבוב לערבית. זה הצחיק אותם וגם אותנו, כשבחוץ המשיכה הלחימה".
"באחד הבתים הראשונים שמענו קולות חשודים מהמרתף והיינו בטוחים שמסתתרים שם ילדים, אז הסתערנו עם רימון שלוף וכדורים בקנה. ברגע, ראינו שמדובר בשמונה ילדים משותקים מפחד. כולנו עצרנו את הנשימה, מזל שלא פתחנו באש"
אחרי 36 שעות של קרב קשה, ראשון מסוגו ביהודה ושומרון, חוסלו 132 מחבלים חמושים ונפצעו עוד מאות, חלקם ברחו לג'נין הסמוכה. "כשיצענו והגענו לכפר סאלם אמר לנו ראש אמ"ן דאז אהרון זאבי-פרקש שחזרנו מהקרב שבו צה"ל הרג הכי הרבה אויבים מאז מבצע של"ג", שחזר אבמן.
לוחמי גולני סיימו את הקרב עם פצועים בודדים, אבל עם פריצת דרך אדירה לצה"ל, שהיוותה את התשתית למבצע "חומת מגן", שהיה ממש מעבר לפינה. בפשיטה הראשונה של גדוד 12 על מחנה הפליטים ג'נין נהרג לוחם אחד, מפלוגת הנ"ט של גולני שלחמה לצד הגדוד, סמל יעקב אבני ז"ל.
לנסח תורת לחימה תוך כדי המבצע
קיני המחבלים ספגו מכה אנושה, אך הטרור נמשך בעוצמה. עד לפרוץ מבצע חומת מגן, בעקבות הפיגוע בערב ליל הסדר במלון פארק בנתניה, כוחות חטיבת גולני המשיכו לפשוט על מחנות פליטים וקיני מחבלים בלב השטח הפלסטיני.
בעקבות ההצלחה המזהירה של גולני במחנה הפליטים ג'נין, במטכ"ל נתנו אור ירוק לחיילים לבצע פשיטות דומות גם בטול כרם ובשכם. בהמשך הובילו לוחמי החטיבה החומה במבצע חומת מגן את המצור על לשכתו של ערפאת, המוקטעה שברמאללה.
בזמן שבחטיבת הצנחנים ידעו, כתמיד, לגזור את סרטי התהילה מהמבצע, גם בזמן אמת, חטיבת גולני המשיכה לקבל משימות בעוד ועוד יעדים באיו"ש, בשקט יחסי ובצניעות שמאפיינת את החטיבה המיתולוגית.
מפקדי גולני היו בפועל הכוח החלוץ שגם פיתח תוך כדי לחימה את טכניקות הקרב ללחימה בשטח בנוי, שהופצו באותם ימים ליתר החטיבות. במחנה הפליטים בג'נין, למשל, אבמן הפעיל לראשונה באיו"ש מסוקי קרב לחיפוי עם תותחי הוולקן שלהם, לתוך מגרש כדורסל ריק ומבלי לפגוע בבלתי מעורבים, כחלק מהתקדמות הכוחות בלב המחנה.
"הבנו מהר שבמחנה כי צפוף שאר הכוחות חייבים לדעת איפה אנחנו, אז אלתרנו וסימנו בגרפיטי את המבנים שעברנו בהם", נזכר אבמן. "ידעתי שתהיה בעיה עם אספקת תחמושת לתוך מחנה הפליטים בשיא הלחימה, אז הלוחמים אלתרו והבאנו איתנו פשוט קיטבגים עמוסים בכדורים ורימונים, מים וסוללות. לימים זה נהפך לתיק לאו של החי"רניקים".
"הבנו גם מהר שאנחנו מתמודדים עם 'האויב הנעלם', מושג הומצא אז, ולכן אנחנו צריכים לפעול מהר בשנייה שהוא נחשף", הוסיף. "עשינו שינויים אפילו בדברים הקטנים כמו לשים אטמים באוזניים בזמן לחימה בשטח בנוי. בהתחלה החבר'ה שלי שהכירו בעיקר שטח פתוח מלבנון צחקו עליי. אמרתי להם שללא אטמים הם יהפכו לחרשים או ייכנסו לוורטיגו. גם התמקדות בתוך רחוב עם אבטחה היקפית של 360 מעלות זו טכניקה שפיתחנו אז במחנה הפליטים".
"המחבלים נדבקים אליי כמו זבובים לחרא"
בטול כרם המכונה המשומנת של גולני כבר דהרה כמעט ללא מעצורים. באופן חריג התירו בצה"ל למג"ד אבמן להשתמש בפלוגת המסלול הצעירה, לוחמים שבקושי היו שמונה חודשים בשירות צבאי. את התרגולות שלפני הפעולה הם ביצעו באתר הבנייה של תאווי כביש 6 הסמוך.
הלחימה במחנה הפליטים בטול כרם הייתה עיקשת יותר, ולוותה בירי קטלני לעבר הלוחמים, שהגיעו עד לקו הבתים עם נגמ"שי האכזרית שלהם – אלתור נוסף שהתמסד בהמשך לטכניקת לחימה, לרבות נגיחה במבנים עם קצה כלי הרכב המשוריין.
"הם נדבקים אליי כמו זבובים לחרא", דיווח ברשת הקשר המ"פ בהרב למג"ד אבמן. בהרב הסתער עם לוחמיו והרג מטווח קרוב חמישה מחבלים כדי לפרוץ לקו הבתים הראשון. ממטרי האש ומבול מטעני החבלה לעבר הלוחמים נמשכים מכל הכיוונים, ועם האדרנלין המבעבע הם מצליחים להיכנס לבית הראשון לטובת מחסה, ונתקלים באישה פלסטינית שכורעת ללדת.
"אלישיב עלה מולי בקשר בצעקות שיש כאן אישה בחודש תשיעי שעומדת ללדת", שחזר אבמן. "יצרנו מהר קשר עם מנהל התיאום והקישור, ובתוך כל הכאוס והבלגן של הקרבות הכנסנו לה רופא צבאי ואמבולנס פלסטיני שפינה אותה ללידה בצורה בטוחה".
"אלישיב עלה מולי בצעקות בקשר שיש אישה בחודש תשיעי שעומדת ללד. בתוך כל הכאוס והבלגן של הקרבות הכנסנו רופא צבאי ואמבולנס פלסטיני שפינה אותה"
מהלחימה בטול כרם יש רגע אחד משמעותי שנחרט בזיכרונו של בהרב. "היה רחוב שתמיד ירו ממנו, בלי הפסקה, ובשלב מסוים הייתי צריך להעביר דרכו מחלקה. שמתי מקלען לחיפוי והתקדמתי בזהירות לעבר פינת אותו רחוב. לקחתי לחוחם והתקדמנו בשקט לעבר אותו מחבל".
"כשפניתי לעברו ראיתי פתאום את המחבל חמוש בקלצ'ניקוב מטווח של 20 סנטימטרים ממני", תיאר בהרב. "הוא הסתכל לעברי לכמה שניות ואני עליו, ופשוט לא עשינו כלום. הוא הספיק לרוץ ולברוח. אני לא יודע מי היה יותר בהלם מהסיטואציה הזו, אני או הוא. זה היה אחד הפספוסים שלי ועד היום אני מכה עצמי על זה. אני זוכר את העיניים שלו עד היום, ואם אראה אותו בטוח אזהה אותו".
אחרי מספר ימי לחימה קשוחים בטול כרם, מג"ד 12 אורן אבמן עלה בקשר מול מח"ט גולני צ'יקו תמיר והכריז שהכוחות הכריעו את מחנה הפליטים. מטול כרם הביאו לוחמי גולני את תמונת הניצחון שהציבור הישראלי כה היה צמא לה, אבל גם היא כמעט התפקששה ברגע האחרון.
"אחד הלוחמים חשב שהחמושים באים לירות עלינו, אז הוא דרך והחל לירות. למרבה המזל הוא לא פגע"
עשרות חמושים פלסטינים נכנסו לבית הספר הריק עליו צה"ל השתלט לטובת הקמת מחנה מעצר זמני, ידיהם מורמות והם נכנעו.
"אחד הלוחמים חשב שהם באים בעצם לירות עלינו, כי הם היו עדיין חמושים, אז הוא דרך את הנשק והחל לירות", נזכרו אבמן ואלישיב. "למרבה המזל הוא לא פגע, אבל הערנו לו שאם כבר ירה – אז איך הוא החטיא? לא ידענו אם להתעצבן עליו".
"מבצע חומת מגן לא נגמר, הוא נמשך עד היום"
חטיבת גולני לא נחה לרגע ועברה כמעט בין כל הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון במהלך מבצע חומת מגן. ממחנות הפליטים של ג'נין וטול כרם התנגשו כוחות חטיבת גולני כמעט בכל מעוז מחבלים ביהודה ושומרון, עד לעיר שכם, שם פיתחו את חשיבות השפה המשותפת עם סימנים מוסכמים שאפשרה להתקדם במהירות בלב השטח הבנוי.
באותו שלב הגיעה ההסתבכות הקטלנית בג'נין של חטיבת המילואים, שבה נהרגו 13 לוחמים, וגולני נדרשו לחזור שוב לעיר שבצפון השומרון, שבה החלו את המאבק שלהם בטרור.
"חוויות הלחימה האלה נחרצו בי, זה דבר נחרט", העיד בהרב, שפרש לאחרונה מצה"ל כמח"ט מילואים. "הדברים האלה עיצבו אותי הכי הרבה כמפקד. אנחנו לא באמת רוצים להילחם, אבל לוחם חייב לרצות להילחם, זה הייעוד שלך. זה לא בשביל הפאן, אלא כדי להגן על המשפחה שלך. זו המשימה שלנו, ובשביל זה יש את צה"ל בחוזה הלא כתוב שלו עם הציבור".
מבחינתו של יעלון, מבצע חומת מגן עדיין לא הסתיים. "היה ברור שזה מבצע שנמשך תשעה ימים, אבל לא הסתיים עם תום המבצע, מבחינתי הוא נמשך עד היום. מבצע חומת מגן העביר אותנו מהגנה להתקפה. שברנו פה קו תיחום של שטחי A, מאז צה"ל פועל כל לילה בתוך שטח A באופן ממוקד נגד פעילות טרור, ועוצר מחבל בטרם ביצעו את זממם".
- אז למה בעשור האחרון צמרת צה"ל והדרג המדיני פחדו להפעיל את כוחות היבשה, בעיקר בעזה?
"צה"ל הצטייד מאז במגוון יכולות חדישות, שגם חוסכות קרבות פנים אל פנים. החברה הישראלית גם התרגלה ללוקסוס וסובלת פחות נפגעים. אזרח נפגע? ניחא, חייל נפגע? זה נורא. בצוק איתן הגיעה אליי שייטת 13 והציגה לי כשר הביטחון מבצע יפהפה שבו הם יוצאים מהים ותוקפים יעד משמעותי בחוף הרצועה. שאלתי אז למה שחיל האוויר לא יתקוף את זה עכשיו? וכך היה".
"המציאות יכולה להתהפך ברגע"
אחרי שסיים את תפקידו כמג"ד 12 מונה אבמן לסמח"ט גולני ובהמשך למפקד חטיבת מנשה, שאחראית על גזרת ג'נין . בשנת 2005 הוא נעל בעצמו את גדר המערכת החדשה בקו התפר שחתמה את שנות הדמים של האינתיפאדה השנייה, והשאירה את התופת מאחור, אך לא את הטראומה שנצרבה אצל ישראלים רבים.
"ביצענו אחרי חומת מגן מבצעים עם שב"כ שג'יימס בונד מחוויר לידם. כך הורדנו את פיגועי ההתאבדות לאפס", העיד אבמן. "החברה הישראלית לוקחת קצת כמובן מאליו את השקט היחסי שנוצר כאן ב-20 השנים האחרונות. דווקא היום אנחנו חייבים להבין את ההישג הזה".
לדבריו, "הצלחנו, דור הלוחמים והמפקדים של אז, לשנות מצב ולהפוך מציאות למשך שני עשורים. זה אירוע אסטרטגי. אבל כיום הגדר היא לא אותה גדר, הפלסטינים גונבים אותה והמציאות יכולה להתהפך עלינו ברגע. אני מקווה מאוד שילדיי לא ירוצו באותן סמטאות שבהן נלחמתי. אם נלך לסבב דמים נוסף נגיע לאותה נקודה, ואם זה יקרה אני מקווה לפחות שנפיק את אותם לקחים מאז וניישם באותה נחישות".
- מה התחושות כשאתה רואים היום אלפי חמושים פלסטינים מקבלים ביטחון במחנות הפליטים, גם זה של ג'נין?
"אנחנו, גם כפרטים וגם כמדינה, צריכים לשאול את עצמנו שאלות קשות. האם 20 שנות שקט לא גרמו לנו לוותר על החלטות כאלה ואחרות? מבלי להיכנס לימין או שמאל. מה אנחנו רוצים מעצמנו כאן? איך אנחנו מדמיינים את המציאות שנשאיר לנכדים שלנו? מה אנחנו רוצים שיהיה פה בעוד 20 שנים?".
