"זה רק אני ושי מול כל העולם". אלה המילים שכתב סער מרגוליס ז"ל, חבר קיבוץ כיסופים ומי ששימש במשך כ-11 שנה רבש"צ המקום, לאשתו יסמין באותה שבת שחורה, בעת שהיא, בנותיהם ושתי הכלבות הסתגרו בממ"ד בציפייה לכוחות צה"ל שיגיעו לאזור. בינתיים בחוץ, סער ושי אשר, חבר נוסף בכיתת הכוננות של כיסופים, נלחמו מול עשרות מחבלים כשהם לגמרי לבד.
את כיתת הכוננות שנכנסה לפעולה בקיבוץ כיסופים ב-7 באוקטובר, הקים סער בעצמו כבר בשנת 2011. משהו בתחושת הבטן שלו, ואולי גם בטבעו המגונן, רמז לו שהחשש מפני חדירת מחבלים הוא אמיתי ומוצק. שהם צריכים להיות מוכנים לכל תרחיש. עם השנים נוספו עוד חברים לכיתת הכוננות, ובמשך 11 שנה שימש סער הרבש"צ של כיסופים. רק לאחרונה החליט לפרוש מתפקידו והחל לעבוד במשרד הביטחון.
אשתו יסמין שמחה על השינוי בתפקיד, שיאפשר לו סוף-סוף להיות איתה ועם הבנות בממ"ד בכל צבע אדום ולא למהר החוצה ולבדוק אם יש נפגעים. אבל, כך התברר, לוחם נשאר לוחם. "בפועל הוא תמיד יצא לעזור, וגם כשפינו אותנו לאילת באחד מהמבצעים האחרונים, הוא נשאר בקיבוץ לעזור", סיפרה. כך היה גם בשבת השחורה של 7 באוקטובר, כשסער היה הראשון להבין את גודל ומורכבות האירוע.
"באותה שבת, כשהתחיל צבע אדום, מיד הבנו שיש משהו חריג", שחזרה יסמין. "זו הייתה כמות של נפילות שלא הכרנו. היה ברור מיד שזה משהו אחר. תוך כדי שנכנסנו לממ"ד, שמענו רעש של אופנועים וטרקטורונים, וסער יצא לבדוק מה קורה. הוא זיהה מיד שמדובר במחבלים, אז הוא נכנס לממ"ד ואמר לי לנעול את הדלתות כדי שגם אם הם יפרצו - זה יעכב אותם. היום אנחנו יודעים שהיו להם לבנות חבלה שמסוגלות לפוצץ כל דבר".
סער נתן ליסמין נשק, הדריך אותה איך להשתמש בו ואיך לנעול את דלת הממ"ד מבפנים. אחר כך הוא לבש אפוד, חבש קסדה וקבע להיפגש בשטח עם שי מכיתת הכוננות. "ביקשתי ממנו לחכות לצבא, אבל הוא אמר לי שאין מה לדאוג - ויצא".
הבנת כבר מה באמת קורה בחוץ?
"בראש שלי זו הייתה חדירה קטנה. כבר היה לנו חשש לחדירה בעבר, אז אני מתורגלת לזה. נכנסתי עם הבנות ושתי הכלבות שלנו לממ"ד ומדי פעם הסתמסתי עם סער. אמרתי לו שיורים על החלון שלנו, אז הוא אמר לנו להתכופף ולהיות בשקט. שמעתי שיש ירי בלתי פוסק, ירי שבחיים לא שמענו בתוך הקיבוץ, אבל חשבתי שאולי מדובר בשלושה-ארבעה מחבלים".
לאחר שעות מתוחות, יסמין שאלה את סער האם הן יכולות לצאת לשירותים. סער הורה להן לעשות צרכים על המזרון שבממ"ד. כשהיא שאלה האם הצבא הגיע, הוא ענה לה: "לא, זה רק אני ושי מול כל העולם".
"הלב של הקיבוץ"
בסביבות אחת בצהריים החשמל והתקשורת נפלו. "באיזשהו שלב נגמרו לי הסוללות בטלפון ובפנס", ממשיכה יסמין לתאר את מה שקרה אז. "שכבנו במיטה, בחושך, שלושתנו, בלי שידענו מה קורה בחוץ. איבדנו תחושה של זמן. מדי פעם שמענו יריות או צבע אדום. אפילו הכלבות, שבדרך כלל נובחות, שתקו. שכבנו בשקט ובחושך מוחלט".
רק בתשע בבוקר, יותר מ-24 שעות אחרי תחילת האירוע, נשמעו דפיקות בדלת של משפחת מרגוליס. יסמין חששה לפתוח, עד שהרבש"צ הנוכחי של כיסופים צעק להן לצאת. "הוא נתן לי חיבוק ממש חזק. שאלתי אותו איפה סער והוא ענה שהוא לא יודע, אבל שזו מלחמה ושאני אארוז לנו מהר מזוודה. עדיין לא הייתה לי סוללה ועוד התלבטתי אם לקחת איתי את הכלבות או להשאיר אותן כדי שסער ייקח אותן אחרי זה, אבל אז חבר של סער אמר לי לקחת אותן".
באוטובוס ממוגן ומלווה בחיילים, עם המעטים שעוד נותרו בקיבוץ אחרי שני סבבים קודמים של פינוי, הצליחה יסמין להבין את מה שהתחולל מסביבה. היא גילתה, למשל, שהבית של אמא של סער הפך למפקדה של מחבלים עד שהושמד על ידי טנק של כוחותינו. רק במקרה חמותה, שלא נוהגת לצאת מהבית, שהתה בערב החג אצל אחותה.
"לאורך הנסיעה באוטובוס המשכנו לשמוע יריות. הסתכלנו ימינה ושמאלה וראינו גופות. מלא גופות ובתים שרופים. הגדר ההיקפית של הקיבוץ הייתה מרוסקת לגמרי. אחרי שהטענתי את הטלפון והדלקתי אותו, ראיתי שאין לי הודעות מסער, אבל עדיין הייתי עם במחשבה שהוא נלחם. הרי סער הוא הכי גיבור, הכי חזק, הכי מצחיק, הכי עוזר, הכי הכול. הלב של הקיבוץ". באמצע אותו לילה, בחדר במלון, היא קיבלה את ההודעה שסער נהרג.
"עד היום אני מנסה להרכיב את הפאזל של הסיפור כדי להבין מה בדיוק היה. אני בעיקר יודעת להגיד שסער ושי נלחמו לבד עד שהצבא הגיע באחת בצהריים, ובזמן הזה הם חיסלו עשרות מחבלים. כשהגיעו גדודים של צה"ל, הם התפצלו. סיפרו לי שסער נילחם עם חייל בשם אדם אגמון, וששניהם לבד הצליחו לפנות שכונה שלמה, עד להיתקלות בבית שהיו בו בני ערובה. סער היה הראשון שפרץ לבית הזה ואדם אחריו, וברגע שהם פרצו את הדלת, ירו עליהם עם מקלע כבד. לא הייתה להם אפשרות להינצל. אמרו לי שזה היה בסביבות חמש בערב ועד אז סער נלחם בגבורה, ובגלל זה הקיבוץ שלנו היה במצב הרבה יותר טוב מקיבוצים אחרים.
"אין לי ספק שסער הגן עלינו", היא פוסקת. "הכול בזכותו. אני בטוחה שכשאמרתי לו שיורים על החלון שלנו, הוא היה שם והרג את המחבלים. אנחנו בין הבתים הבודדים שאף אחד לא נכנס אליהם ולי זה ברור מאוד למה".
בניגוד למרבית ההלוויות של נרצחי העוטף, סער נקבר בקיבוץ שעליו הוא נלחם. "סער עזר בכל דבר, לא רק ברמה הביטחונית. הוא נתן את נשמתו לקיבוץ ובגלל זה נלחמתי שהוא ייקבר שם. זה היה מבצע צבאי, בלילה, עם כוחות צבא גדולים, אבל זה קרה. מאוד קשה לי עכשיו שאני לא יכולה להיות ליד הקבר שלו, ומי יודע מתי אני אוכל להיות שם שוב, אבל אני מתנחמת כשאני רואה אותו בחלומות".
