לקראת ביקורו המתוכנן של ראש הממשלה בנימין נתניהו בסין, ועל רקע הבוז שלו זוכות אמירות ביקורתיות של גורמים בארץ ובחו"ל בענייני דיומא, אבקש לספר על אירוע מתסכל מראשית המילניום. במהלכו, ישראל התנהלה סביב מכירת מטוס הריגול "פלקון" לסין כאילו היא יכולה לפעול לפי רצונה במגרש של הגדולים, תוך התעלמות מארה"ב.
ב-1996 חתמה התעשיה האווירית, חברה ממשלתית, על הסכם לאספקת ציוד ביון מתקדם לסין. ב-1997, לאחר ביקור ראש הממשלה נתניהו במוסקבה, אישרה רוסיה למכור לתעשייה האווירית מטוס רוסי מדגם איליושין-76, שעליו יותקנו מערכות הביון. דובר על אפשרות לעוד שלושה מטוסים, רבע ביליון דולר כל אחד. ניהלתי אז במשרד החוץ בירושלים את המחלקה שטיפלה ברוסיה. היחסים הדיפלומטיים עם מוסקבה וסין היו חדשים, העסקה תעמיק את קשרינו עם שתיהן, מדובר בהכנסה יפה, מה רע? ב-1999, כשהעסקה החלה למשוך תשומת לב בארה"ב, אהוד ברק היה ראש הממשלה ושר הביטחון, ואני הייתי אחראית על הקשרים עם הקונגרס בשגרירות בוושינגטון.
מזה עשרות שנים ארה"ב מספקת לישראל תמיכה דיפלומטית, סיוע כספי ונשק חיוני. עם זאת, מי שבקי בפוליטיקה אמריקנית, מבין שכדי לקדם שם משהו חדש או להתגבר על מכשול, נדרשים בעלי ברית. במקרה האמור, לא היו לנו שותפים; היינו לגמרי לבד. שמרנים אמריקנים חששו בין היתר שהמטוס יחזק את יכולותיה של סין ויפגע באינטרסים אסטרטגיים של ארה"ב. התנגדות הליברלים נבעה גם מהיחס של סין לזכויות אדם.
הנשיא ביל קלינטון הודיע לברק שארה"ב מתנגדת לעסקה ושבכירי המחוקקים הביעו דאגה. וישראל? היא זלזלה בזרם הדיווחים ובהתראות הרבות של הצוות המקצועי בשגרירות, והתעלמה מפניות ידידים, בהם ארגונים יהודיים, שהתמיכה בישראל היא מטרת קיומם, ואשר צפו בתדהמה ב"תסמכו עלינו!".
התקשורת האמריקנית דשה בנושא. למשל, וויליאם ספייר, בעל טור משפיע ב"ניו יורק טיימס", יהודי ותומך ישראל מוצהר, ניסה כמה פעמים להתקשר לראש הממשלה. ברק לא ענה, וספייר ניצל את הבמה שלו לפחות פעמיים כדי לדווח לקוראיו על ניסיונותיו, ועל אטימות ישראל. בתגובה, גורם ישראלי אמר לתקשורת שימליץ להטיל חרם על חברות אמריקניות, בכירים האשימו את ארה"ב בצביעות, ופקידים עלומים הכריזו שתעשיית הנשק האמריקנית היא שעומדת מאחורי ההתנגדות, מחשש שהיא בעצמה תיפגע. וכי למה לא? מדוע שאמריקני בכיר יעדיף את תעשיית ישראל על פני זו של מדינתו?
המחצית הראשונה של שנת 2000 זכורה לי כמבוכה מתמשכת. בכל מקום בארה"ב, ללא הרף, כולל מפי חברים שאינם קשורים לעבודה, נשאלתי: מישהו אצלכם מקשיב? אתם באמת לא מבינים שידידות היא דו-צדדית? אנשי המקצוע בשגרירות שבו ודיווחו על הלך הרוח, משרד החוץ בירושלים הבין וניסה. חרגתי מהנוהל וטלפנתי ישירות לכמה בכירים במשרד הביטחון בתל אביב. ללא הועיל.
ל-13 ביולי 2000 תוכננה הצבעה בוועדת המשנה של ועדת ההקצבות בבית הנבחרים שדנה בסיוע חוץ. זהו השלב המעשי הראשון בתהליך, ובסופו ארה"ב חותמת על המחאות לשנה הבאה. הסכום הגדול ביותר, בפער ניכר, מיועד לנו. יו"ר הוועדה, סאני קלאהן, רפובליקני מאלבמה, הציע תיקון חסר תקדים שלפיו ארה"ב תנכה מהסיוע לישראל רבע ביליון דולר, כגובה העסקה. נהוג שבפורום הזה מתגברים דמוקרטים ורפובליקנים על חילוקי הדעות ומסכימים על הסיוע לישראל. ושוב הם היו מאוחדים – איש לא התנגד להצעת היו"ר.
טובה הרצלהמסר ששלח התיקון המוצע, שלפיו איננו בעלי הבית, עשה את שלו. יום לפני ההצבעה הודיעה ישראל על ביטול העסקה. היה נדמה שוושינגטון הרשמית כולה נושמת לרווחה, אולם החשדנות שם כלפינו בהקשר הסיני לא נמוגה. אשר לסין, ישראל שילמה פיצויים בגובה 350 מיליון דולר, מהם 190 מיליון החזר והיתר בגין הנזק. במשך תקופה ארוכה הופנתה לישראל כתף סינית קרה מאוד.
יכול להיות שאילו היינו מתייחסים אחרת לחששות האמריקנים, היה ניתן להשלים את העסקה. אולי היינו מוכרים מטוס אחד ולא ארבעה שבאופציה, אולי תוך התאמת הטכנולוגיות כך שיספקו את סין וירגיעו את ארה"ב. ואולי לא, אין לדעת בוודאות. אבל אין ספק שהנזק שנגרם ליחסים של ישראל - לא עם מעצמה אחת אלא עם שתיים - נבע מיוהרה של מקבלי החלטות. אלו בחרו להמשיך בדרכם, תוך התעלמות מתחנונים של ידידים שטובת ישראל בראש מעייניהם, וחרף אזהרות של גורמים מקצועיים שהכשרתם להבין, תפקידם לדווח, וחובתם להתריע.
- טובה הרצל הייתה השגרירה הראשונה במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברה"מ, כיהנה כשגרירה בדרום אפריקה ואחראית על הקשרים עם הקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 07:40, 16.08.23
