בימים האחרונים חזר לכותרות הסכם הגרעין עם איראן - אותו הסכם שיגביל את תוכנית הגרעין של טהרן, בתמורה להסרת הסנקציות מעליה. העמדה הישראלית הרשמית היא התנגדות נחרצת להסכם, אבל לפי שעה נראה שארה"ב והמעצמות האחרות שחתמו על ההסכם ב-2015 נמצאות בדרך הבטוחה לחזרה אליו. אז מה בכלל אומר ההסכם, למה הוא נתפש גרוע בישראל, מהם ה"תיקים הפתוחים" המדוברים ואיך ייושם ההסכם לאחר החתימה? בשיחה עם ynet, אלוף במיל' עמוס ידלין עושה סדר.
על איזה הסכם בעצם דנים האמריקנים עם איראן?
האמריקנים מדברים על חזרה להסכם מ-2015. אבל, מאחר שמאז 2015 חלו הרבה שינויים במאזן האסטרטגי, במצב תוכנית הגרעין האיראנית ובציפיות של הצדדים מההסכם, מאז כניסת ביידן לבית הלבן התנהל משא ומתן על סוגיות שלא הוגדרו בהסכם של 2015 וכן בסוגיות שהאיראנים דרשו שיסוכמו כתנאי לחזרה להסכם.
בין היתר מדובר על הצנטריפוגות המתקדמות שאיראן פיתחה מאז פרישת האמריקנים מההסכם. הצנטריפוגות האלה מקצרות את זמן הפריצה משנה בהסכם הקודם לחצי שנה בהסכם הנוכחי. האיראנים סירבו לדרישת האמריקנים להרוס את הצנטריפוגות החדשות, אבל הסכימו לנעול אותן במחסן סגור למקרה שארה"ב תעזוב את ההסכם שוב.
עזיבת ארה"ב את ההסכם ב-2018 דחקה את האיראנים לבקש ערבויות נגד יציאה נוספת – וכך נוצר מצב של "הסכם על גבי הסכם": חזרה להסכם מ-2015, עם תוספות.
האם ההסכם הזה רע לישראל? האם יש תמימות דעים במערכת הביטחון ובמערכת המדינית?
אין ויכוח על כך שההסכם לא טוב לישראל. הוויכוח בתוך המערכת הישראלית הוא בשאלה חשובה יותר: מה יותר גרוע לישראל - לחזור להסכם או להישאר במצב הקיים, ועל סוגייה זו יש חילוקי דעות. ב-ynet ו"ידיעות אחרונות" פורסם כי ראש אמ"ן אלוף אהרון חליווה סבור שחזרה להסכם גרועה פחות מהמצב הנוכחי, אולם העמדה הרשמית של ישראל היא עדיפות למצב הקיים.
לדברי אלוף במיל' ידלין, שתי החלופות בעייתיות לישראל. אולם זו, לדבריו, אינה השאלה המרכזית. חשוב יותר להתכונן ליום שאחרי החזרה או אי-החזרה להסכם בנושאים המדיניים, האסטרטגיים והצבאיים. יש להיערך להתפתחויות ששתי החלופות עלולות להביא אליהן – איראן גרעינית. צריך לבחון איך ממנפים את הבטחות ארבעת נשיאי ארה"ב האחרונים שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, ומכאן גם להפוך זאת מהצהרה בדמות כותרת לכדי תוכנית אסטרטגית-מבצעית עם תוכן ועשייה. זה, לדברי אלוף במיל' ידלין, חשוב יותר מהוויכוח על החזרה להסכם או לא.
ישראל בקרב בלימה: אלוף במיל' איילנד ויוסי יהושוע באולפן ynet
(צילום: נויל האריס)
"האמריקנים לא עושים הכול כדי להשיג הסכם 'ארוך יותר וחזק יותר'. בתוכנית צריך לגבש שישה פרקים: מה עושים אם בסוף איראן לא חוזרת להסכם, איך מגיעים להסכם ארוך יותר ולא מגיעים לפקיעה, מה הקו האדום שאסור שאיראן תחצה אותו, מה עושים ומי עושה אם איראן חוצה קו זה, איך מחזקים את ישראל למקרה כזה ואל מול סיכוני ההסכם, ואיך פועלים נגד החתרנות והטרור של איראן באזור. את כל הנושאים האלה נכון לסכם, והם עדיפים על המחאה נגד ההסכם. היה צריך לוודא שאנו יודעים להקטין את הנזקים של ההסכם, ואת זה לא עשתה לא הממשלה של נתניהו ולא הממשלה הנוכחית".
אלוף במיל' גיורא איילנד הציג אתמול בבוקר (חמישי) בריאיון לאולפן עמדה אחרת. "לא בטוח שהחזית התוקפנית של ישראל נגד ההסכם היא נכונה. יש שתי אפשרויות רעות. זה בערך 25 או 30 שנה שאנחנו טוענים שהבעיה מספר 1 במזרח התיכון היא נשק גרעיני בידי איראן – ועכשיו הכי חשוב שהיא לא תקבל מיליארדים. אני לא בטוח שההחלטה נגד ההסכם נכונה, והיא לא יעילה. צריך להשלים עם הסכם. אם לא יהיה – זה לא קשור אלינו, זה כי האיראנים מושכים את החבל קצת יותר ממה שהאמריקנים מוכנים לקבל".
מהן נקודות התורפה בהסכם?
לדברי אלוף במיל' ידלין, ההסכם בעייתי בתחומים רבים. נקודות התורפה העיקריות של ההסכם נחלקות לשלושה נושאים חשובים. הראשון שבהם הוא מועד פקיעת ההסכם – המכונה "Sunset". במסגרת ההסכם, למעשה נקבע כי עם פקיעתו, לאיראן יש לגיטימציה מלאה מהקהילה הבינלאומית לתוכנית גרעין בלתי-מוגבלת, והמרחק שלה מפצצה יהיה קצר מאוד ויעמוד על שבועות בודדים. ההחלטה על הפריצה תהיה בידי האיראנים, והזמן הקצר לא יאפשר לעצור אותם. פקיעת ההגבלות על איראן מתבצעת בהדרגה בין 2026 ל-2031, אז לפי ההסכם, אמורות לפוג כל ההגבלות.
7 צפייה בגלריה
מתקן הגרעין בנתנז, אחרי פיצוץ שיוחס לישראל. הלגיטימציה לפעול צבאית מול איראן צפויה לדעוך בעקבות ההסכם
(צילום: AFP)
נקודת התורפה השנייה נראית בנושא הפיקוח. הפיקוח על איראן לא היה "בכל מקום ובכל זמן" והאיראנים יכולים להסתיר פעילויות. נקודת התורפה השלישית היא שההסכם העניק ויעניק לאיראן מאות מיליארדים, שבהם היא יכולה להשתמש לפיתוח נשק קונבנציונלי נגד ישראל. חלק מהכספים יכולים להיות מופנים גם לחיזבאללה וארגוני הפרוקסי האחרים של איראן.
נקודות התורפה הללו היו עוד בהסכם המקורי ב-2015, והן במידה רבה בעייתיות יותר היום. בעיקר הקרבה למועד פקיעת ההגבלות.
מה תקבל איראן, ומה הקהילה הבינלאומית?
הסכם הגרעין יאפשר את הסרת הסנקציות מעל איראן, שמצבה הכלכלי לא טוב. הנשיא איבראהים ראיסי הבטיח לשקם את הכלכלה ולדכא את האינפלציה, אולם הוא לא מצליח במשימה. הכסף שיגיע עם הסרת הסנקציות יוכל לסייע בכך. מלבד זאת, איראן כאמור תקבל את הסרת רוב המגבלות מעליה. לאיראנים יש סבלנות, והם מתכוננים עשור קדימה, בניגוד לתרבויות אחרות.
הקהילה הבינלאומית תזכה בהסכם לגלגול אחורה של איראן מהנקודה שבה היא נמצאת היום – שיש המחשיבים כמדינת סף גרעינית. אם איראן תחליט לפרוץ היום לפצצה - בנתיב החומר הם נמצאים חודשיים מהפצצה. ההסכם המקורי גלגל אותם שנה לאחור והשאיר אותם שם 12 שנה. חשוב להבין שהיום הם מגולגלים לאחור רק חצי שנה בגלל הצנטריפוגות המתקדמות.
בראיית הקהילה הבינלאומית, ההסכם מונע משבר בינלאומי נוסף בשנים הקרובות. העובדה שאיראן תוציא על פי ההסכם את כל האורניום שהיא העשירה בשלוש שנים האחרונות (כ-4 טון אורניום מועשר, חלקו ל-20% וחלקו ל-60%), מרחיקה אותה מהסף ומשחררת את הקהילה הבינלאומית מהצורך לפעול נגד טהרן.
7 צפייה בגלריה
מטוס אמריקני ממריא מנמל התעופה בקאבול, בשנה שעברה. ארה"ב מעדיפה כמה שנות שקט
(צילום: AP)
ההסכם משאיר בידי איראן רק 350 ק"ג אורניום מועשר, כמות שלא מספיקה אפילו לפצצה אחת, ומונע ממנה להעשיר מעבר לרמה של3.76%. הקהילה הבינלאומית רוצה לקנות זמן – והיעד שאליו מכוונת ארה"ב הוא "החזרת איראן לקופסה". האמריקנים רואים ברוסיה, סין וצפון קוריאה איום גדול יותר, ולכן הם רוצים להחזיר את איראן למצב שבטווח הקצר לא יוכלו להגיע אל הפצצה.
בראיית המעצמות, ההסכם, בעייתי ככל שיהיה, פותר את המשבר הגרעיני ובעיקר לא מחייב לפעול במקרה שאין הסכם. האמריקנים חזרו משתי מלחמות ארוכות, יקרות וקשות במזרח התיכון – עיראק ואפגניסטן. אין להם שום רצון להיכנס למלחמה נוספת, ולכן מפתה אותם לקנות כמה שנות שקט.
בהשוואה בין תרחיש ההסכם בין 2015 ל-2018, אין ספק שהאיראנים התקדמו הרבה יותר ולא התמוטטו כפי שציפה טראמפ. ולמרות זאת, עצוב לראות שממשל ביידן, שכיוון להסכם "ארוך יותר וחזק יותר", מגיע בסוף משא ומתן כושל להסכם "חלש יותר, בעייתי יותר וקצר יותר".
מהי סוגיית "התיקים הפתוחים", והאם ייסגרו? מה המשמעות?
סוגיית התיקים הפתוחים נוגעת לפעילות שעשתה איראן ולא הצהירה לגביה. מדובר בפעילות שקשורה גם לנשק, אבל בעיקר בשרידי אורניום שנמצאו באתרים שאיראן לא הצהירה עליהם בפני הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. סבא"א ביקשה תשובה בנוגע להימצאות האורניום, ולכן מדובר ב"תיק פתוח".
הסוגייה הזו מזכירה את שאלות ממדי הנשק שעלו לפני חתימת ההסכם: האיראנים נדרשו להשיב בנוגע לממד הצבאי של תוכנית הגרעין שלהם, השיבו תשובות שקריות שהתקבלו על ידי סבא"א והמעצמות – וכך נכנס ההסכם לתוקף. הארכיון שהביא המוסד הציג אחרת.
איראן מצדה דורשת שהתיקים ייסגרו לפני החזרה להסכם. עמדת האמריקנים לא ברורה ב-100%. אם יוותרו לאיראנים – זה מצב בעייתי מאוד, שפוגע ביושרה ובמוניטין המקצועי של סבא"א. מזכ"ל הסוכנות רפאל גרוסי נחשב שחקן מפתח כאן, ואם לא ייסגרו התיקים – ייתכן שההסכם לא ייחתם בסוף, או ייושם חלקית.
איך אמור להיות מיושם ההסכם?
תהליך היישום המסתמן הוא כניסה של ההסכם לתוקף בשני שלבים. ב-60 הימים הראשונים לאחר החתימה, ייעשו הצעדים הראשונים: נכסים מוקפאים בשווי שבעה מיליארד דולר ישוחררו לאיראן מבנקים בדרום קוריאה, והם בתמורה יורידו את רמת ההעשרה מ-60% ל-20% או יוציאו חלק מהחומר. ב-60 הימים שלאחר מכן, אמור שאר ההסכם להיכנס לתוקף. אבל ייתכן שאחרי הפעולות ב-60 הימים הראשונים הצדדים לא יגיעו להסכמה על סגירת התיקים – ויישום ההסכם יכול להיתקע שם. כך ייווצר מצב של "Less for Less" – האיראנים ילכו מעט אחורה, והסנקציות לא יוסרו במלואן. יכול להיות שתהיה התייצבות במצב כזה.
כיצד תשליך הסרת הסנקציות על פעילות הטרור האיראנית?
הכסף שיקבלו האיראנים, עשרות או מאות מיליארדים, יכול בהחלט לשמש משאב לחיזוק ארגוני החתרנות והטרור של איראן באזור. עם זאת, היקף התמיכה בחיזבאללה לא צומצם משמעותית בשנים שבהן איראן הייתה תחת סנקציות - ולא הוגדל דרמטית כשהוסרו הסנקציות ב-2015. יותר מתמיכה בארגוני הטרור, נכון להיות מודאגים מחיזוק כוחה של איראן עצמה: בטילים בליסטיים, מטוסים ללא טייס, טילי שיוט ועוד. אבל נכון להניח שרוב הכסף ילך להקלות לציבור האיראני ולניסיון לשקם את הכלכלה האיראנית, שמצבה מאוד קשה.
מה נותר לישראל לעשות? האם "אי המחויבות" פירושו אופציה צבאית?
ישראל צריכה ומנסה לשכנע את האמריקנים לא לוותר במקומות שנראה שמרוב להיטות לחזור להסכם, הם מוותרים לאיראנים. זה ניסיון שעושה היועץ לביטחון לאומי חולתא, שנסע לארה"ב, וגם שר הביטחון גנץ שנוסע לארה"ב. אבל מי שיחליט אם חוזרים להסכם או לא חוזרים הוא לא שר הביטחון הישראלי, ואפילו לא האמריקנים. הכדור במגרשו של המנהיג העליון האיראני, ורק הוא יחליט אם המצב הכלכלי האיראני מצדיק מהלך שאליו הוא והנשיא ראיסי התנגדו בשנה האחרונה. נראה שבעת האחרונה יש נטייה מצד המנהיג העליון כן להסכים.
באופן מעשי, ישראל לא חלק מההסכם. היא יכולה לשמור לעצמה את זכות הפעולה כי אינה חתומה עליו, אבל כדי לתקוף באיראן היא צריכה שלושה דברים: להגדיר לעצמה שאין ברירה אחרת, יכולת ביצוע, ולגיטימציה. ההסכם מרחיק את האיראנים מפצצה ולכן יורדת הלגיטימציה לפעולה. היא תחזור ותגבר לקראת שנות פקיעת ההסכם, כשאיראן שוב תתקרב לפצצה, או אם תפר את ההסכם.
האם ישראל נותרה לבדה במאבק נגד תוכנית הגרעין האיראנית?
ישראל מבודדת כיום בעמדה לפיה לא נכון לחזור להסכם הגרעין. יכול להיות שיש לה תמיכה מצד המפרציות וסעודיה, אך הן בניגוד לישראל לא קולניות. אם יש הסכם טוב וההסכם עוצר את איראן - אז ישראל לא צריכה להוביל את המערכה העולמית מול איראן. אך כשמגיעים להסכם רע, והאיראנים אכן מתקרבים לפצצה, ישראל נשארת לבד.
האם השארת משמרות המהפכה ברשימת ארגוני הטרור היא סוף פסוק?
נראה שהאמריקנים והאיראנים הגיעו לפשרה. האיראנים קיבלו הבהרה שחברות חדשות שיקימו שקשורות למשמרות המהפכה אבל לא ישירות ייצאו ממסגרת הסנקציות ולא יהיו עליהן גם סנקציות משניות. נראה שהפשרה נוסחה כך שהצדדים יכולים להציג אותה כניצחון.
האם חזרה להסכם נחשבת ניצחון של ציר הרשע והפסד של ברית המתונים במזרח התיכון?
במידה מסוימת כן. כשמסתכלים על המזרח התיכון - ומצד אחד יש את ישראל והערבים הסונים הפרגמטיים, ומצד שני יש את איראן, סוריה וחיזבאללה, הציר השיעי מקבל חיזוק ולגיטימציה.
פורסם לראשונה: 20:23, 25.08.22
