3 צפייה בגלריה
"אני מעדיף להידבק, כך לפחות אנוח בבית כמה ימים וארגע". ארכיון
(צילום: דוברות בילינסון)
אני מתעורר. זה הולך להיות יום ארוך במיוחד. סביר שאראה ואבדוק בין 40 ל-50 ילדים בבית החולים, ורבים נוספים בערב, בקופה. גם הערב לא אראה את הילדים שלי.
יוצא מהבית לעבודה בבית החולים. בדרך אני חושב על כך שהיו לי פעם תחביבים. אם לוקחים לי את הרפואה, אני לא יודע לעשות כלום עם החיים שלי. אני חושב גם על הילדים, ועל כמה אני לא מעורב בחינוך שלהם. אשתי עושה הכול, ואני בקושי מצליח להגיע למקלחות. רק בסופי השבוע אני מצליח להיות איתם, וגם זה לא תמיד. מגיע לבית החולים. המחלקה מתפוצצת ממאושפזים.
ישיבת בוקר במחלקה. המחלקה עמוסה. קורונה, שפעת, וירוסים נשימתיים. יש כרגע כ-45 עד 50 ילדים. ילדים מורכבים. אנחנו עושים סבב. ההחלטות מורכבות: להנשים או לא? לשנות טיפול או לא? במקביל, אנחנו נאלצים לדבר עם ההורים שלהם, להרגיע עד כמה שאפשר. עוד שני חברי צוות נכנסים לבידוד, ונראה שיתר הצוות עצבני על כל אחד שהולך לבידוד. אצלנו שבעה אנשי צוות במחלקה נמצאים בבידוד. המשמעות היא כמעט שיתוק.
התסכול גובר, ואתה לבד. כשזה מגיע להיררכיה, מערכת הבריאות מזכירה את הצבא. אנחנו פשוט מורידים את הראש ועושים מה שאומרים לנו. אני רופא בכיר ולכן אצלי זה קצת שונה, אבל הפחד מהבוסים הוא מצמית. אנשים באים חולים לעבודה כי הם מתים מפחד. מפחדים לאבד את ההתמחות או את מקום העבודה שלהם. גם אני הייתי כזה. אני מבין את זה. בחיים לא בכיתי, ואני מת על המקצוע שלי, אבל אני עובד כל היום. בא לי לבכות.
אחת המזכירות מודיעה לנו שחסרות מסכות בבית החולים. אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. אני משתעל, אבל ממשיך לבדוק את הילדים. מתברר שחמישה ילדים שבדקתי אתמול נמצאו חיוביים. מתמחים ברפואת ילדים בבתי החולים יכולים לבדוק בין 60 ל-70 ילדים במהלך תורנות של 26 שעות. אף אחד מהמתמחים לא נבדק באופן קבוע. זה פשוט טירוף. קשר השתיקה חזק יותר מהכול. לאף אחד לא אכפת מי אתה כל עוד אתה ממלא חור ונותן שירות.
קשר השתיקה הזה גורם לנו להשאיר את הדברים בשקט. בלי חקירות אפידמיולוגיות ובלי כלום, כדי שלא יגלו שעוד חברי צוות נדבקו. רופאים רבים לא מספרים על תסמינים. אם אתה נדבק ויושב בבית – אתה דופק את החברים שלך. הבן שלי היה בשבוע שעבר בבידוד והייתי חייב לעשות בדיקה. "אולי תעשה את הבדיקה אחרי העבודה", אמרו לי הממונים עליי. "תבוא קודם למרפאה ואז תלך להיבדק".
אנחנו נערכים להעברת המשמרת. כותבים את מכתבי השחרור. העומס הוא קיצוני, ואנשים נדבקים וממשיכים להגיע לעבודה. העברת המשמרת לוקחת זמן, ולא תמיד מסיימים במועד. ראיתי היום, יחד עם המתמחים, 46 ילדים.
3 צפייה בגלריה
"קשר השתיקה גורם לנו להשאיר את הדברים בשקט. שלא יגלו שעוד חברי צוות נדבקו"
(צילום: דוברות הדסה)
יום העבודה השני מתחיל. עכשיו אני בקופת החולים. בית חולים הוא לא הפרנסה הכי טובה, ורופאים רבים נאלצים לעבוד גם בקופות כדי להעלות משמעותית את שכרם. רק בערב הזה יש סיכוי שאראה כ-40 ילדים. בערך ארבע דקות לכל ילד. כל אחד מהם מקבל כל כך מעט זמן, אני אפילו לא בטוח שזה חוקי. בוודאות, חלק לא קטן מעשרות הילדים שאני רואה הם חולי קורונה, אבל כשאני מבקש בדיקה לעצמי התגובה היא בדרך כלל עיקום פרצוף. כל רופא שמבקש לעצמו בדיקה – גומרים עליו. ממש כמו חרם על ילדים. האמת שאני כבר מעדיף להידבק, כך לפחות אנוח בבית כמה ימים ואירגע מהטירוף. רופאים אחרים שמדברים איתי חושבים כמוני. הם מתים להידבק רק כדי לשבת בבית ולנוח.
אנחנו מקבלים הודעה שגם ההשתלמויות שלנו מבוטלות. אין מספיק רופאים. זה כרוך בפגיעה בשכר, אבל זה כבר לא משנה. המסר שהרופאים מקבלים עכשיו הוא אותו מסר: "אל תצאו לחופש", "אל תנשמו", "אל תחיו". אנחנו מתמודדים עם מחסור קיצוני בכוח אדם. כמה קיצוני? בימים האחרונים התחלתי להשתעל וביקשתי בדיקת אנטיגן. התשובה הייתה שאין בכך צורך, כי הייתי עם מסכה. מפחדים לאבד גם אותי.
אני ממשיך לבדוק ילדים. בשבוע שעבר הגיע ילד שנראה בסך הכול קצת חולה. הוא אכל והבדיקה שלו נראתה תקינה. אבל משהו בבכי שלו הדליק נורה אדומה. החלטתי יחד עם אמא שלו לשלוח אותו למיון. כמה ימים לאחר מכן הוא אובחן עם דלקת קרום המוח. במקרה הזה הצלנו את הילד, אבל בתוך כל הלחץ, הייתי יכול לפספס אותו.
רק עכשיו נכנסתי הביתה, ואני גמור. לא אכלתי כל היום, ואני באמת חושש שעוד מעט תיגמר לאשתי הסבלנות. אחד הפחדים שלי הוא להיכנס לסטטיסטיקה של הסיפורים שאני שומע מסביב על גירושים של רופאות ורופאים. הזוגיות והמשפחה שלהם מתפרקות בגלל העומס הקיצוני ושעות העבודה שלא מסתיימות. גומרים אותי. אני זקוק לסיוע. בפעם הראשונה בחיי, אני מתכוון לפנות לטיפול פסיכולוגי. אנחנו שקופים.
