חרפת התבטאויותיהן של נשיאות האוניברסיטאות הרווארד, פנסילבניה ו-MIT בדיון בקונגרס האמריקני, ברקע קריאות שהושמעו במוסדותיהן בזמן המלחמה לרצח עם של יהודים, לא התרחשה בוואקום. זהו סימפטום של סיפור גדול הרבה יותר בארה"ב, והוא דחיקתם ההדרגתית של ערכי התרבות היוונית-יהודית-נוצרית ושל ערכי המודרנה, נצר עידן הנאורות, על ידי תפיסות פוסטמודרניות ופרוגרסיביות שהולכות וצוברות השפעה.
בימים שלאחר טבח 7 באוקטובר ראינו כיצד האידיאולוגיה הנאצית-סדיסטית של חמאס זוכה ללגיטימציה מכוהני הפוסט-מודרנה. עד לא מזמן, אפילו על פטריות הזיה לא היה ניתן לכנות "לוחמי חופש" חבורת אנסים, רוצחי פעוטות וחוטפי קשישים. אבל עד לא מזמן גם לא היה בכוחם של גילויי אנטישמיות בארה"ב לצבור מסה, להפוך לאופנה או להתמסד. הטלת אשמה תורשתית היא רעיון המנוגד ליסודותיה התיאולוגיים, הפילוסופיים והתרבותיים של אמריקה המסורתית, שם האינדיבידואל נתפס כנברא בצלם ואדון למעשיו ולגורלו.
בהתאם, שייכותו הקולקטיבית של אדם, גם אם הוא חושב שהוא קורבן, לא יכולה לשמש תירוץ למעשיו. הריבונות וגם האחריות ניתנו באדיקות לאינדיבידואל ללא קשר לזהותו הקבוצתית. תפיסת העולם הזו, אחד מסודות שגשוגו של העולם החופשי, נמצאת כבר עשורים תחת מתקפה פוסטמודרנית הזונחת שאלות של מוסר שהעסיקו את האנושות אלפי שנים, שכן לטענתה הפרספקטיבות המוסריות אינן אלא המצאה של קבוצות מנצלות.
במקום זאת, בתחושת שליחות של "תיקון עולם" - מונח שהושאל ממקורותינו והפך נפוץ בחוגים פרוגרסיביים - היא מתמקדת בזהות הקבוצתית (למשל פלסטינים = מדוכאים), ומשם גוזרת את אמות המוסר שיתאימו לרעיונותיה האידיאולוגיים. על פי התפיסה הזו, אנשים ששייכים לזהות מסוימת פשוט נולדו צודקים ולא משנה אילו זוועות יבצעו.
לא בכדי העיסוק הציבורי בזהויות - אתניות, גזעיות, מגדריות, נטייה מינית וכו' - קיבל בשנים האחרונות אופי אובססיבי. החיבוק החם שקיבלו הסדיסטים הפלסטינים מ"לוחמי הצדק החברתי" של השמאל הקיצוני, וגלגולי העיניים של ראשי מוסדות האקדמיה שבהם דווקא נוהגים בנחישות להשתיק בתואנה של שיח שנאה כל ביטוי שאינו מתיישב עם האידיאולוגיה של הפרוגרס, מוכיחים לאיזה אבסורד הגיעה הגישה המעניקה אמות מוסריות נפרדות לכל זהות קולקטיבית.
ערכי המודרנה ותפיסת העולם האמריקנית המסורתית שנמצאים תחת מתקפה חשובים מאוד ליהודים ולישראל לא רק בשל יחסם האוהד של הנוצרים בארה"ב. אף שעשבי פרא אנטישמיים היו בארה"ב גם לפני הפוסטמודרניזם, האדמה האמריקנית מעולם לא הייתה קרקע פורייה שבה יכלו לצמוח לכדי נחשול. הסיבה אינה בהכרח הסכנה שהאמריקנים רואים באנטישמיות, אלא דווקא הסכנה שהם רואים בנחשולים. אין כמו שילוב בין חשיבה קבוצתית לבין מנטליות עדר כדי להביא לוויראליות של אידיאולוגיות שנאה.
היכולת לחשוב לבד, יסוד מובהק ביסודות הפילוסופיים ובלקחיו ההיסטוריים של העולם החופשי, היא תרופת הנגד היעילה ביותר לשטיפת המוחות שמסייעת לאסלאם הרדיקלי לחדור אל חדרי הפיקוד התפיסתיים של המערב. בימים שבהם הכוח העולה בקמפוסים בארה"ב הוא קולקטיביזם פוסט-מודרני, מגמה שלא רק מאיימת על ישראל אלא על הציוויליזציה המערבית כולה, חשיבותה של חירות החשיבה העצמאית מורגשת כפל כפליים.
יהושע לויטהערכים האמריקניים המסורתיים, הסולדים מהתקרבנות ולא מאמינים בלסייע לאנשים שמסרבים לעזור לעצמם, לא תואמים את ההתמכרות הפלסטינית לתווית המסכן. מועדון הפליט הפלסטיני, שהחברות בו - המצאה ייחודית אגב - עוברת בירושה מדור לדור, הוא דוגמה טובה לכך. כל רב-מכר אמריקני בסגנון "כיצד לשנות את חייך לטובה" ממחיש כמה רחוקה תעשיית הקורבן מהגישה הכללית לחיים לפי מסורות המערב.
מהצד השני תקומת ישראל הוא סיפור שעורר השראה בלב הפועם של העולם החופשי, כיוון שהקאמבק היהודי הוא דוגמה מופתית לפוטנציאל הגלום ברוח האנושית ולאופן שבו יש להתייחס לקשיי המציאות מחד ולמתנת החיים מאידך. בניגוד לפלסטינים, העם היהודי שקם מהשואה, והיה לו כל תירוץ להתפתות לסיפור הקורבן, בחר דווקא לקחת אחריות. הוא ניגש לעבודה ומצא את הכוחות החבויים בו עד שניצח. נשמע כמו תסריט של שובר קופות אמריקני קלאסי ולא במקרה. כמובן טרם השתלטותן של תפיסות פוסטמודרניות על תעשיית הסרטים.
- יהושע לויט הוא לוחם במילואים, סופר ויועץ אסטרטגי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
