הם שרדו את זוועות השואה ועלו לישראל כדי להקים מדינה שתהווה חוף מבטחים. כאן הם הרגישו לראשונה שאינם צריכים לפחד יותר, ואז קרה הטבח 7 באוקטובר - שטלטל את חייהם של אלפי שורדי שואה מהעוטף, מהדרום ומהצפון. אחד מהם, משה רידלר מקיבוץ חולית, נרצח, אחר - שלמה מנצור מקיבוץ כיסופים - נחטף וכ-2,000 פונו מבתיהם. סיפוריהם של כמה מהאנשים ששרדו את הגיהינום - פעמיים.
"זה נס שהצלחנו לשמור על הגדר"
יוסף ברנהרד (92) מקיבוץ סעד עלה לישראל מברלין ב-1938. הוא סיפר כי "אחרי הנאום הראשון של היטלר הארור, סבי, שהיה ציוני, אסף את משפחתנו והודיע שהחל ממחר צריך לעשות מאמץ להסתלק מגרמניה. למשפחתי היה קשה להשיג ניירות, כך שלמעשה הגעתי לארץ ישראל כפליט, עם תעודה מזויפת. אני עד היום מסתובב עם ההרגשה הזאת. זה דבר שאתה סוחב איתך כל החיים".
לקיבוץ סעד הגיע לפני 74 שנים עם הגרעין של בני עקיבא, שם התחתן ונולדו לו חמישה בנים. כיום יש לו גם 17 נכדים ושבעה נינים. "על ידי עבודת אדמה כבשנו את המקום", אמר ברנהרד. "גידלנו שם את החיטה, הובלנו צינור מים. זו הרוח הציונית".
7 באוקטובר, כך הוא מרגיש, הפך אותו בפעם השנייה בחייו לפליט. "אנחנו לא מדליקים רדיו בשבת ובאותו יום עוד לא הבנתי לגמרי את מה שקרה", הסביר. "רק למחרת התברר לנו גודל האסון. הדאגה שלי הלכה וגדלה כששמעתי מה קרה לשכנים שלנו בכפר עזה, שאיבדו כ-70 חברים. זה מאוד השפיע עליי. לא האמנתי שזה קרה. זה שבר. יש 200 מטרים בין שערי הקיבוצים, וזה נס שהכוחות המצומצמים של כיתת הכוננות של סעד הצליחו לשמור על הגדר".
אנשי סעד פונו למלון בים המלח. "אם ישאלו אותי מה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים, חוץ מהמשפחה שלי כמובן, הייתי אומר שזו העובדה שהקמתי יישוב על גבול מדינת ישראל", שיתף. "היה לי מאוד קשה לעזוב אותו לחצי שנה. לפני קצת יותר מחודש חזרנו הביתה. בשבילי זו הייתה מתנה גדולה מאוד, למרות שעד היום אנחנו ממשיכים לשמוע קרבות, פיצוצים וירי מנשק קל לא רחוק מאיתנו".
"לא האמנתי שבמדינה שלי יכול לקרות דבר כזה"
שום דבר לא הזיז את שורדת השואה שושנה כרמין (92) מביתה שבקיבוץ מגן, עד 7 באוקטובר. "אני לא נכנסת ללחץ ממלחמות", הסבירה. "אחרי שעליתי לישראל היו פה לא מעט מלחמות. אני תמיד שאלתי למה קוראים לזה מלחמה? הרי יש חשמל, מים, תחבורה ציבורית, טלוויזיה, בתי ספר, חנויות פתוחות. אני הכרתי מלחמה אחרת בתקופת השואה בהונגריה. כל הדברים שמניתי לא היו, כמו גם עוד הרבה דברים אחרים".
היא הוכנסה לגטו בבודפשט עם אמה כשהייתה בת 11. "אח של אמא שלי נלקח לאושוויץ ולא חזר", סיפרה. "בתור ילדה לא ממש הבנתי את הסכנות, אבל היה נראה לי לא סביר שנהיה במקום סגור והחלטתי שאנחנו לא נשארות שם. אמא נכנעה לבקשתי, וכך ניצלנו. ברחנו לבית דפוס ונשארנו שם במהלך כל המלחמה".
לישראל הגיעה בגיל 17. "התגייסתי לצבא, ובשנה השנייה בנח"ל עבדנו בחקלאות והגענו לקיבוץ מגן. פה הכרתי את בעלי, ונולדו לנו ארבעה ילדים, 12 נכדים ו-10 נינים. מעולם לא נלחצתי מהסלמות ביטחוניות. אנחנו אפילו לא הולכים לממ"ד כשיש אזעקות כי אנחנו ממילא לא מספיקים להגיע בזמן. אבל אף פעם לא חשבתי שיכול לקרות מצב שבו ייכנסו לנו לבתים. לא האמנתי שבמדינה שלי יכול לקרות דבר כזה. זה פשוט אבסורד שבישראל לא ידעו שחמאס מתכננים להגיע אלינו ושזה יכול היה לצאת לפועל, שזה בכלל היה אפשרי".
"חשבתי שיש צבא שמגן עלינו"
בבוקר 7 באוקטובר הייתה שורדת השואה רוזה שוצקי (88) לבדה בביתה בשדרות. "יש לי בעיית שמיעה ובכלל לא הייתי מודעת למה שקורה בחוץ", שיתפה. "רק למחרת סיפרו לי שמחבלים עברו פה בשכונה. למזלי לא ראיתי אותם, אחרת הייתי מתה מפחד במקום. הסיפורים ששמעתי על מה שהיה פה הזכירו לי סיפורים ממלחמת העולם השנייה. לא חשבתי שדברים כאלה יכולים לקרות בארץ שלנו".
היא גדלה ברוסיה והייתה ילדה קטנה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. "אני לא זוכרת הרבה מאותה תקופה", אמרה. "בעיקר שלא היה מספיק אוכל. לפעמים בתוך סיר מים היינו שמים קצת קמח ומבשלים מזה משהו כמו מרק כדי שזה יהיה משביע. גם היינו צריכים להתחבא כל הזמן. במשך ימים הייתי מתחבאת מתחת לשולחן או לכיסא. אני זוכרת את תחושת הפחד. זו תחושה שחרותה עמוק בזיכרון שלי".
לישראל עלתה ב-1990. בהתחלה הגיעה לבאר שבע, ולאחר מכן עברה לשדרות. "חשבתי שיש לנו פה ביטחון, צבא שמגן עלינו", שיתפה שוצקי, שפונתה מביתה בעקבות אירועי 7 באוקטובר ופריצתה של מלחמת חרבות ברזל. "לא חשבתי שיכול לקרות כאן דבר כזה. עדיין יש אזעקות בשדרות ואני מפחדת. בזמנים שבהם אני לבד זה גרוע עוד יותר. אני ממש רועדת מפחד".
גם מצבה הרפואי לא טוב. "אני חולה בסוכרת ומתמודדת עם בעיית שמיעה", הסבירה. "ולאחרונה מצבי התדרדר ואני זקוקה להליכון על מנת להתנייד".
"עדיין רואה את העיניים של המחבל"
כשהחלו האזעקות ב-7 באוקטובר, שורדי השואה אלה פנומרוב (87) ובן זוגה לב ארביטמן (101) מאופקים פסעו לעבר דלת ביתם שבאופקים במטרה להגיע במהירות למיגונית הסמוכה.
"פתאום שמעתי מבחוץ רעש חזק מאוד", שיחזרה אלה. "פתחתי את הדלת, יצאתי, וראיתי את הבת של השכנה שלי שוכבת בשלולית דם. הרמתי את עיניי וראיתי מחבל חמאס עומד במרחק של 10 מטרים ממני. הוא הסתכל לי בעיניים וכיוון את האקדח שלו לפנים שלי. הייתי בהלם. בלב אמרתי 'שמע ישראל', ולאט לאט הסתובבתי - וחזרתי לביתי. הייתי בטוחה שהוא יירה בי. אני זוכרת שתוך כדי שאני הולכת, חשבתי: 'אלוהים, חייתי חיים מלאים. קח אותי, אני זקנה, רק תגרום להם לעזוב את הילדים בשקט. תשמור להם על החיים'. זה לא עזר. שני הילדים של השכנים שלי נהרגו באותו בוקר".
מאז, היא בקושי מצליחה לישון. "אני עייפה, מותשת, אבל כשאני עוצמת את עיניי אני רואה את עיניו של המחבל, נבהלת ומתעוררת", סיפרה פנומרוב. "אין לנו ממ"ד ולכן תמיד היינו רצים למיגונית בחוץ, אבל מאז הבוקר שבו המחבלים חיכו לנו ליד הדלת אני מפחדת לצאת מהבית. אני גם עדיין מקבלת טיפול נפשי. אני אוהבת את אופקים, לא רוצה לעזוב, אבל מפחדת שאין פה ביטחון ודואגת גם לילדים ולנכדים שלי".
"הזוועות הציפו טראומות עבר"
בישראל חיים כיום 133,362 שורדי שואה ואנשים שנפגעו מהתנכלויות אנטישמיות במהלך מלחמת העולם השנייה. לפי נתוני משרד הרווחה, כ-2,500 שורדי שואה חוו ישירות את המאורעות הקשים של 7 באוקטובר. אחד מהם נרצח בטבח, שורד נוסף נחטף ונמצא בשבי חמאס וכ-2,000 נאלצו להתפנות מבתיהם. 86 משורדי השואה שפונו מבתיהם הלכו לעולמם מאז שהחלה המלחמה. בנוסף לכל אלה ישנם גם מי שאיבדו נכדים, ילדים וחברים באותה השבת, או כאלה שהטבח החיה אצלם מחדש את טראומת השואה.
מורן בן דודצילום: גדי קבלוהוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי שואה תתכנס מחר לדיון מיוחד על השורדים שפונו מבתיהם בעקבות אירועי 7 באוקטובר. "שבעת חודשי המלחמה השפיעו על החיים של כולנו, אבל בהשלכות שלהם על שורדי השואה יש אלמנט מיוחד", אמרה יו"ר הוועדה, ח"כ מירב כהן. "השבת השחורה והשידור המתמשך של הזוועות הציפו מחדש טראומות וכאבים בקרב כלל שורדי השואה, במיוחד בקרב אלה מהם שגרו בעוטף עזה. זה דור שהולך ומזדקן, הולך ומתמעט. אנחנו חייבים להם לא רק את היכולת לחיות בכבוד בגיל הזה, אלא גם לראות את תקומת המדינה ואת החזרת החטופים".
ענת שוסטרצילום: עודד מוסקטמורן בן דוד, מנהלת תוכניות מחוז דרום ב"קרן לידידות", הסבירה כי "הקושי העיקרי שלהם נובע מההבנה שזה קרה פה. במלחמת העולם השנייה הם לא היו במדינת היהודים. ב-7 באוקטובר זה קרה בישראל, במקום הבטוח שלנו. חלקם איבדו שכנים, חברים, אנשים שקרובים להם. יש ניצולים שיש להם נכדים שהם חיילים, והטראומה מתעצמת".
לדברי ענת שוסטר, מנהלת השירות הסוציאלי בקרן לרווחת נפגעי השואה, הזיכרונות הישנים מהמלחמה דווקא סייעו לחלק מהשורדים בהתמודדות. "ניצולי השואה מהעוטף שאנחנו דיברנו איתם היו עם חוסן נפשי מטורף, הרבה יותר מהצעירים", סיפרה. "משהו באיך שהם גדלו והתלאות שהם עברו בשואה ואחריה נתן להם חוסן וכלים להתמודדות עם הסיטואציה הנוראית הזו".
