75 שנים תמימות המתינה מגילת העצמאות להגיע למעמד הזה. 75 שנים שבהן כל הניסיונות להציבה בחלון הראווה של ארון הקודש הישראלי נכשלו. 75 שנים שבמהלכן תמונותיה, שנתלו בעבר בכל כיתות בתי הספר, דהו והעלו אבק עד שהוסרו לגמרי. 75 שנים שבהן אפילו פרחי המשפט שנדרשו להכירה לא טרחו ממש לקרוא בה יותר משניים־שלושה משפטי מפתח. 75 שנים שבהן שטר ההבטחה של מנסחיה להפכה למקבילה הישראלית של הכרזת העצמאות האמריקאית הזוהרת נפרע כמו מודעת פרסום של עיירת פיתוח בדרום המבטיחה לבאיה שהגיעו ללאס־וגאס המקומית. הבטחה שממנה נשארה מזרקה לא עובדת בלב מרכז מסחרי מוזנח. עד שהגיעה הרפורמה המשפטית; ליתר דיוק, עד שהגיעה המחאה נגד הרפורמה והשיבה את המגילה המתה לחיים.
מאז פרוץ המחאה, המגילה אוזכרה אין־ספור פעמים בנאומי המוחים וזכתה בכל אזכור לתשואות אדירות. אירועי החתמה מחודשת עליה מאורגנים בכל יישוב וגרסאות ענק שלה נתלות על קירות מבני ציבור ומגדלים. באירוע תרבות בת"א הוקרנו קטעים ממנה על המסכים והקהל נעמד ומחא כפיים דקות ארוכות. לקראת ליל הסדר האחרון הפיצו עמותות שונות הגדות פסח משולבות עם חלקים מהמגילה בהמשך להנחיית פרופ' יובל נח הררי, כי "בליל סדר זה, כל משפחה בישראל תקרא יחד את מגילת העצמאות שלנו". אכן, מעולם לא הייתה מגילת העצמאות כה חיה ובועטת. תשאלו את לוין ורוטמן.
בכל אזכוריה, מתוארת המגילה כיצירת רבים שהצליחה ברגע נדיר לגרוף הסכמה של כל חלקי האומה. הצורך באימוץ תובנה זו מובן. בימים שבהם נפערות תהומות שהולכות ומתרחבות בין השבטים הניצים, יש געגוע לתקופה שבה לכאורה היינו כולנו עם אחד. הרצון לחזור למגילה מזכיר את ההוראות שניתנות לחיילים לפני צאתם לניווט: התברברתם בדרך? אינכם מבינים איפה אתם? תחזרו לנקודה האחרונה שבה הייתם בטוחים והתחילו את הניווט מחדש. עבור רבים, הנקודה הזו היא מגילת העצמאות.
3 צפייה בגלריה
מעולם היא לא הייתה כה חיה ובועטת. דגם ענק של מגילת העצמאות בהפגנה בתל אביב
(צילום: יובל חן)
נוסף על כך גם צורך משפטי של מתנגדי הרפורמה. מי שטוען שלבית המשפט העליון יש סמכות לפסול חוקי יסוד – שהם אלו שמעניקים בכלל לעליון סמכות לפסול חוקים רגילים – חייב להתבסס על מגילת העצמאות כנקודת ייחוס גבוהה יותר. הצגתה כמסמך מוסכם על כולם עונה לטענה שפסילת חוקי יסוד (דוקטרינה חדשה ומאוד שנויה במחלוקת גם בקרב המשפטנים הליברלים ביותר) היא עוד כלי מומצא להעברת כוח מהעם לאליטה המשפטית השלטת. להפך, היא־היא הגשמת רצון העם האמיתי.
אבל כמה באמת מכירים את המגילה מעבר ל־61 המילים המפורסמות בפסקה ה־13 שלה, שמבטיחות בין השאר ש"מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום... ותקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"?
כנראה מעטים. כי מגילת העצמאות לא הייתה אף פעם יצירת רבים ולא זכתה בשום שלב להסכמה רחבה. למען האמת, היא רחוקה מאוד מהתיאורים שמודבקים לה כעת.
נתחיל בשם. הכותרת הרשמית של המסמך, ששיאו הוא המילים המרגשות "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", חסרה הן את המגילה והן את העצמאות. השם הוא "הכרזה על הקמת מדינת ישראל". המגילה היא פרי עיצוב גרפי מאוחר והמילה "עצמאות", שהופיעה בחלק ניכר מ־13 הטיוטות שקדמו להכרזה, הוסרה מהטקסט הסופי בנימוק ש"האימפריאליזם מסלף את מושג העצמאות".
פרופ' יורם שחר, גדול חוקרי ההכרזה, מספר כי בתהליך כתיבתה היו מעורבים ברמות שונות כ־20 אנשים. כולם גברים יהודים וכמעט כולם אשכנזים ילידי אירופה. האישה היחידה שלקחה חלק משמעותי הייתה דורית רוזן, ששימשה מזכירתו של מזכיר מינהלת העם זאב שרף. לדבריו, היא זו ש"החליטה שיש להלביש תעודה נעלה זו לבוש חגיגי כלשהו, ואצה אל חנות למכשירי כתיבה וקנתה נייר בצבע תכלת כמעטפה להכרזה". היא גם דאגה לפנות לאחד הבנקים בת"א ולשכנע את מנהליו שישמרו את כל החומר שקשור להכרזה בכספת שבמרתף הבנק מפחד הפצצות מצריות, אף שהפנייה נעשתה בשעות מאוחרות של ערב שבת. בזה ובהקלדת חלק מהנוסחים התמצתה מעורבות הנשים, מעל למחצית האוכלוסייה גם בתקופה ההיא, במעשה ההכרזה.
אז המגילה אינה יצירת רבות, אך גם לא יצירת רבים. אפילו המספר שנוקב בו פרופ' שחר מוגזם. אכן, לפני אפריל 1948 היו כ־20 אנשים שעסקו בהכרזה, לא פעם כיוזמה פרטית שלהם, אבל מרביתם לא באמת השפיעו. כפי שיוצג כאן, ההכרזה נכתבה על ידי בודדים. למעשה, ולכך גם מסכים פרופ' שחר, רק ביומיים שקדמו להקמת המדינה הורחב מעגל המתדיינים לכ־30 חברים במוסדות הנהגת היישוב העברי. זהו. העם כולו יגלה את תוכנה, משל הייתה כתב קודש שירד מן השמיים, רק בשעה שדוד בן־גוריון יקריא אותה בשעות אחה"צ של יום שישי 14 במאי.
נחזור כמה שבועות אחורה. באמצע אפריל הטיל פנחס רוזן, שר המשפטים העתידי, על משפטן בכיר בשם מרדכי בעהם להכין הצעה. לטובת זאת נשלחו אליו מספר הצעות שכתבו אנשים פרטיים בעבר. בעהם לא ממש עשה בהן שימוש אלא פשוט תירגם קטעים מרכזיים מהכרזת העצמאות האמריקאית וממקורות נוספים והתאימם לעצמאות הישראלית. למעשה הוא שהקנה להכרזה את המבנה שלה, שמתחיל בסיפור העם היהודי, ממשיך בהכרזה הטקסית ונחתם בהצהרת אמונים חגיגית. כמו באמריקה.
רק בארבעה במאי התפנה רוזן לעיין בנוסח והנחה שלושה מעובדי המחלקה המשפטית לשנותו. גרסתם לא מצאה חן בעיניו ושלושה ימים אחר כך הוא שלח אותה לצבי ברנזון (לימים שופט בית המשפט העליון) שיוסיף להכרזה פסקה שעוסקת באופי הדמוקרטי של המדינה העתידית. בעצם ברנזון הוא שהפך את ההכרזה ממסמך שמצדיק את הקמת מדינת ישראל בשל העבר, למסמך שמצדיק את קיומה בשל הבטחותיה לעתיד. גרסת ברנזון עובדה שוב על ידי אנשי רוזן במחלקה המשפטית וצורפה להזמנה שנשלחה ב־11 במאי לחברי מינהלת העם להגיע לדיון בנוסח ההכרזה.
זה השלב שמעגל המתדיינים מתרחב. חברי המינהלת, שכללו רק חלק מסיעות היהודים בארץ ישראל, מתחילים לדון בהכרזה רק לקראת סיום הישיבה ב־12 במאי. בפניהם מוצג נוסח נוסף שהביא איתו משה שרת, ששב יום קודם לכן מניו־יורק וקיבל שם הצעה שכתב משפטן בינלאומי נודע בשם הרש לאוטרפאכט. שרת לא הספיק לתרגם את הנוסח לעברית וכנראה משום כך הוא לא באמת נדון. בכל מקרה, לאחר שעתיים החליטה המינהלת להקים ועדה של חמישה חברים שתסיים את הניסוח.
מקובל לחשוב שהביטוי "צור ישראל" הוכנס כפשרה בין חלקי העם, אלא שהוא הופיע עוד בטיוטות המוקדמות במשמעותו הדתית המדויקת. גם החילונים הבינו שהכוונה אכן לכך. לא פשרה ולא נעליים
הגענו ללילה שבין רביעי לחמישי. משה שרת, אחד מהחמישה, ששנתו נדדה בשל הג'ט לג, עבד על הנוסח שהוצע ותיקנו. הוא יירדם רק בעלות השחר. רוזן, שלא ידע על מעשי שרת, הנחה את אנשיו לעבוד על הנוסח הקודם וכך יצא שכשהתכנסה הוועדה פרץ ויכוח בין השניים שעיכב את העבודה. רק בערב הוצג הנוסח האחרון בפני מינהלת העם, שרבים מחבריה לא הסכימו לא לקביעותיה הערכיות של המגילה ולא לנוסחים הסגנוניים. כמיטב המסורת המפא"יניקית הציע בן־גוריון להקים ועדת ארבעה שתסיים את הניסוח.
עכשיו אנחנו בלילה שלפני הכרזת המדינה. מיד לאחר הישיבה, הסתגר בן־גוריון בביתו ועבד על הנוסח. כשסיים, הזמין את שלושת החברים האחרים, אבל רק שניים מהם, אהרן ציזלינג ממפ"ם והרב יהודה לייב הכהן פישמן־מימון מתנועת המזרחי, הגיעו. כנראה ששרת, שנעלב מאירועי הבוקר, בחר להיעדר. בפגישה עסקו רק בנושא "צור ישראל" – שעוד יתואר כאן – ולמעשה הותירו את הנוסח לבן־גוריון. "הזקן" לא ממש ניסה לשכנעם לרפרף גם על שאר ההכרזה.
בבוקר יום שישי, ה' באייר, מועבר הנוסח להדפסה ומשם היישר לאישור מועצת העם בצהריים. מתוך 37 חברי המועצה הגיעו לישיבה רק 24 (עשרה היו נצורים בירושלים). אלה שהגיעו כללו גם נציגי פלגים שלא היו מיוצגים במינהלת העם כמו הרוויזיוניסטים מימין, הקומוניסטים משמאל ואגודת ישראל. זו תהיה הפעם הראשונה שהם יקראו את ההכרזה והם ימהרו להסתייג מחלקים ממנה (הימין דרש לסלק כל אזכור להסכמה לחלוקת הארץ והקומוניסטים תבעו להכיר בזכות העם הערבי למדינה). בן־גוריון, שלא באמת מתכוון לשנותה, מרגיע את הנוכחים שמדובר רק ב"קריאה ראשונה" וביום ראשון תתכנס המועצה להמשך דיון ולשמיעת הערות. למרות דבריו, רק 16 מחברי המועצה מצביעים בעד. בן־גוריון שב ומצהיר ש"גם אם יצביעו בעד הנוסח בכללו – אין פירוש הדבר שהסתלקו מהערותיהם" ובהצבעה נוספת ההכרזה מאושרת פה אחד.
זמן קצר לאחר מכן, בארבע אחה"צ, עמד בן־גוריון באולם המוזיאון בשדרות רוטשילד 16 בתל־אביב והקריא את ההכרזה. אפילו בזמן ההקראה עצמה הוא שינה את הנוסח ובמקום "העם העברי" הקריא "העם היהודי". הדעות חלוקות אם מדובר בטעות. מצד אחד, בניגוד ליריבו משה שרת, שהקפיד להבחין בין העם היהודי בכללותו לבין היישוב העברי בארץ, בן־גוריון התעקש לדבר על כולם. מצד שני, הזקן טעה גם כשבמקום 1947 אמר 1927 (אגב, הפסקה עם הטעות נמחקה מההקלטה שבאתר הכנסת), כך שאולי הוא באמת התרגש. מותר אפילו לבן־גוריון.
לא יפתיע איש לדעת שביום ראשון, כשביקשו החברים להידרש להכרזה שעליה חתמו יומיים קודם לכן, קבע בן־גוריון שמדובר רק ב"הודעות" שייכנסו לפרוטוקול ותו לא. עדות נוספת ליחסו המבטל כלפי שאר נציגי העם התקבלה מהעובדה שהנוסח הסופי הועבר לעיתונות המקומית והזרה שעות לפני כינוס ישיבת המועצה. טוב, בגלל זה הוא בן־גוריון.
3 צפייה בגלריה
בניגוד למיתוס, היא גם אינה יצירת רבים, ובטח לא רבות. דוד בן גוריון חותם על מגילת העצמאות
(צילום: הנס פין, לע"מ)
הרבה אתוסים נקשרו במגילה. הידוע מכולם הוא המחלוקת לגבי אזכור שם האל בפסקה האחרונה של ההכרזה. רבים סבורים שהביטוי "מתוך ביטחון בצור ישראל" הוא פשרה בין הדתיים לחילונים. פרופ' שחר טוען אחרת. לשיטתו "צור ישראל" הוכנס לנוסחים המוקדמים של ההכרזה דווקא במשמעותו הדתית המדויקת כשמו המובהק של אל היהודים, וגם החילונים הכירו בכך שלזו אכן הכוונה ולא ל"עם ישראל". לא פשרה ולא נעליים. היום בוודאי היה נתקל הביטוי בזעקות הדתה.
כך גם לגבי היעדרות המילה "דמוקרטית" מהמגילה. בניגוד למה שנטען בכמה נאומים חוצבי להבות בקפלן, לא מדובר בהשמטה מקרית ולא ברצון להיבדל ממדינות קומוניסטיות. המילה דמוקרטיה הוזכרה בלב נוסחים קודמים מספר פעמים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית חפשית עצמאית ודמוקרטית בארץ ישראל" ובהמשך "המדינה היהודית תהיה מדינה דמוקרטית". זה נעשה גם כמענה לדרישת החלטת החלוקה של האו"ם לכונן דמוקרטיה. למרות זאת, ואולי בשל זאת, היא הוצאה משם במתכוון בהמשך. רק חוגי השמאל הקיצוני של אותם ימים (ובראשם הקומוניסטים) דרשו להשיבה להכרזה אך לא נענו. השאר הסתפקו בהבטחות הפרטניות לשוויון ולזכויות.
מעניין לדעת שישראל הציגה בוושינגטון נוסח אחר לגמרי, זה שכתב המשפטן לאוטרפאכט ונדחה על ידי חברי המינהלת. הנוסח שהכיל התחייבויות שלא נכללו בהכרזה הרשמית - כמו ההבטחה להתבסס על גבולות תוכנית החלוקה ושמירה על הקמת מוסדות דמוקרטיים לפי "הכללים המוכרים של משפט העמים" - הוא זה שבזכותו העניק נשיא ארצות־הברית הארי טרומן את ההכרה המדינית המיוחלת דקות לאחר הקראת ההכרזה, בניגוד לדעת מזכיר המדינה שלו ג'ורג' מרשל. בתחבולות תעשה לך מדינה.
פרופ' אליעזר שביד אמר פעם ש"הנס בהקמת מדינת ישראל איננו הניצחון במלחמת השחרור. הנס הוא בכך שיהודים עם כל כך הרבה זהויות מנוגדות הסכימו לחתום על מגילת העצמאות". מסתבר שזה היה פחות מעשה שמיים ויותר מעשה אדם דגול אחד, בן־גוריון שמו. על רקע פשיטת הרגל המנהיגותית שאנו חווים בימים אלה חסרונו מורגש עוד יותר.
והערה לסיום. תיאור כתיבת ההכרזה לא פוגם בתוקפה המשפטי ולא מפחית כהוא זה מערכה הנוכחי. אין לי ספק שעומקן ועושרן המיוחד של מילותיה יכולים לאפשר לכל אחד מהצדדים שמכריז "לא ניכנע!" למצוא בה את פרשנות המילים המתאימה לו ולאפשר לכולנו להתלכד סביבה. אם כך יהיה, אולי בכל זאת צדק פרופ' שביד והמגילה היא אכן נס משמיים.
פורסם לראשונה: 06:43, 21.04.23
