"פוגרום זה פוגרום", אמר לי בכיר בליכוד, כשדיברנו אתמול בבוקר על הדרך שבה תפעל הקואליציה החדשה בשבועות הקרובים. יש כל כך הרבה על סדר היום של נתניהו, המפלגות החרדיות ובן גביר את סמוטריץ'. חלקים מסוימים הם קריטיים מגזרית, תרבותית: ביטול המיסוי על כלים חד-פעמיים, או המשקאות המתוקים. זה חשוב לחרדים, סמלית. אחרים הם בעלי משמעות מדינית – הסדרת ההתיישבות הצעירה והמאחזים. וכמובן, גולת הכותרת, הקונצנזוס הכי גדול בגוש שסחף את ישראל השבוע – שורה של רפורמות במערכת המשפט. או כמו שבגוש השני, זה שהפסיד, קוראים לזה: שינוי המשטר במדינת ישראל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בליכוד, בציונות הדתית ובש"ס מסכימים: זה הדבר הכי חשוב. "ברור לנו שלנתניהו יש נטייה להתחמק", אמר לי פוליטיקאי במפלגה מימין לליכוד (בעצם, כל המפלגות הן מימין לליכוד בקואליציה הזו). "הפעם לא נאפשר לו. אני מודיע לך שנכפה עליו את השינויים האלה, ואנחנו מתואמים כולנו, גם עם חברי כנסת בליכוד".
שאלתי את הבכיר בליכוד מה זה אומר. הוא מנה בפניי את פרטי הרפורמות. דבר ראשון, "העברת פסקת התגברות". המשמעות היא שהכנסת תוכל לאיין פסיקה של בג"ץ, ברוב מיוחס של 61 חברי כנסת. הקואליציה, כזכור – ובאדיבותם של מרב מיכאלי ויאיר לפיד, עוד על זה בהמשך – מונה 64 מנדטים. שאלתי מדוע זה "דבר ראשון". הוא צחק. "כי אם לא נעביר פסקת התגברות מיד בהתחלה, בג"ץ יפסול את כל שאר הדברים שאנחנו מתכוונים לעשות".
לאחר מכן – שינוי הדרך שבה נבחרים שופטים, "כך שיהיה משקל רב יותר לכנסת, משמעותית". במילים אחרות, נגמר הווטו של שופטי בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים. ומה עוד? גוף ביקורת חיצוני על הפרקליטות, עם שיניים. חוק חדש, ש"יסדיר" את מעמד היועץ המשפטי לממשלה, ואולי יפצל את התפקיד. לגבי ביטול עבירת המרמה והפרת האמונים, חשתי שיש התקררות בכוונות לכך, מכל הכיוונים האפשריים. "אנחנו נשיב למדינת ישראל את המשילות. נעצור את הדרך שהמערכת המשפטית עשתה מאז 1977, כשהיא מנסה לבלום את השינוי הדמוקרטי באמצעות פסיקות של בג"ץ. נחזיר את הכוח לכנסת ולממשלה".
התעניינתי מה ימנע, אם כך, מהקואליציה להשתמש בפסקת ההתגברות כדי להעביר חקיקה שערורייתית, מפלה. "לזרוק מפה את כל הערבים, אתה מתכוון?" שאל בכיר אחר בליכוד. "במדינה שבה חוק כזה יעבור, שום בג"ץ כבר לא יעזור. מעכשיו תצטרכו לסמוך על הכנסת, ולא על שופטים שאיש לא בחר. זו לא הכוונה שלנו, להרוס את המדינה. זו הדמוניזציה שבתקשורת עושים לנו". כאשר שאלתי כמה מהר כל הרפורמות הללו יתרחשו, הוא ענה בבדיחה מתחילת העמוד; פוגרום זה פוגרום. כוונתו הייתה שאם כבר פועלים, פועלים במהירות, עד הסוף, ולא נותנים להבטחות הרפורמות להתפרש, להימרח, להתפוגג. כפי שהיה מקובל – אני מוסיף – בכל ממשלות נתניהו. אלא אם ביבי הישן יתעורר לפתע, כל הדברים האלה יקרו מהר. מהר מאוד.
אני יודע שיש אנשים שקוראים את הדברים שאני כותב כאן, ונחרדים ממש. אין לי מילות נחמה עבורם. כדאי שיבינו שרבים אחרים שקוראים את התוכניות הללו פולטים אנחת רווחה.
דיברתי עם כמה מנהיגים בולטים בימין מאז ליל הבחירות הדרמטי. כולם, בלי יוצא מן הכלל, נשמעו לי הלומי ניצחון. מופתעים בעצמם מעוצמת ההבקעה, מעומס האחריות על כתפיהם – מול ההבטחות. שאלתי אחד מהם אם איתמר בן גביר יהיה השר לביטחון הפנים. "אתה יודע", הוא השיב לי, "אם אני מכיר את ביבי, הוא יגיד 'למה לא'. זו תהיה הדרך הכי טובה לצמצם את הבלון הזה. נראה אותו עושה את כל מה שהבטיח, משנה את המשטרה".
המסר שחזר ונשנה בשיחות הוא הכוונה הנחושה לבצע את ה"רפורמות" (חלקן אינן רפורמות, אלא פשוט ביטול המהלכים של הממשלה הקודמת), ובמקביל העברת מסר לציבור שהפסיד: אין כוונה להשתגע, לחולל עימות בלתי פוסק, ללכת למלחמה, להעביר חקיקה דכאנית, להגביל את חופש הביטוי.
8 צפייה בגלריה
''מינוי בן גביר לשר לביטחון פנים יהיה דרך טובה לצמצם את הבלון הזה'', אמר בכיר בימין
(צילום: רויטרס)
אך בעיקר, חשתי בהפתעה שלהם. הם לא האמינו כיצד המרכז-שמאל והערבים הצליחו לאבד את השלטון מהר כל כך. נתניהו עצמו היה המום וחשדן כאשר ראה שלפיד איננו מאחד את הגוש שלו. הוא חשב, כהרגלו, שיש איזו תוכנית סודית שפיספס. חשדנות כזו בונה ראשי ממשלה.
קריאת המפה של הקואליציה השלטת הייתה כושלת לגמרי. הדוגמה הבולטת ביותר היא הדיבור האינטנסיבי על אותו "ימין רך" מסתורי, חובש כיפה סרוגה, שסולד מנתניהו ואף מבן גביר. גם אם ימין כזה התקיים בממדים משמעותיים, מדיניות הממשלה הנוכחית הרחיקה אותו (עוד על כך בקטע הבא בטור). מי שגמר את העבודה היה בצלאל סמוטריץ'. הוא הצליח – בעבודת שטח ובקמפיין – למחוק את השרידים האחרונים. אם מחברים את האחוזים שקיבלה ימינה בבחירות הקודמות, לאחוזים שקיבל בהן סמוטריץ' – מסתבר שהם דומים ביותר לכוח של "הציונות הדתית" והבית היהודי של שקד בבחירות האלה. כך זה היה בפתח-תקווה, באפרת, בגבעת-שמואל. בבחירות הקודמות היו לימינה ולמפלגתו של סמוטריץ', יחד, 13 מנדטים. בן גביר וסמוטריץ' יגמרו בבחירות הללו עם 15.
בסוף, זו העלייה הכללית בשיעור ההצבעה בקרב הימין והחרדים שהובילה לניצחון נתניהו. שנה ומשהו של ממשלת לפיד-בנט הצליחה לעשות מה שארבע מערכות בחירות נכשלו בו: יקיצה פראית של השטח. כעס וזעם על מדיניות הממשלה הנוכחית, שהיתרגמו לכוח פוליטי.
ואחרי כל זה: לפי תוצאות האמת הקולות התחלקו, בערך, שווה בשווה בין מתנגדי נתניהו לתומכיו. אך גוש המרכז-שמאל הגיע להתמודדות מפולג, מסוכסך, נטוע באיוולת. במשך 30 שנים משננים אנשי ימין לילדיהם: זכרו את 1992, את הפילוג בגוש הימין, את התחיה שלא עברה את אחוז החסימה – ואת אוסלו שבא אחר כך. עכשיו יבוא השינון של השמאל והמרכז: זכרו את 2022, את הפילוג בגוש השמאל, את מרצ שלא עברה את אחוז החסימה – ואת גל החקיקה האימתני שעוד יבוא אחרי כל אלה.
אחרי הבחירות ישב אביגדור ליברמן עם הנהלת משרד האוצר. באופן כללי, במשרד האוצר, הפקידים חפויי ראש. אחרי שנים רבות הגיע שר אוצר שמחולל רפורמות, שמגבה אותם, שיש לו כוח אמיתי. תכף הוא הולך.
אני מציע שתזיזו את השעון אחורה, אמר להם ליברמן בחיוך הדק שלו. "תזיזו אותו 2,000 שנה אחורה. כי זה מה שהקואליציה הזו תעשה לכם". הוא נהנה, אני מעריך, לראות את הפקידים מתפתלים. שאלתי אותו אם סמוטריץ' יהיה שר האוצר הבא. "נתניהו צריך להיות מתאבד שיעי כדי לתת לחרדים את ועדת הכספים, ולסמוטריץ' את האוצר. סמוטריץ' לא יראה אותו ממטר רגע אחרי המינוי".
הוא מעריך שהקואליציה החדשה תיתקל בצרות צרורות. שנתניהו מבין היטב את מצוקתו מול הקיצוניים בממשלתו. שארצות-הברית תפעיל על ישראל "לחץ פיזי בלתי מתון", כלשונו. "כבר שלחו לי שליח, חבר מרכז ליכוד, לבדוק אם ארצה להצטרף", אומר ליברמן. "תרשום. אמרתי להם שאין בעיה – אחרי שנתניהו פורש". בהמשך השיחה הוא הוסיף את דרעי וגולדקנופף. "אין על מה לדבר", כלשונו.
הוא הודיע לי שהוא מתכוון להיות בכנסת. "אני לא אפספס דיונים, אעשה כל מה שאפשר להיות אופוזיציה". שאלתי אותו איך זה קרה, כה מהר, שהוא נהיה אופוזיציה. מה קרה לגוש, שאלתי. הוא נאנח אנחה קלה. מה לא קרה, השיב.
יש כמה דרכים לספר את הסיפור של מה שהתרחש לגוש השינוי. הנה דרך אחת: לפני 11 חודשים העבירה ממשלת בנט-לפיד את התקציב. עתידה נראה יציב. ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי התמכרו לעבודה, למלאכת הרפורמות, לתחושה כי ניצחו. בנט הפך למתווך בינלאומי במלחמת אוקראינה. לפיד התכונן לראשות הממשלה.
בזמן הזה, בליכוד לא ויתרו. מלחמת החפירות העמיקה. השטח נדלק, והודלק, ושוב נדלק – ולחץ על החוליות החלשות. גל הטרור החל צובר תאוצה. בנט ולפיד ויתרו על חוקי הנאשם, מחקו יוזמה להורדת אחוז החסימה שניסה לקדם גדעון סער, ניסו לשמור על קשר עם החרדים. למה להם לעסוק בפוליטיקה. הם כבר מדינאים.
ונתניהו? הוא היה מיואש. בדרך החוצה. אחרי התקציב החל מנהל מו"מ סודי עם היועץ המשפטי לממשלה על עסקת טיעון ואיתה פרישה מהחיים הפוליטיים.
בינתיים, המרכז-שמאל שכח מה הביא אותו לשלטון – המעבר של ליברמן מגוש נתניהו לגוש המתנגדים, המהלך האמיץ של גדעון סער לפרישה מהליכוד והקמת מפלגה, הנכונות של בנט לחצות קווים. חלקים מהימין, במילים אחרות. במקום לעטוף את מצביעיהם בצמר גפן, לבדוק את הטמפרטורה בסקרים, לפנק את הח"כים שלהם בתשומת לב מוגזמת, ראשי גוש השינוי התמקדו בתנופת חקיקה ורפורמות. הם שכחו את הכלל הראשון בפוליטיקה: לשרוד.
שכחה היא עניין מסוכן. מה שקרה אחר כך ידוע לכולם: ההבקעה המפוארת של יריב לוין, עידית סילמן. אופורטוניזם טהור, חסר בושה – אך גם צפוי.
זו לא הייתה הפתעה. מעטים העריכו שהקואליציה הזו תאריך ימים; היא הייתה מוחזקת בסלוטייפ ושני גפרורים. מה שהתברר לנו בבחירות האחרונות הוא שלא רק הקואליציה התפרקה, הגוש עצמו מת. היה היה גוש אנטי-נתניהו, ואיננו עוד. שום דבר לא היה ממש מתואם. הקולות בוזבזו. האיחודים לא התרחשו, הסכמי העודפים נזנחו. גנץ הסביר שרק הוא יכול להיות ראש ממשלה ותקף את ראש הגוש שלו. מרב מיכאלי והעבודה פעלו נגד לפיד. העבודה לא הייתה מוכנה להתאחד עם מרצ. ליברמן הסתכסך עם לפיד. לפיד התמקד בעיקר במפלגתו. בנט פרש, לא סיפר למי יצביע והלך להופיע בפני מכינות קדם-צבאיות. וזה עוד לפני שעסקנו בקרבות המרים בפוליטיקה הערבית.
לפני כמה חודשים ראיינתי את שמרית מאיר, היועצת הקרובה ביותר לנפתלי בנט. לתפיסתה, הפשרות והמגעים עם המפלגות הערביות בישרו אסון לגוש השינוי – בפרט אחרי ההידרדרות הביטחונית ועליית בן גביר. היא סברה שלפיד, בוויתוריו בפני המפלגות הערביות, ירחיק את הבוחרים מהמרכז-ימין, שבלעו בחוסר רצון את הממשלה. מאיר הציעה לבנט להפוך לראש ממשלת המעבר, לשחק בונקר עם המנדטים המועטים שלו במרכז-ימין, לומר שאיננו לחיץ וללכת לבחירות. היא הזהירה שיהיה מחיר כבד בקלפי לכניעה לסחטנות בעיצומו של סכסוך לאומני, ושהפנייה של לפיד שמאלה מסוכנת. אני משאיר לקוראים להחליט עד כמה צדקה.
כאשר מחנה מפסיד בבחירות, מיד צצה הקלישאה על "הסכינים הארוכות" ש"יישלפו". זה דימוי שאיבד את כוחו מזמן, אבל במקרה של גוש המרכז-שמאל, הוא גם שקרי לגמרי. הסכינים במרכז-שמאל לא נשלפו ביום שלישי בלילה עם פרסום תוצאות המדגמים, כי הסכינים הללו שלופות כבר חודשים. הן עוסקות בדקירה. במצב כה עכור, ברור שחילופי ההאשמות בין יש עתיד למחנה הממלכתי יבואו מיד אחרי התבוסה. הבנאליה הכתה ביום רביעי אחרי הצהריים: "בגללכם הפסדנו". "לא, בגללכם".
האמת? כמובן שהמחנה הממלכתי – שניהלה קמפיין די אסוני בעצמה, ויצאה ממנו בשן ועין – צודקת יותר. גנץ וגדעון סער ייצבו את מפלגתם. הם המפלגה היחידה בגוש שלא איכזבה ביחס לסקרים.
אי-האיחוד של מרצ והעבודה הוא אשמתה הבלעדית של מרב מיכאלי וההיבריס החלול שלה. מותה של מרצ אינו מפתיע, אך הייתה זו מיכאלי שסירבה באדיקות להסכים לריצה משותפת עם גלאון, טענה שוב ושוב שיש לה "נתונים" ושהדברים "נבדקו" מחקרית, דחתה כל הצעת פשרה של לפיד
במטה לפיד, לעומת זאת, שרר רוגע לא טבעי. הקפדה על פאסון ומאחוריה גבעות של זחיחות. הרבה אחרי חצות ביום שלישי, עוד הסבירו ח"כים ביש עתיד שהתוצאות יתהפכו עד הבוקר. ארבע מערכות בחירות שבהן ביבי נבלם עשו את שלהן. הסוקר של המפלגה הבטיח שאין לנתניהו 61, פשוט אין. סימני האזהרה היבהבו חזק. שישה ימים לפני הבחירות הוגש לראש הממשלה לפיד הסקר היומי. הוא בחן שני מצבים: כאשר הערבים מקבלים שמונה מנדטים, וכשהם קופצים לעשרה. בתרחיש הראשון, מרצ לא עברה את אחוז החסימה. בתרחיש השני, היא גם לא עברה.
בשלב הזה, מנהיג הגוש היה צריך לבצע חישוב מחודש, אגרסיבי. לוקח זמן להדהד מסרים, בפרט בעת לחץ של מערכת בחירות. בלי מרצ, אין בלימה של נתניהו. לכן התשובה ברורה: לשחרר את מי שמתלבט בין לפיד לזהבה גלאון להצביע למרצ. לפיד ידע בעבר כיצד לומר לתומכיו – אם אתם רוצים, תצביעו למרצ. גם נתניהו שיגר אמירה כזו בבחירות הקודמות, כאשר חשש לגורל רשימתו של סמוטריץ'.
מה לפיד עשה? הוא חיכה. יש סקר בכל יום. למחרת, רק חמישה ימים לבחירות, מרצ עברה על ארבעה מנדטים. יום לאחר מכן אפילו צמחה לחמישה. אלה מספרים חסרי משמעות, שרק ממחישים מצב מעורער, על סף אחוז החסימה. הם התקבלו כתורה מסיני במטה מפלגת השלטון. כערובה. בשלב הזה תידרכה יש עתיד שמעמדה של מרצ יציב וחזק. זה היה חוסר אחריות משווע. אם מפלגה קטנה בגוש גדול מתנדנדת, ובסקר יומי פחות משבוע לבחירות נשארת בחוץ, לא לוקחים סיכונים. אנשי לפיד התווכחו עם כל העולם ואשתו: "אנחנו רואים שמרצ יציבה". יומיים לפני הבחירות התכתבה זהבה גלאון בוואטסאפ עם לפיד. היא ביקשה ממנו שיגיד, בקולו, שאפשר להצביע מרצ. לפיד השיב לה שמערך השכנוע של יש עתיד עובד יותר למען מרצ מאשר למען מפלגתו, ושהוא לא מתבטא יותר פומבית.
בטור זה וברבים אחרים, קיבל לפיד מחמאות נדיבות על הדרך השקולה והאסטרטגית שבה ניהל את מערכת הבחירות הקודמת – זו שהסתיימה בהקמת ממשלת השינוי. יו"ר יש עתיד הפגין סבלנות מנהיגותית, ראייה למרחוק – ובעיקר, נכונות לוותר. הוא הצליח במבחן התוצאה. אך מי שנתן לו קרדיט על הצלחת הגוש בפעם הקודמת, צריך להעניק לו גם את האשראי המפוקפק על הכישלון החמור הנוכחי.
יש לו נסיבות מקלות: אי-האיחוד של מרצ והעבודה הוא אשמתה הבלעדית של מרב מיכאלי וההיבריס החלול שלה. מותה של מרצ אינו מפתיע, אך הייתה זו מיכאלי שסירבה באדיקות להסכים לריצה משותפת עם גלאון, טענה שוב ושוב שיש לה "נתונים" ושהדברים "נבדקו" מחקרית, דחתה כל הצעת פשרה של לפיד. היה ברור לכל מי שמבין משהו בפוליטיקה שזה הימור מוטרף. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, העבודה די קרובה לאחוז החסימה, ומרצ נמצאת מתחתיו. עצם ההתקרבות לכישלון ממחישה את ההבלים שמפלגת העבודה פיזרה.
אשמתה של מיכאלי אינה מוטלת בספק, אך מרצ ממילא הייתה פגר. שריה פרשו או הופרשו מהפוליטיקה, ומצביעיה קיבלו חלחלה כאשר המילה געוואלד נהגתה שוב. במקביל, היו אלה הח"כים הערבים שפירקו את סיעותיהם בעצמם. השנאות האישיות בין הנבחרים הערבים כה עזות וחריפות, שספק אם התערבות פומבית של לפיד הייתה מסייעת. מאחורי הקלעים הוא פעל, אבל בל"ד והפופוליזם הלאומני שלה היו נחושים לשבור הכל. ומה לגבי הסכמי העודפים? ובכן, מתברר שכשבועיים לפני הבחירות, ראש הממשלה עסק באינטנסיביות בעסקת חבילה בתוך הגוש: רע"מ תחתום על הסכם עודפים עם מרצ, בל"ד תחתום מול חד"ש־תע"ל, והעבודה עם ישראל ביתנו.
מה קרה? ליברמן הודיע שאיננו "מאמין" בהסכמי עודפים (לאלוהים הפתרונים מה זה אומר), וכמובן שתי הרשימות הערביות היו מעדיפות לחתום עם בנצי גופשטיין מאשר אחת עם השנייה.
שלא לייחוס, סיפרו לי פעילים בציבור הערבי מה עשתה יש עתיד: היא פעלה בצורה ישירה ועקיפה למען הצבעה למפלגות הערביות. סייעה ואף תיכננה מערכים לעידוד הצבעה. "כל דבר שאנחנו צריכים, יש עתיד סידרה לנו. תוכנות, הסעות, מה שאתה לא רוצה", אמר לי פעיל אחד, "בחיים לא ראינו דבר כזה. והכל מאורגן, ממוחשב". שיעורי ההצבעה של הערבים אכן הלכו ועלו. זה לא קרה סתם.
אם זה המצב, תגידו, אז במה טעה לפיד?
הנה הבעיה: לבד מהפקרת מרצ, טעות דרמטית, השגיאה נעוצה בקמפיין שלו ממש. ביש עתיד השתכנעו שבאמצעות כמה חודשים בראשות הממשלה אפשר לנהל קמפיין נשיאותי, כמעט ללא התקפות על הצד השני. ללא נגטיב. אנשיו ספרו וחזרו על הישגיו: המבצע ברצועת עזה, ההסכם מול לבנון, הנסיעה לאו"ם. השלטים היו סולידיים, נטולי הקשר. הראו בהם את לפיד עם חליפה, ואיזו אמירה גנרית על "העתיד". בסביבת לפיד הייתה איזו תקווה שייווצר סחף, אפילו אצל ליכודניקים, שלפתע יראו את האור ויבינו שבעצם הוא-הוא האלטרנטיבה לנתניהו. כל זה היה אמור לקרות בלי פנייה ישירה לליכודניקים, ואחרי שלפיד טס לאו"ם והעניק נאום (מרשים) שתי מדינות לשני עמים. זאת אומרת, אחרי שחתך שמאלה. מוזר, כבר אמרנו.
קמפיין "לפיד הוא ראש הממשלה" היה אמור לשתות את המנדטים מהמחנה הממלכתי, ואולי עוד מנדט וחצי בין הגושים. לא צריך להכביר מילים: הוא נכשל. לא רק שמרצ דולדלה עד מוות, הצמיחה של יש עתיד נראתה בתוצאות האמת מרשימה פחות מאשר בסקרים. קמפיינים כאלה מנהלים עם מנהיגים ששימשו בתפקידם זמן רב. לפיד לא יצא אל הקהל שלו והבהיר שהמולדת בסכנה; לא יזם עימותים חריפים עם ביבי, לא נראה במיוחד בשטח. הטקסטים האחרונים שלו לפני הבחירות עסקו בישראליות, פיוס לאומי, פטריוטיות.
ראש הממשלה כנראה סבר שהבידול שלו, כמי שמתנשא מעל הפוליטיקה הקטנה, יוביל אליו מתלבטים שמאסו מהשיח החומצי הפוליטי. ייתכן שהאסטרטגים שלו חששו שאם יאמר שהבחירות גורליות, היסטוריות, ושהדמוקרטיה הישראלית על סף חורבן – כפי שדיקלמו אישים אחרים בגוש – הליכודניקים יתעוררו, ינהרו וינקמו בקלפיות.
אבל הליכודניקים כבר היו ערים. מאוד. ועוד יותר מהם: הש"סניקים ותומכי סמוטריץ' ובן גביר. לפיד התמכר לעבודה העניינית, לתפקיד ראש הממשלה, והזניח את הפוליטיקה הפומבית, מאמין שמעשים ידברו. לפיד סיים את הבחירות כמנהיג היחיד של המרכז-שמאל, עם מפלגה גדולה בהרבה; סיפור הגנרלים נגמר. מפלגה יש לו; עכשיו הוא צריך לוודא שיש גוש.
בסרט "שר הטבעות" יש סצנה שבה עומד הקוסם הזקן גנדלף על גשר ונלחם בשד אימתני שרודף אחרי החבורה. בשלב מסוים הקוסם מטיח את המטה שלו, הכישוף עובד, הגשר שלפניו קורס אל התהום ואיתו היצור המאיים. לרגע נדמה כי הסכנה חלפה. אך אז, ממש ברגע האחרון, נשלח זנבו של השד לרגלו של גנדלף ומושך אותו איתו אל המעמקים השחורים.
נזכרתי בסצנה הדרמטית הזו כאשר הבטתי בתוצאותיה של מפלגת מכחישי הקורונה או מתנגדי החיסונים הקטנה. הם קיבלו כ-14 אלף קולות בישראל, רבים מהם במעוזי המרכז-שמאל. אלה האנשים שצורכים וצרכו את המחקרים המוטים, הפרסומים המעוותים או ראיונותיהם של פרופסורים חדורי שיגעון גדלות בתוכנית של אורלי וגיא בפייסבוק. למרות כל הפרסומים המדעיים, והנתונים בעולם האמיתי, הבוחרים האלה צורכים עובדות אלטרנטיביות – כאלה שטוענות שהקורונה היא לא הבעיה, אלא החיסון. רבים מהם אימצו תיאוריות קונספירציות מורכבות ומפחידות, מפחידות כמו השד ההוא ב"שר הטבעות", כדי להסביר את העולם.
אלפי הבוחרים הללו חדורים תחושת עוול עמוקה, תודעתם עדיין עוסקת בסגרים שהוטלו בישראל ובעולם, לפני שהיו לנו חיסונים. דבר אחד ברור: הם חיים בבועה שיצרו לעצמם. יש ביטאון היוצא בקביעות, איסוף כסף בלתי נגמר, סכסוכים אישיים ומה לא.
מדובר במיעוט מבוטל. ראשיו היו משוכנעים שהם עומדים להביא מהפכה פוליטית; התברר שאחרי שדיברנו כה רבות בטענותיהם (גם אני, מודה) התמיכה בהם זעומה. אבל הנה השבוע הבוחרים האלה נקמו. אחרי שהטיעונים שלהם הובסו, הקורונה הפכה לעניין נשלט, ומי שהכחיש את המגפה או התנגד לחיסונים התברר כאוויל – הייתה להם לפתע השפעה. רבים ממתנגדי החיסונים ראו עצמם לפני הקורונה כאנשי שמאל, מרצ ומפלגת העבודה. לאחר שהתפרצה המגפה, הם תיעבו ורדפו את ניצן הורוביץ, שהיה שר הבריאות, ונטרו טינה למפלגה שהייתה פעם ביתם. אין דרך להוכיח זאת, אבל ברור שמרצ הפסידה אלפי קולות בשל מדיניות הבריאות (האחראית) שלה. אלה חלק מהקולות שהיו חסרים לה ברגעים המותחים השבוע, כדי לעבור את אחוז החסימה.
שיהיה ברור: אינני משווה את מתנגדי החיסונים או מכחישי הקורונה לשד ההוא, משר הטבעות. אך חלק מהתפיסות שהם מציגים, כמו גם תיאוריות קונספירציה אחרות, מאיימות בעיניי יותר מכל שד. אלה אנשים שמכנים רופאים, פקידי ציבור ועיתונאים בכינויים כמו "מנגלה" ומזהירים מבתי דין שדה. מרצ, מפלגה שהייתה מסורה לערכי הקידמה, בהחלט לא התאימה להם יותר. כאשר ראיתי את התוצאה שאליה הגיעה הקבוצה ההזויה הזו, והדרך שבה אולי תרמה לנפילת מרצ ולעליית הימין, לא יכולתי שלא לחשוב על הזנב של השד. נכרך, ומפיל את הכל אל התהום.
