אמא ושני ילדים עומדים ליד מיטת קומותיים ממתכת, ללא מצעים; אישה בת 64 בלי גישה למים חמים ובלי תאורה; אישה בפנים כבויות שמחבקת את הכלב שלה ומביטה מבעד לסורגים. כל אלה כיכבו בשבוע האחרון בחשבון הטוויטר של ח"כ אבתיסאם מראענה (העבודה), שניצלה את החסינות שלה כדי לבקר שוב ושוב במתקן יהלו"ם של רשות האוכלוסין וההגירה בנתב"ג, שם מוחזקות "מסורבות הכניסה" שברחו מהמלחמה באוקראינה. גם ח"כ ולדימיר בליאק שביקר במתקן פנה במכתב מזועזע למנכ"ל הרשות, עו"ד תומר מוסקוביץ', והלין על התנאים התת-אנושיים: תאי מעצר צפופים, מלוכלכים ומיושנים, אוכל לא מתאים ויחס משפיל.
במוצאי שבת העלתה ח"כ מראענה סרטון שבו תיעדה סירוב להכניס אותה למתקן – ככל הנראה, אחרי שנמאס להם מהתיעוד שהעלתה לטוויטר – בנימוק שלא תיאמה את ביקורה במקום. הסיטואציה המופרכת הזו, של ח"כית שמתדפקת על דלתו של מתקן כליאה ומתחננת להיכנס, היא תוצאה של סיטואציה משפטית מופרכת עוד יותר: ההגדרה של מתקן יהלו"ם כ"מתקן משמורת מיוחד".
יהלו"ם לא מופעל על ידי שב"ס, ועל כן מבחינה משפטית הוא מוגדר "מתקן משמורת מיוחד" ולא כ"בית סוהר". אחת ההשלכות המשמעותיות ביותר של ההגדרה המוזרה הזו היא העובדה שהמתקן לא כפוף לחובה שמוחלת על שאר בתי הסוהר, כולל המאובטחים ביותר, לאפשר למי שהוגדרו כ"מבקרים רשמיים" להיכנס אליהם ולהתרשם מתנאי הכליאה.
רשות האוכלוסין נהנית מהיכולת לפתוח את דלתות המתקן כשהאינטרסים ויחסי הציבור שלה מצדיקים זאת, ולסגור אותם כשנמאס לה מהצילומים והדיווחים שמועברים לתקשורת
סעיף 72א לפקודת בתי הסוהר מאפשר למבקרים רשמיים לבדוק את התנאים, את אופן הטיפול בכלואים ולשוחח עם כל אסיר. ה"מבקרים הרשמיים" לפי החוק הם אנשי משרד המשפטים, הסניגוריה הציבורית, נציגי לשכת עורכי הדין, וגם שופטים וחלק מראשי ועדות הכנסת. לכולם ניתנה בחוק רשות להיכנס מתי שירצו – כולל בביקורי פתע - ולהסתכל על המקום שאיש מאיתנו לא רוצה להביט בו.
הביקורות שמבצעים המבקרים הרשמיים הן מן הכלים האפקטיביים ביותר שמערכת המשפט בישראל יצרה להגנה על זכויות האסירים ולשמירה על תנאי כליאה ראויים ואנושיים, אפילו למי שהורשעו בביצוע עבירות חמורות. כך, למשל, בג"ץ הצפיפות בבתי הסוהר – שחייב שטח מחיה מינימלי לכל אסיר - נסמך על מדידות ונתונים שנאספו במשך שנים על ידי מבקרים רשמיים.
בלי ביקורים שיטתיים, קבועים, שמנותקים משיקולי יח"צ ומאינטרסים של הגוף הכולא, אין כל ערובה לשמירה על כבוד האדם הבסיסי של כלואים המוסתרים מעיני הציבור. בלי יכולת לקיים ביקורי פתע כאשר יש לכך הצדקה, אין כל סיכוי לאתר כשלים ופגמים שנוגעים ליחס לאסירים, לענישה, להחזקת קטינים ועוד.
אבל כנראה שמה שמגיע אפילו לאסירים שביצעו עבירות קשות, לא מגיע למי שהפרו לדעת רשות האוכלוסין את מדיניות ההגירה הקדושה של ישראל. רשות האוכלוסין נהנית מהיכולת לפתוח את דלתות המתקן כשהאינטרסים ויחסי הציבור שלה מצדיקים זאת, ולסגור אותם כשנמאס לה מהצילומים והדיווחים שמועברים לתקשורת.
ד"ר איילת עוזבעבר, כולל השבוע בפני ועדת הכנסת לעובדים זרים, ניסתה הרשות להתחמק מביקורת חיצונית במתקן יהלו"ם בטענה שמשרד הפנים מאפשר למבקרים מטעמו לקיים ביקורות במתקן. אבל ביקורת מטעם משרד הפנים – שמתקיימת במועדים הנוחים לרשות האוכלוסין ובתיאום איתה – היא לכל היותר עלה תאנה שמטרתו לפייס את מקבלי ההחלטות או לזרות חול בעיניהם. לא פלא שבשנים 2017, 2019 ו-2020 לא נערכו כלל ביקורות במתקן, ושגם כשהמבקרים מטעם משרד הפנים התריעו על ליקויים חמורים - זמן רב חלף עד לתיקון של חלקם בלבד.
הגיע הזמן לעשות לאנומליה הזו סוף, לקבוע בחוק במפורש שפרק המבקרים הרשמיים בפקודת בתי הסוהר יחול על כל מקום בישראל שבו כלואים בני אדם – בין אם יקראו לו "בית סוהר, "מתקן משמורת מיוחד" או כל שם יצירתי אחר, ולתת לאור השמש לחטא גם את היהלום.
- ד"ר איילת עוז היא מנכ"לית המוקד לפליטים ולמהגרים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
