זה היה בשבועות הראשונים של המלחמה, כשהגדוד שבו אני משרת במילואים הוצב בהגנה בגבול הצפון. באחד הערבים, כשהחורף כבר נתן את אותותיו והשהות בשטח החלה להוות אתגר גם מבחינת מזג האוויר, הגיע משלוח של אוכל חם, אבל כזה ששומרי כשרות כמוני לא זוכים לאכול. אוכל דרוזי טעים ומיוחד, עלי גפן וממולאים עם טעם שאני לא הכרתי, והשוס – כשר. אחד הלוחמים התקשר למספר הטלפון שהיה על הארגז, ואיבסתם, אישה דרוזית מדהימה מהכפר חורפיש, ענתה לו והסבירה לו שכדי שתוכל לפנק את חיילי צה"ל היא מבשלת אוכל דרוזי אותנטי (וטעים מאוד) בפיקוח כשרותי.
כחצי שנה לאחר מכן (בסבב השני מתוך שלושה סבבי מילואים) יצאתי מעזה ישירות למתחם אוכל ופינוקים לחיילים שהוקם על ידי מתנדבים בכניסה למושב שובה. הקיץ של עזה קשוח מאוד, ומעבר לחמסין וליובש כלי הנשק שלנו מתמלאים אבק. תוך כדי שמתנדבת מרעננה מעמיסה לי צלחת אוכל חם נשאלתי על ידי הצעיר שמנהל את המתחם האם יש משהו שהוא יכול לשדרג. אמרתי לו שאם הוא יכול להשיג קומפרסור (מדחס אוויר) זה יעזור ללוחמים שיוצאים מעזה ונוכל לנקות איתו את הנשקים. בביקור הבא שלי באותו מקום כבר ניקיתי את הנשק עם הקומפרסור החדש.
במהלך 299 ימי המילואים שביצעתי מאז 7 באוקטובר ועד היום, בצפון, בעזה ובלבנון, נתקלתי במאות ישראלים טובים שמחבקים את חיילי צה"ל בצורה מרגשת במיוחד. סוג של תמונת מראה לדחייה שאנחנו חשים ממי שאמור לחבק אותנו, או לפחות לאפשר למשפחות שלנו לשמור על שפיות בסיסית – ממשלת ישראל.
זה לא מאמר פוליטי. יש מבין אנשי המילואים כאלו שתומכים בממשלה הזאת וכאלו שמתנגדים לה. כמו בחברה הישראלית – גם בקרב אנשי המילואים אין תמימות דעים לגבי פעולות הממשלה. אבל בדבר אחד ניתן לומר שיש "הסכמה רחבה": אין בממשלה מישהו שנלחם את מלחמתנו. רוב משפחות המילואים שקועות עד צוואר במאבק בירוקרטי והגשת אותן בקשות פעם אחר פעם ל"קרן לסיוע" – גוף שהוקם כדי לתת מענה למצוקת משפחות המילואים במלחמה. מדובר בהחזרים על עזרה רגשית לילדים, בייביסיטר וכדו'.
מדינת ישראל שלחה אותי לחצות את גדר הגבול לעזה וללבנון כשאשתי נשארת בבית עם ארבעה ילדים במשך חודשים ארוכים, אבל לא סומכים עליה שהיא לא החליפה בין שתי המכוניות בחשבונית של כביש 6
דוגמה קטנה, שלגמרי מייצגת את הסיפור של רוב החברים שלי: מדינת ישראל החליטה שאנשי המילואים יקבלו החזרים על נסיעות במילואים בכביש 6. רעייתי אורטל (הגיבורה) הגישה בקשה מסודרת עם חשבוניות של הנסיעות שלי בכביש צפונה ודרומה. הבקשה נדחתה מכיוון שיש לנו שני כלי-רכב והיא לא הוכיחה שנסעתי ספציפית בכלי-הרכב הזה למילואים. מדינת ישראל שלחה אותי לחצות את גדר הגבול לעזה וללבנון כשאשתי נשארת בבית עם ארבעה ילדים במשך חודשים ארוכים, אבל לא סומכים עליה שהיא לא החליפה בין שתי המכוניות בחשבונית של כביש 6. זאת תחושה גורפת של רבים מאוד מהמשרתים, ובעיקר של משפחות המילואים – שנושאות את עיקר הנטל הביטחוני של מדינת ישראל. אין לנו אבא ואמא בממשלה הזאת. אין מי שלקח על עצמו להיאבק ו"להתאבד" על הצרכים הבסיסיים של משפחות המילואים.
ברדיו התראיינה שרה בכירה בממשלה שהסבירה למאזינים כמה חשוב שצה"ל יישאר בלבנון וימשיך לפעול בעזה. ואני תהיתי מי בדיוק יעשה את זה?
כמה דקות לפני שעליתי על האוטובוס שלקח אותנו לגדר הגבול עם לבנון, גנבתי לעצמי כמה דקות לבד באוטו. ברדיו התראיינה שרה בכירה בממשלה שהסבירה למאזינים כמה חשוב שצה"ל יישאר בלבנון וימשיך לפעול בעזה. ואני תהיתי מי בדיוק יעשה את זה? העצמאים שמתחננים לביטוח הלאומי רק כדי שיסבירו להם מדוע גבו להם מהחשבון עשרות אלפי שקלים? איזה אמא לארבעה ילדים תשחרר את בעלה למילואים (מעבר למאות ימים שהוא כבר שירת בעזה ובלבנון) אחרי שהיא הגישה כבר שלוש פעמים בקשה להחזרי בייביסיטר וכל פעם היא מקבלת סירוב כי היא לא הצליחה להוכיח שזה אכן בייביסיטר ולא תשלום על מסיבת פולמון בחופי תאילנד? כמה ניתן לסחוט את אותה חבורת פראיירים?
אני יודע שזה עלול להישמע קטנוני, ובמלחמת קיום לא מתעכבים על כמה מאות שקלים החזרים, והילדים יסתדרו גם בלי טיפול פסיכולוגי (אני בעצמי בן לאבא פוסט-טראומתי ממלחמת יום כיפור והצלחתי להגיע לגיל 43 גם בלי טיפול פסיכולוגי). אני יודע. אבל זאת לא הזעקה שלנו. הזעקה היא בגלל חוסר האכפתיות. אחרי כל כך הרבה זמן בחזית, לא מגיע לנו מישהו אחד שיאבק על הזכויות הבסיסיות שלנו? שר או ח"כ אחד מהממשלה שיקדיש את ימיו ולילותיו לנשים והילדים ששילמו בשנה האחרונה את המחירים הכבדים ביותר שאזרח יכול לשלם עבור מדינתו? איך יכול להיות שאף אחד לא מסתכל לשקד, הנסיכה שלי בת ה-5 שבשנה האחרונה כמעט לא ראתה אותי, ואומר לה: אני פה בשבילך.
אנחנו הולכים למילואים כדי להגן על מדינת ישראל, ונמשיך לעשות זאת. מצער מאד שמנצלים את הציונות שזורמת לנו בעורקים בצורה כל כך צינית
מכיוון שאין לי הסבר אחר, נראה לי שהם יודעים שלא משנה מה נקבל ומה המדינה תיתן לנו - אנחנו נמשיך לבוא למילואים. והם צודקים. אנחנו הולכים למילואים כדי להגן על מדינת ישראל, ונמשיך לעשות זאת. מצער מאד שמנצלים את הציונות שזורמת לנו בעורקים בצורה כל כך צינית.
חזי דרקסלר הוא לוחם בחטיבת אלכסנדרוני
