תהליך השלום מת. הפלסטינים פנו מזמן לדרך המאבק: מאבק אלים לסירוגין של חמאס והג'יהאד האסלאמי, ומאבק מדיני-דיפלומטי של הרשות הפלסטינית באמצעות המוסדות הבינלאומיים, תנועת ה-BDS וגורמים פרו-פלסטינים ברחבי העולם. ישראל, מצידה, פונה לממשלת "ימין על מלא", שעל הכוונת שלה העצמת ההתיישבות ביהודה ושומרון.
מותו של תהליך השלום משליך על תוצאה חמורה פי כמה: חיסול אפשרות החלוקה לשתי מדינות לשני העמים, וצעידה בעיניים פקוחות למדינה דו-לאומית או למדינת אפרטהייד. אם חלוקת הארץ תלויה בתהליך השלום, היא אינה עוד בת-קיימא. אך אם החלוקה לשתי מדינות, ישראל ופלסטין, עדיין אפשרית, יש רק דרך אחת להגיע אליה: הסכם כפוי על ידי המעצמות.
ואכן, כפי שמעיד ההיסטוריון הבריטי פרופ' ג'וליאן ג'קסון, הגנרל שארל דה-גול צפה כך את העתיד. במסיבת עיתונאים בסתיו 1967, סמוך למלחמת ששת הימים, הוא טען שהפתרון היחיד לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הסכם בינלאומי. האם התובנה שלו עדיין תקפה? האם קיימת היתכנות להסכם בינלאומי לסיום הסכסוך? הניסיון של 55 השנים האחרונות לא מבשר טובות. הנחת היסוד הייתה שכל הסכם מדיני חייב להיות תוצאה של מו"מ ישיר או עקיף בין הצדדים. לא נלקח בחשבון הסכם שייכפה עליהם מבחוץ.
הסכם אוסלו היה תוצאה של מו"מ בין הצדדים, אך גם כישלונו לא הביא את המעצמות לחישוב מסלול מחדש. לכל אורך "תהליך השלום" האכילו ארה"ב ואירופה את הצדדים גזרים במקום מקלות ורקמו מפות במקום לצקת בטון. עגלת תעשיית השלום דשדשה ושקעה בבוץ. מאחר שארה"ב ואירופה נכשלו, והצדדים לסכסוך הוכיחו שהם לא מסוגלים להגיע להסכם בכוחות עצמם, הגיעה העת לבחון את האפשרות של כפיית הסכם.
צריך לחפש מתווה כזה מחוץ לקופסה, והוא אפשרי רק בשיתוף פעולה מדיני בין ארה"ב וסין. ההשראה לשיתוף פעולה בין-מעצמתי עולה ממשנתו של צ'רלס דארווין, אבי תורת האבולוציה. הוא קבע שלא החזק או החכם שורד, אלא זה שמגיב בדרך הטובה ביותר לשינויים. והשינוי הגיאו-פוליטי החשוב ביותר ב-20 השנים האחרונות הוא עלייתה של סין כמעצמת-על המאתגרת את הסדר העולמי בהנהגת ארה"ב. הישרדות במרחב הבינלאומי כרוכה כיום בהכרה במעמדה של סין וביכולת לתמרן בהצלחה בינה לבין האמריקנים.
ההישרדות זקוקה לשדרוג - מתמרון בין המעצמות לשיתוף פעולה ביניהן. עליית המדרגה נרשמה בפגישה החודש בין הנשיאים שי ג'ינפינג וג'ו ביידן בשולי ועידת ה-G20 בבאלי, אינדונזיה, שם סיכמו לפעול במשותף בעניינים גלובליים. הסיבה לכך שהגבילו את השת"פ לסוגיות שאינן אזוריות נעוצה במחלוקת העמוקה ביניהם בשאלת טייוואן ובמלחמת רוסיה-אוקראינה, אולם אין זה פוסל אזורים אחרים.
האם קיימת היתכנות לשיתוף פעולה סיני-אמריקני לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לכאורה זה נראה חסר סיכוי. ארה"ב וסין ניצבות משני צדי המתרס במזה"ת: ארה"ב לימין ישראל וסין תומכת בגלוי בעולם הערבי; ארה"ב מתנגדת לאיראן וסין תומכת בה. וממילא, סין גם לא הראתה עד כה עניין במעורבות בסוגיות אזוריות והיא מושכת את ידיה מסכסוכים בין מדינות. היא פועלת בזירה הבינלאומית כשחקן בודד, ולא כמתווכת, שותפה או בעלת ברית.
האתגר לסין ולארה"ב בשיתוף פעולה לסיום הסכסוך חייב לענות על האינטרסים הבסיסיים של כל אחת מהן. האם שתי המעצמות יכולות לשתף פעולה במקביל לתחרות ביניהן בתחומים אחרים? אפשר שיש לכך אינדיקציה בדברי הנשיא שי בבאלי, שם הדגיש את אחריותן של סין וארה"ב לשלום העולם ורווחתו.
ד"ר שמואל חרל"פלארה"ב יש אינטרס להוכיח לסין ששיתוף פעולה ברמה האזורית אפשרי ומניב תוצאות. אם שיתוף פעולה ביניהן יניב תוצאות במזרח התיכון, הוא עשוי להוות תקדים לשיתופי פעולה נוספים באזורים אחרים, למניעת עימותים והפגת מתיחויות בעולם. לסין עשוי להיות אינטרס להראות לעולם שדווקא מעורבותה הביאה לסיום סכסוך בן יותר מ-100 שנים, שהמערב לא הצליח ליישבו.
שיתוף פעולה סיני-אמריקני לסיום הסכסוך ישנה את המזרח התיכון. הוא יעקר מתוכן את השאיפה האיראנית להשמדת ישראל, והאייתולות לא יוכלו להמשיך במסע ההרס והחתירה להגמוניה באזור. עיראק וסוריה יתכנסו פנימה לחשבון נפש לאומי. חיזבאללה יהפוך לשחקן לבנוני נטו ויצטרך להגדיר מחדש את מהותו כ"מגן לבנון". ישראל ופלסטין יחיו בשכנות של שלום, בגבולות מוכרים ובטוחים. סין וארה"ב יוכרו כמנהלות משותפות של העולם.
- ד"ר שמואל חרל"פ הוא איש עסקים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
