התייחסות העולם הערבי למלחמת יום-הכיפורים מגלמת תמונה הפוכה לדרך הזכירה והציון של האירוע בישראל. בעוד שבתודעה הישראלית התבססה מלחמת 1973 כטראומה לאומית מכוננת, המלווה בתחושות יגון, הלם והלקאה עצמית בגין הזחיחות, ההתנשאות, והדבקות בסטטוס-קוו, בעולם הערבי, ובפרט במצרים, נתפסת אותה המערכה מזה חצי מאה כניצחון היסטורי שהיווה נקודת תפנית בסכסוך בין הערבים לישראל. בכך, מגולם פרדוקס: ישראל סיימה את הלחימה בהישגים צבאיים משמעותיים אך רואה באירוע אסון לאומי, בעוד הערבים שספגו בתום המלחמה מהלומות עזות - תופסים אותה כ"ניצחון אוקטובר".
2 צפייה בגלריה
נשיא אלג'יריה בתקופת המלחמה טען כי "הערבים לא הביסו את ישראל - אלא את הפחד"
(צילום: ארכיון המדינה)
מבחינת העולם הערבי, מדובר היה באירוע שבמסגרתו שוקם הכבוד העצמי שנרמס במלחמת 1967, הושבו בכוח האדמות שנכבשו ב-1967, והופגנו יכולת לחימה, יוזמה, תחכום, סולידריות בין-ערבית, וכן יכולת לפענח את דרך החשיבה של ישראל שלא הצליחה להבין כי הערבים חותרים לקדם מהלך צבאי מוגבל שתכליתו שבירת הסטטוס קוו המדיני ולא "מלחמת שמד". מוחמד חסניין הייכל, הסופר והעיתונאי המצרי הנודע, טען בהקשר הזה כי המלחמה לוותה לראשונה בתכנון אסטרטגי דקדקני בצד הערבי, בהתנערות מססמאות חלולות, וכן בלימוד מעמיק של ישראל, תוך זניחת הזלזול וההתעלמות ממנה, כפי שרווח שנים רבות.
התפיסה הערבית את המערכה מומחשת היטב בדבריהם של נגיב מחפוז, הסופר המצרי הנודע, שטען כי "לאחר שש שנים שבהן המצרי פטפט אך לא דיבר, צחק ללא שמחה ושוטט ללא עתיד, עברה מצרים מעידן אחד לאחר, וממוות לאל-מוות"; ושל נשיא אלג'יריה בתקופת המלחמה, הווארי בומדיאן, שהסביר כי אל לערבים להפריז בהערכת ניצחונם כדי שלא ישגו כמו הישראלים לאחר 1967, וכי עליהם להכיר כי "לא הביסו את ישראל אלא את הפחד". הדי המלחמה ניכרים היטב במרחב הציבורי הערבי, בפרט במצרים: החל מתיאור נרחב של האירוע בספרי הלימוד; עבור דרך הקמת מונומנטים במרכזי הערים, כגון קבר החייל האלמוני ופנורמת אוקטובר בקהיר; וכלה בהפקת סרטים ובפרסום ספרים רבים המוקדשים למלחמה.
מדובר במידה רבה בזיכרון קולקטיבי סלקטיבי: במצרים ממוקדים בפרק הזמן שמפרוץ המלחמה ועד שבירת המתקפה המצרית ב-14 באוקטובר, תוך דחיקת אירועים כגון הצליחה הישראלית את התעלה, כיתור הארמיה השלישית, הדיונים בק"מ ה-101, וכן הסכם השלום עם ישראל והנורמליזציה בין שתי המדינות שהתממשו בעקבות המלחמה. בסוריה - הנצחת המלחמה מצומצמת יותר מאשר במצרים, הן בשל העובדה שהישגיה הצבאיים של דמשק היו מוגבלים יותר, והן היות והסורים לא זכו מחדש בשטחים שנכבשו מהם ב-1967, ולמעשה מעולם לא היו שותפים לחתירת סאדאת לנצל את המלחמה לצורך שבירת הסטטוס-קוו ולקידום המו"מ המדיני.
לקראת יום השנה ה-50 לפרוץ המלחמה, אשר יצוין בעולם הערבי ב-6 באוקטובר, גובר העיסוק בנושא במישורים התקשורתי, האקדמי והציבורי. הדבר ניכר בפרט במצרים, וכמעט ולא מתבטא ביתר מדינות ערב הממוקדות בבעיות הווה קשות, לרבות סוריה. ציון האירוע השנה, כמו בכל חצי המאה שלפני כן, ממשיך להתאפיין באווירה חגיגית ובמסגרתה מוצגת המלחמה כהישג לאומי היסטורי, ואף כמופת אסטרטגי הנלמד בבתי הספר הצבאיים ברחבי העולם.
במצרים בולט שילוב בין מאמצי הזכרה "מלמעלה", כלומר ביוזמת השלטון, שתכליתם בין היתר גיוס הציבור סביב הממשל והעלאת המורל הלאומי (בפרט נוכח נסיבות קשות ובראשן משבר כלכלי מתמשך), לבין "זיכרון מלמטה" שבמסגרתו מבוטא כיצד קבוצות שוליים זכרו את המלחמה או היו מעורבות בה, כמו למשל פלאחים, פועלים, נשים וילדים. בהקשר הזה בולט מיזם בשם "גיבור מעירנו" (בטל מן בלדנא), שמקודם בשבועות האחרונים בחסות ממשלת מצרים, והינו תחרות סרטים קצרים ובה מתבקשים האזרחים לתעד גיבורים מיישוביהם שנטלו חלק במלחמת 1973.
במסגרת הדיון סביב יום השנה ה-50 למלחמת יום-הכיפורים בולט העיסוק הרחב במצרים לגבי דרך הנצחת הנושא בישראל. במסגרת הזאת מקדישים אמצעי המדיה במצרים מקום נרחב לתיאור ביטויים להלקאה עצמית בשיח הישראלי - במיוחד כאלה שבהם מודגש כי שורשי מחדל 1973 נעוצים בזלזול בערבים שהפתיעו בביצועיהם הצבאיים - ובחומרים ארכיונים חדשים שאושרו לפרסום. בהקשר הזה ניכר עניין רב במידע אודות אשרף מרואן, הסוכן המצרי שהתריע על פרוץ המלחמה, לרוב בטענה כי ישראל משקרת בהצגתו כמרגל, וכי בפועל היה סוכן כפול בשירות קהיר.
דרך ההנצחה הערבית של מלחמת יום-הכיפורים, המנוגדת מיסודה לזאת הישראלית, משקפת את מורכבות היחסים עם מדינות ערב, ובראשן מצרים, ואת הצורך הישראלי להכיר באותה מציאות מרובת גוונים וניגודים. השלום שגובש עם החזקה שבמדינות ערב הוא נכס אסטרטגי רב חשיבות לישראל, אשר מלווה בשנים האחרונות בשת"פ ביטחוני תקדימי, וחיוני להשקיע כל מאמץ כדי לשמרו. עם זאת, הכרחי להכיר בפער הקיים בתפיסת השלום והנורמליזציה בין שני העמים, כפי שמשתקף בציבור המצרי שברובו ממשיך להפגין עוינות כלפי ישראל. מדובר בלקח בעל חשיבות עבור מקבלי ההחלטות בישראל גם כיום: הכרחי להמשך ולקדם את הנורמליזציה עם מדינות ערב, אך בה בעת להכיר כי קיים קושי מובנה לחדור לתודעה הציבורית הערבית, משימה שהסדר עתידי עם הפלסטינים עשוי בסבירות גבוהה לרככה, אך לא להעניק לה פתרון מלא.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
