איתמר בן גביר צדק. כאשר ראש הממשלה מכנס דיון כדי להחליט על תגובה לירי של יותר ממאה טילים מעזה, לא ייתכן להשאיר את השר לביטחון לאומי בחוץ. הוא השר; הוא הביטחון; הוא הלאומי. בנימין נתניהו העניק לו את התואר מרצונו החופשי, על מלא. אל תגידו שתואר הוא פייק, סרט צבעוני שעוטף בונבוניירה ריקה. תראו איזה כבוד עושים האנגלים לתואר, כמה יפה, כמה מפואר - תראו ותלמדו.
הכל חוזר אל המו"מ שניהל יריב לוין עם השותפות הקואליציוניות העתידיות. הליכוד בא לשולחן כשהוא נישא על גב הניצחון שלו בבחירות. הכוח היה שלו, הברית הייתה טבעית, כך סיפרו לנו, והעיקר, לאף אחת מהשותפות לא הייתה קואליציה אחרת. לכאורה, נפתחה הזדמנות לחזור אל הימים הטובים שבהם מפלגת השלטון החזיקה בכל התיקים החשובים והיה ברור לציבור מי מחליט מה ולמה.
קרה ההפך. דוק של ערפל מעיב על תהליך קבלת ההחלטות בנובמבר-דצמבר אשתקד. איך קרה שנתניהו ולוין, שני אנשים שהתן-וקח הפוליטי הוא הלחם שלהם, נכנעו לדרישותיהן של דמויות שוליים כמו בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. ייתכן שנתניהו שכנע את עצמו שהוא יתקן בהמשך הדרך את מה שקלקל בתחילתה; ייתכן שהחקיקה המשפטית המופלאה שהבטיח לו לוין העבירה אותו על דעתו.
כך או כך, הוא הקים ממשלה שלא מצליחה לתפקד, עם שלושה שרים בכירים שמנצלים בגלוי את הכוח שניתן להם כדי לקדם אג'נדה אישית, קפריזית, בניגוד לטובת המדינה ובניגוד לדעת רוב הציבור. הרבה תופעות מוזרות הנפיקו לנו 36 הממשלות הקודמות. ממשלה כזאת לא הייתה. קל להבין את הכאוס שנוצר במשרד המשפטים, נחלתו של לוין, ובמשטרה, נחלתו של בן גביר. קל להבין איך משרד האוצר הפך משומר הקופה לספונסר של ההתנחלויות ושל זרמי החינוך הדתי והחרדי. גביית המסים יורדת; התחזיות הכלכליות קשות, אבל סמוטריץ' משוכנע שהכול בסדר: הוא ירוקן את הקופה והקדוש ברוך הוא ידאג למלא אותה.
הסיפור בביטחון מורכב יותר. בשבוע שעבר, במהלך הדיון על עזה, כששרים ייחלו לתמונות של עזתים הרוגים, שכונות הרוסות, הלוויות, משהו שיתווך בין ההצהרות המתלהמות שלהם מתקופת האופוזיציה למציאות בשטח, הצבא אמר רגע אחד. תגידו מה אתם רוצים שיקרה, ואנחנו נבצע. אתם רוצים מלחמה? בבקשה. היא תימשך במקרה הטוב שבועיים, תעלה כך וכך, יהיו כך וכך נפגעים בצד שלהם, כך וכך בצד שלנו. את המצב לא נשנה מן היסוד.
אבל ההרתעה, אמרו השרים. כן, יש בעיה בהרתעה, מודים באוזניהם גורמים בצה"ל. הנוכחות של ארה"ב באזור פוחתת והולכת. כאשר מליציות איראניות תוקפות בסיסים אמריקניים, בעיראק ובצפון סוריה, האמריקנים נמנעים מלהגיב. האויבים שלנו, מטהרן וביירות עד שכם ועזה, רושמים לפניהם עובדה נוספת: בין הבית הלבן לממשלה בירושלים אין אותה קרבה, אותה אינטימיות. ולצד אלה, המשבר הפנימי בישראל. כל זה משפיע לרעה על ההרתעה.
השאלה היא ממה האויבים מורתעים. ההערכה הרווחת בצה"ל אומרת, שממלחמה כוללת הם מורתעים, מפעולות מוגבלות הם מורתעים כרגע פחות. ולכן ייתכן שנסראללה שלח מחבל לבצע פיגוע בצומת מגידו רק לאחר שווידא שהדבר לא יוביל להצבעה על מעורבות חיזבאללה; חמאס הרשה לג'יהאד האסלאמי לשגר רקטות מעזה, אבל בעצמו ירה רק נ"מ. חמאס לא שיגר רקטה אחת לעוטף.
ישבו השרים וישבו, ובסוף החליטו להסתפק בהפצצת עמדות של חמאס. למעשה השרים קיבלו את עמדת הצבא. נתניהו העדיף לשלם מחיר פוליטי מיידי, באיומיו של בן גביר ובזעמם של תושבי העוטף, במקום לשלם מחיר אחר כך, בהרוגים ובכישלון. זה לא יפריע לו, אם וכאשר ישוב לאופוזיציה, להבטיח שברגע שישוב לשלטון ישמיד כל זכר לחמאס.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזימה שקרה לשרים מול הרקטות מעזה הוא רק דוגמה. מסתבר שלמרות המעורבות המאסיבית של קציני וחיילי מילואים במחאה ולמרות הסירוב של הצבא להיכנע ללחצים הפוליטיים, כולל אלה של נתניהו, להעניש קצינים שאיימו לסרב, מעמדה של צמרת צה"ל בקבלת ההחלטות חזק כתמיד. מערכת הביטחון מספקת לנתניהו הצלחות בשטח שהוא יכול לנופף בהן ואי של יציבות ושיקול דעת בתוך הכאוס שיצר. זה לא מעט, במצבו.
אכן, בן גביר לא כשיר להשתתף בדיונים ביטחוניים. הוא נמהר מדי, כהניסט מדי, עסוק מדי ברושם שהוא מבקש לעשות על בוחריו. לא נותר אלא לשאול, איך אדם כזה יכול לכהן כשר הממונה על המשטרה. לא העכבר אשם, אמרו אבותינו. החור אשם. השאלה חוזרת, לפיכך, למקורה: מי מינה אותו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
