שלמה ומנחם גלבגיסר נהרגו במלחמת העצמאות. הם היו תאומים. אחרי ששירתו בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, הם הצטרפו לאצ"ל וללח"י. שלמה נהרג בקרב באזור רמלה, היום מושב בני עטרות. אחיו מנחם הוצב כמה חודשים לאחר מכן בחטיבת גבעתי, ונפל בקרבות על הגנת קיבוץ נגבה. דוד בן־גוריון, כראש הממשלה ושר הביטחון, שיגר לאביהם מכתב ניחומים והשתתפות בצער על מותו של מנחם; הוא נהרג כחייל צה"ל. אחרי מותו של שלמה לא נשלח דבר; האח הזה שירת עוד בתקופה שהאצ"ל פעל עצמאית, למורת רוחה של ההגנה. ההיסטוריון אודי לבל הביא את תגובת האב השכול לבן־גוריון: "אם האומה והצבא רוצים להנציח שמו של האחד ולשכוח את השני משום שהצרור שהפילו הפיל איש אצ"ל ולא איש הגנה – הינני מוחל על כך. קח נא אפוא את השתתפותך בחזרה".
ישראל נמצאת במלחמה הקשה ביותר מאז מלחמת העצמאות. מבחינת מספר החללים, בצה"ל לבדו, המלחמה הכבדה ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים. פוליטיקה של שכול היא עובדת חיינו. מאחוריה מסתתרות שאלות קנטרניות, לעיתים כואבות: מי תורם יותר ומי פחות. מי מונצח ומי פחות. את מי הממשלה מחבקת, וממי הממשלה מתעלמת. בראשית המלחמה בקע קול חזק של הלוחמים. בתמצית, הוא אמר שכולנו אחים. שבשטח כל הוויכוחים נראים מטופשים מול אתגר קיומי. אך ככל שהחיים התמשכו – הם לא חזרו למסלולם – הקול הצלול נבלע בהוויה הישראלית המפולגת.
פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה, המומחה הבולט בישראל ליחסי חברה־צבא, אומר שאין בכך כל חדש. ההפך: "אחרי סיומן, מלחמות מעוררות מחלוקת", אומר לוי. "יש ניסיון לייצר נרטיב המשתיק מחלוקת ומייצר אחדות מזויפת. 'שקט יורים' ו'ביחד ננצח'. היה לזה היגיון רב מאוד – שאני לא תומך בו – אם רוצים להשתיק כל התנגדות למלחמה עצמה. אני לא קונה את הטענה שכאשר ביחידה משרתים יחד ימין ושמאל יש לכך משמעות פוליטית. ברור שיש אחוות לוחמים, לכידות גבוהה של מה שמכונה 'היחידה הראשונית'. אך זו מתפרקת במהירות ביציאה משדה הקרב. אם הייתה לזה משמעות, לא היית רואה את החברה הישראלית נקרעת בשנות ה־70 וה־80 אחרי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. לכאורה כולם שירתו יחד, אבל כאשר הם השתחררו, כל אחד קידם את האג'נדה שלו".
למעלה משני עשורים, עוסק לוי במיפוי קשה ורעיל: מי הם חללי צה"ל. מאילו חלקים של החברה הישראלית הם מגיעים, ומה זה אומר עליה – ועל הצבא. תוצאות המיפוי של לוי הופיעו אצלנו לפני שנתיים, בטור של חן ארצי סרור. הוא התחיל במיפוי החללים בשבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, ב־1982. זו נקודת הייחוס. מאז הוא ממשיך לעשות זאת. בעשורים שחלפו מאז, ישראל הפכה למדינה המכורה לפוליטיקת זהויות; לשבטיות גמורה. ועדיין, בכל פעם שלוי מפרסם את נתוניו, מתעוררת מהומה. זהות היא עניין מורכב, מרובה רבדים; כל הנופלים הקריבו את חייהם בשירות המדינה. מה זה חשוב, יגידו ישראלים שמאמינים ב"כור ההיתוך" הוותיק, להתחיל ולבדוק – מי מהנופלים אשכנזי, מזרחי, מי דתי ומי מתנחל. ואיך אפשר לדעת, ממילא, כאשר החברה הופכת למגוונת יותר.
לוי שולל את הטענות הללו. הוא אומר שמאז ומעולם חשבונות השכול היו חלק מחיינו; הם פשוט שירתו את האליטה הישנה. הדוגמה הידועה היא ההקרבה יוצאת הדופן של הקיבוצים מאז קום המדינה; במלחמת יום הכיפורים, הם היו בערך 2% מהאוכלוסייה, אך 18% מהנופלים היו בני קיבוצים. פי תשעה. מחיר הדמים ששילמו בקיבוצים היה תמיד נושא מדובר מאוד.
לפני כמה שבועות פרצה סערה שהחלה בפרסום גורף בערוצי ימין; כזה שטען כי המתנחלים מקריבים את חייהם יותר מכל אוכלוסייה אחרת בישראל. הגרף ההוא הסתמך על נתון אחד בלבד (נופלים לפי מחוזות). הוא החסיר את כל ההרוגים בצה"ל עד התמרון הקרקעי. אך הכיוון הכללי, אומר פרופ' לוי, היה נכון. המיפוי שהוא מציע ומובא כאן שיטתי ובנוי על פרמטרים רבים. הוא בוחן את זהות כל חלל "עד רמת הרחוב", בודק רשתות חברתיות, בתי ספר, שכונות, מקצוע של ההורים והשכלה. הנתונים שלפניכם הם התוצר המחקרי שלו על זהות 563 נופלים מתוך 608 חללי המלחמה מראשיתה.
בהשוואה למלחמת לבנון השנייה וצוק איתן, אין גידול בשיעור החללים מאוכלוסיות חלשות. מה שקרה הוא שאליטה חדשה - בעיקר חובשי כיפה ממעמד בינוני וגבוה מעבר לקו הירוק, מקריבה הרבה יותר
המסקנות של לוי מלמדות בהחלט על צבא שהשתנה. החלק הגדול ביותר בקבוצת החללים היה ונשאר הקבוצה הוותיקה בחברה הישראלית – חילונים, גברים, מתחומי הקו הירוק, מעמד בינוני ובינוני־גבוה, לעיתים קרובות בעלי השכלה אקדמית.
אם במלחמת לבנון הראשונה הקבוצה הזו, שניתן לכנות "האליטות הישנות", היוותה למעלה מ-6 מכל 10 נופלים, ובמלחמת לבנון השנייה וצוק איתן כבר היה מדובר על 5 מתוך כל 10, הרי שבמלחמת עזה, עד כה, מדובר בכ-4 מכל 10 נופלים.
מה גורם לכך? זה לא שינוי בהרכב האוכלוסייה, אומר לוי. זה שינוי בהתנהגות. לדוגמה, יש פער בין הרכב החללים בבט"ש ובין הרכבם בלחימה משתי סיבות: ראשית, הרכב הכוח הלוחם שונה בבט"ש, ומבוסס על שיעורים גבוהים של מג"ב ושל יחידות הבט"ש, שבהן נוכחות הקבוצות המבוססות קטנה יותר. גם המעורבות של יחידות מיוחדות קטנה יותר בבט"ש. שנית, הקרבה מצומצמת של יחידות המילואים, שבחלקן קיימת נוכחות גבוהה של המעמד הבינוני־חילוני.
ובכל זאת, מומלץ לא להגזים: שיעור האוכלוסיות החילוניות עודנו גבוה פי כמה מכל קבוצה אחרת. הוא צנח, ללא ספק. דרך אחרת לומר זאת היא שהוא התאזן: במקום מצב שבו בעיקר חילונים נושאים בנטל הלחימה הקרבית וחירוף הנפש, יש יותר אוכלוסיות מתחת לאלונקה.
הקפיצה הגדולה ביותר בשיעור הנופלים היא בשיעור הנופלות. הנשים. לא הייתה לישראל מלחמה שבה 6.4% מהחללים היו נשים. רבות מהן היו התצפיתניות של בסיס נחל עוז; רק שם נהרגו 14 חיילות וקצינה אחת, סרן שיר אילת ז"ל. לוי מדגיש ששיעור הנופלות במלחמה דומה מאוד לשיעור הנשים שנהרגות בביטחון שוטף (כ־7%). אך אין ספק שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה במלחמה – וזה לא מקרי. צה"ל פותח את יחידות השדה והלחימה בפני נשים, וייתכן שהתפקוד העילאי שהפגינו חיילות וקצינות במלחמה סיים את הוויכוח בנושא. "אנחנו רואים תהליך משמעותי בעשור האחרון של כניסת נשים לתפקידים שנחסמו בהם בעבר – וזה תהליך שמדיר שינה מעיני הדתיים ובעיקר החרד"לים", אומר לוי, "הצבא מבין שהוא צריך להתאים את עצמו לדרישות פמיניסטיות, והוא גם נזקק לנשים ביתר שאת כמאגר כוח אדם. כי המאגרים האחרים אינם זמינים לו (החרדים) או מתייבשים".
1 צפייה בגלריה
פרופ' יגיל לוי. "יש ניסיון לייצר נרטיב המשתיק מחלוקת ומייצר אחדות מזויפת"
(צילום: הרצל יוסף)
אך אין ספק שהעלייה המשמעותית ביותר – מבחינה פוליטית ומבחינת מספרה באוכלוסיית החללים – היא במספר קציני וחיילי צה"ל שנהרגו ומגיעים מההתנחלויות ביהודה ושומרון. הטבלאות של לוי כוללות פילוח זהויות מדוקדק. לדוגמה, מתנחלים ממוצא מזרחי, דתיים ו"מתנחלים דתיים אשכנזים ותיקים". לטעמי שלי, מדוקדק מדי; החברה הישראלית הולכת ומתערבלת לתוך עצמה, והגדרות כאלה נראות נוקשות מדי.
אך גם כאשר מסתכלים באוכלוסיות מתנחלים בנפרד וגם כאשר מחברים את הכל ביחד, התוצאה ברורה: יש עלייה של 65% בשיעור החללים שהם מתנחלים, אל מול חללי מלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן. הפער הוא עשרות הרוגים. חלקם של מתנחלים באוכלוסייה עלה אף הוא מאז 2006, אבל לא בשיעור המתקרב לכך. המתנחלים הם כ־5% מהאוכלוסייה; שיעורם בקרב החללים עומד על כ־11.5%. לפי הנתונים, במלחמת עזה יש בפעם הראשונה חיילים מבתים חרדיים שנפלו (לוי מציין שהם אינם מ"נצח יהודה"), ויש פי שניים יותר הרוגים לצה"ל בקרב דרוזים, בדואים וערבים. בשני המקרים, של חרדים ומיעוטים, מדובר במספרים מוחלטים קטנים מאוד ובשיעור נמוך מחלקם באוכלוסייה.
לעליית הייצוג של מתנחלים בקרב החללים יש משמעות, אומר לוי. "קבוצות שונות שמשרתות בצבא מקריבות ולא נותנות לחזון הפוליטי שלהן ביטוי בתוך הטנק או הנגמ"ש, אך הן מתרגמות את החזון הזה לשפה פוליטית לאחר השחרור מהצבא. זה מה שקרה למזרחים אחרי מלחמת יום כיפור וביתר שאת אחרי מלחמת לבנון הראשונה – הם אמרו 'אנחנו נוכחים בצבא, אנחנו יכולים לתבוע כוח פוליטי רב יותר'. וזה מה שעשו דתיים אחרי מלחמת יום כיפור – חנן פורת המנוח וחבריו – שאמרו ש'נכון שנלחמנו יחד, אבל נלחמנו למען חזון אחר. השמאל רוצה לתרגם את יום כיפור כדי להחזיר את השטחים שלא העזנו להחזיר קודם, ואנחנו רוצים ללכת ליותר התנחלויות'". לפרופ' לוי – איש שמאל מוצהר – ברור לגמרי שפרסום הנתונים, הממחישים את הקרבת המתנחלים, יהפוך אותו ל"חביב הימין", כלשונו, אך "יש לי אינטגריטי אקדמי ואני לא משרת אף מחנה". הוא מעיר ש"בעבר הנתונים שפירסמתי זכו לאהדה בקרב אנשים שרגישים מאוד לחוסר שוויון בצבא, משני הצדדים של המפה הפוליטית".
בבדיקה קודמת של לוי הוא המחיש כיצד מאז 2005, בהתייחס לאבידות בעקבות ביטחון שוטף (להבדיל ממלחמות), רוב החללים מגיעים ממה שהוגדר "פריפריה חברתית־מעמדית". 8 מכל 10, לפי הנתונים שהציג. התמונה שהצטיירה היא של חוטבי העצים ושואבי המים, שהפכו לבשר תותחים – בשעה שהאליטה דהרה ליחידות טכנולוגיות.
המצב במלחמת עזה שונה לגמרי. בהשוואה לחללי מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן, אין גידול בשיעור החללים מאוכלוסיות חלשות – אם מדובר ב"מזרחים, מעמד בינוני ומטה, כולל דתיים", כהגדרתו, ואם בחללים שהגיעו ממשפחות עולים מחבר המדינות. לפחות ביחס למלחמה (שוב, להבדיל מבט"ש), מה שקרה הוא שאליטה חדשה יחסית – בעיקר חובשי כיפה ממעמד בינוני וגבוה מעבר לקו הירוק, מקריבה הרבה יותר באופן יחסי.
לדבריו, "הממצאים מעניקים תוקף לתהליך המתמשך שזיהיתי בעבודתי בעבר: המשך הירידה בתרומה הצבאית של המעמד הבינוני־חילוני לתפקידים החשופים לסיכון חיים גבוה, תהליך המשקף שינוי רחב בהרכב החברתי של הצבא".
לכל הממצאים האלה, אומר לוי, יש משמעות פוליטית עמוקה. "ככל שהנוכחות של המעמד הבינוני־חילוני נופלת בצבא הלוחם, ובמפת הקורבנות בפרט, הסיכוי שתצמח התנגדות לדרך הצבאית, לשימוש בכוח בידי ישראל, יורד אף הוא". במילים אחרות, אומר לוי, החברה הישראלית הופכת למיליטריסטית יותר משום שמעמד הביניים החילוני תורם פחות, סובל ונהרג פחות – ולכן פחות מושקע בשלום. הקול שהיה לו, בזכות מחיר הדמים ששילם, נחלש לטובת חלקים שונים לגמרי בחברה הישראלית – "כאלה שרואים בהקרבה עצמה סוג של אתוס".
