עד לפני כמה חודשים נחשב נשיא ארה"ב ג'ו ביידן למת פוליטית. בסקרים שנערכו בחודשי מאי, יוני ויולי השנה הוא ירד לשפל של 36% תמיכה בקרב הנשאלים, מהנמוכים בהיסטוריה האמריקנית. והנה, מהפכון. לפי סקר דעת קהל של "גאלופ" בסוף החודש שעבר, זכה ביידן ל-44% תמיכה, הנתון הגבוה ביותר עבורו מזה שנה.
הפרשנים תולים את העלייה הזו בכמה אירועים מהתקופה האחרונה, כמו תגובתו לביטול פסק הדין שהתיר הפלות, חיסול מנהיג אל-קאעידה איימן אל-זוואהירי, והעברת חוקים בקונגרס שמטרתם להפחית את האינפלציה, לשפר את שירותי הבריאות ומאבק האקלים. הירידה במחירי הדלק, השיפור הצפוי בתעסוקה והירידה הקטנה באינפלציה תרמו לתחושה שהממשל הולך בכיוון הנכון. אמת, יותר מ-50% מהנשאלים עדיין סבורים שביידן נכשל בתפקידו, אבל הדמוקרטים אופטימיים יותר לקראת בחירות האמצע לסנאט, הקונגרס ותפקידים אחרים שיערכו בנובמבר.
השינויים האלה בדעת הקהל הם חלק בלתי נפרד ממהלכיו של קמפיין מודרני. יועצי התקשורת נערכים במקביל לשתי אפשרויות בהתנהלות מסע התעמולה: הראשונה מבוססת על הערכת המצב התדמיתי של הפוליטיקאי בעקבות סקרים וקבוצות מיקוד שנערכו בעת הכנת הקמפיין; השנייה תתאים את עצמה לשינויים שמתרחשים במהלך הקמפיין, שלא ניתן היה לצפות אותם מראש.
בארה"ב זה עובד, אבל בישראל, למרות כמה וכמה אירועים ביטחוניים וכלכליים שהתרחשו לאחרונה, כמעט שאין שינוי בסקרי דעת הקהל לקראת הבחירות, לפחות לא בפער שבין הגושים שיכולים להרכיב את הקואליציה הבאה. אם יש תזוזות מסוימות הרי הן פנים-גושיות, כאלה שלא משפיעות על התמונה הכוללת.
כך קרה אחרי מבצע "עלות השחר", שנתפס בציבוריות כהצלחה בשל מיעוט הנפגעים, הפגיעה בראשי הג'יהאד האיסלאמי ואי-ההתערבות של חמאס. ראש הממשלה יאיר לפיד אמנם הכריז ש"החזרנו את היוזמה ואת ההרתעה הישראלית", אבל שינוי בסקרים הוא לא זכה לראות.
במקביל התפרסמו נתונים כלכליים משבריים: האינפלציה בישראל עלתה ב-5.2%, שמהווה שיא של 14 שנה, והדיור התייקר ב-17.8% (המדד הגבוה ביותר מזה עשור). ראש האופוזיציה בנימין נתניהו ושותפו יו"ר ש"ס אריה דרעי התנפלו כמובן על ההזדמנות בקמפיינים, סרטונים ועקיצות, ועדיין – מפת הגושים בסקרים לא משתנה.
הלאה. סוגיית הגרעין האיראני שוב עלתה לסדר היום לקראת החתימה הצפויה על הסכם מול ארה"ב, ושוב ניצל זאת נתניהו כדי להסביר לעוקביו על כשלי לפיד ובני גנץ. ומה קרה בסקרים? נאדה.
מדובר באירועים משמעותיים ביותר לכאורה בסדר היום הפוליטי בישראל, אבל אף אחד מהם לא הצליח לשנות את התיקו המסתמן – מנדט לפה, מנדט לשם. נדמה שגם אם יהיו התפתחויות מאז'וריות בתחומים האלה, גם הן לא ישפיעו, ושחוקי הקמפיין שעובדים בעולם, כמו בארה"ב למשל, פשוט אינם תקפים אצלנו.
ד"ר ברוך לשםהנה ניסיון לתת הסבר לכך. היועץ האסטרטגי האמריקני המנוח ארתור פינקלשטיין לימד את נתניהו שני מרכיבים בסיסיים בקמפיין של איש ימין: תקווה ופחד. נתניהו עשה אכן שימוש בשניהם בתחילת דרכו הפוליטית כאשר שילב את הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים" עם "נתניהו, עושים שלום בטוח". אלא שבשנים האחרונות, בעיקר על רקע הסתבכותו הפלילית, הוא נטש את התקווה והתמקד בהטלת אימה על בוחרים.
את קהל תומכיו הוא הצליח להפחיד שממשלה בלעדיו תהפוך משת"פית של מחבלים שרוצים להשמיד את המדינה. לכן הם כבר לא ישוכנעו להצביע למפלגות מהצד השני. מנגד, יריביו הפוליטיים משוכנעים שיו"ר הליכוד הוא דמון שיהרוס את מערכת אכיפת החוק בישראל כדי להציל את עורו, וגם הם לא ישנו את הצבעתם. וכך, בעוצמה כזו של תחושות שנאה, פחד ותיעוב, לבוחרים משני הצדדים נותר מעט מאוד מקום לשיקולי היגיון. יהיה מה שיהיה, וכמו שאמרו הגששים: הפוליטיקה בישראל לא זזה רוורס.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
