"אה, זה בשבוע הבא", אמר לי באדישות חבר בוושינגטון, "כמעט שכחתי מזה". דיברנו על הביקור הצפוי של בנימין נתניהו בבירה האמריקאית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
אפשר להבין מדוע שכח. ארצות-הברית נמצאת בשיאה של מערכת בחירות היסטורית. היא חוזה במלחמת אזרחים תקדימית במפלגה הדמוקרטית. ניסיון נחשוני להדיח נשיא מכהן מהמועמדות. השבוע העניק ביידן ראיון ל-NBC. אפשר לומר, בעדינות, שזה היה לא טוב; לפרקים היה קשה להבין מה המועמד הדמוקרטי ממלמל. 20 מחברי בית הנבחרים הדמוקרטים קראו לביידן לפרוש. העמדה הזו הופכת למקובלת יותר ויותר במפלגה. צ'אק שומר, מנהיג הדמוקרטים בסנאט, הלך אליו לפגישה ואמר לו שהגיע הזמן לעזוב את המרוץ. מקובל לומר שקריסות פוליטיות כאלה הן תאונה בהילוך איטי. במקרה של ביידן, מדובר בתאונה בהילוך מהיר. כשכל זה ייגמר, ספק אם יישאר לו כבודו העצמי. בוושינגטון מדברים על פרישתו כעניין של ימים; נחיה ונראה.
לאירועים יוצאי הדופן האלה, הצטרף השבוע ניסיון התנקשות דרמטי בפנסילבניה. "זה היה נס", אמר דונלד טראמפ, "אני אמור להיות מת". הוא דיבר בראיון עם ה"ניו יורק פוסט", וחזר כמה וכמה פעמים על הביטוי "הייתי אמור להיות מת". בליסטית, הוא לגמרי צודק: הנשיא לשעבר הפנה את ראשו ימינה, חלקיקי שנייה לפני שהקליע חלף ופגע באוזנו. הוא רצה לקרוא נתונים על כניסה של מהגרים באופן בלתי חוקי לארה"ב. אם היה מביט עוד חצי שנייה אל הקהל, הגיליון הזה כולו היה מוקדש לרצח מצולם. ואחריו, מי יודע מה היה קורה לאמריקה.
כהרגלו, המועמד הרפובליקני גילה אפס צניעות; אפשר למחול לו הפעם. "הרבה אנשים אומרים שזה הצילום האיקוני ביותר שהם אי פעם ראו. הם צודקים, ואני לא מַתִּי. בדרך כלל אתה צריך למות עבור צילום איקוני".
אם מתעלמים מכך שניסו להרוג אותו, זה היה השבוע של טראמפ. האמריקאים ראו ורואים בו דמות שנויה במחלוקת. הוא סיים את תפקידו כאחד הנשיאים הפחות פופולריים בהיסטוריה של ארה"ב. השבוע, בנסיבות כמעט טרגיות, הוא קיבל את החיבוק הממסדי. הנשיא ביידן נאלץ להתקשר. התקשורת האמריקאית, בחירוק שיניים, נאלצה להודות שאדם ניסה לרצוח את המועמד המוביל לנשיאות – וכמעט הצליח. הסקרים העידו על קפיצה – לא ענקית, אך משמעותית – בתמיכה בו. זהותו הפוליטית ומניעיו של היורה כבר לא משנים; ממילא הרשתות החברתיות התמלאו מיד בתיאוריות קונספירציה. חשוב מכל אלה: התגובה של טראמפ הייתה מרשימה פוליטית בכל קנה מידה, היפוך גמור למצוקה שמשדר הנשיא ביידן. הנשיא הקודם המחיש קור רוח פראי. אדם שיורים בו, וטורח לנזוף באנשי השירות החשאי שעליהם "לחכות", כי הוא רוצה להחוות את האגרוף שלו לקהל, בעוד הדם ניגר על פניו, ולומר "Fight". לפרשנים רבים בארה"ב יש בעיה קשה לכתוב את מה שכתבתי כאן; זה נשמע כמו תמיכה בטראמפ. אך האמירה הבאה איננה קשורה לעמדותיו, כזביו, הלשון האלימה והמשתלחת של טראמפ או יחסו לדמוקרטיה. האמת היא שטראמפ מעולם לא היה נשיאותי יותר, ומנהיגותי יותר, מאשר בשלוש הדקות הראשונות לאחר שנורה. יתרה מזו, הוא המשיך בכך; במקום להתמכר לגידופים כלפי אויביו, טראמפ הוא כרגע דמות ממושמעת מבחינת הקמפיין. ריח הניצחון הגדול כבר באפו.
בתנאים האלה, הדבר האחרון שמעניין את הפוליטיקאים של וושינגטון הוא נתניהו, המלחמה בעזה, המאבק באיראן, או המלחמה באוקראינה. למעשה, המועמד החדש של טראמפ לסגנות הנשיא, ג'יי. די. ואנס, אמר דבר מה שאמריקאים רבים חששו להגיד בקול רם: אוקראינה ממש לא מעניינת אותו. לישראל יש מעמד שונה בוושינגטון, לחלוטין. אך ענייני חוץ לא הכריעו ולא יכריעו בחירות אמריקאיות. הקשבתי השבוע לנאומים בוועידה הרפובליקנית. אחת הנואמות הייתה מדליין בריים. בנה, האסון קוריאה, נדקר למוות לפני שש שנים בהארלם, ניו-יורק. הוא שירת לפני בצבא האמריקאי, וכלשונה "ניהל חילופי אש עם הטליבאן באפגניסטן רק כדי שימות מסכין בניו-יורק". היא האשימה את התובע של ניו-יורק, אלווין בראג, שהתכוון לוותר לרוצחים של בנה על ענישה משמעותית. בראג הוא התובע שאחראי למשפטו הפלילי של טראמפ בניו־יורק; היה ברור שהנאום הזה תוכנן במיוחד עבורו. זו הייתה נקמה שהוגשה קרה – אך לא משוללת טיעון ענייני. בריים דיברה בזעם טהור, בתוכחה כלפי מי שכינתה "תובעים שמגלים חולשה כלפי פשיעה שהפכו את הערים שלנו לאזורי מלחמה!" מי שראה את סן־פרנסיסקו בשנתיים האחרונות, יודע שיש בזה משהו. ולבסוף, ההתגלות: "העיניים שלי נפקחו", היא נאמה, "קמלה האריס וג'ו ביידן, המתיימרים לייצג אותנו, נטשו אותנו, את המיעוטים העניים של אמריקה... דונלד טראמפ שותף לערכים שלנו: אהבה לאלוהים, למשפחה ולמדינה".
על דבריה צריך לציין שתי עובדות: הראשונה, היא שטראמפ מצליח בקרב מיעוטים יותר מכל מועמד רפובליקני אחר בעשרות השנים האחרונות. השנייה מופיעה לנגד עיניכם בטור זה. בכל מדד אובייקטיבי, הפשיעה בארה"ב במגמה ארוכת שנים של ירידה – עבירות רכוש, כמו גם עבריינות אלימה. זה ממוצע, כמובן. אין ספק שהמצב בחופים המערבי והמזרחי החמיר בשנתיים האחרונות. ייתכן שהציבור חש בהידרדרות עוד לפני שהנתונים זורמים. אך למעשה, גם במבט ארוך שנים – האמריקאים חשו שהמצב מידרדר. בשעה שדווקא השתפר. מה זה אומר? שהפוליטיקה כבר איננה עוסקת במציאות. היא עמוק בתוך עולם הדימוי.
ואכן, נתניהו בדרך לדימוי. נאום בקונגרס. שידורים חיים. אנגלית רהוטה. אם לשפוט מנאומים קודמים: מחמאות מהציבור הישראלי, עלייה נאה בסקרים ומכה אסטרטגית לישראל. זה מה שקרה אחרי נאומו הקודם בקונגרס, שהוביל לקרע חסר תקדים – שטרם אוחה – עם המפלגה הדמוקרטית. שני הדברים, מכה לישראל ונאום מוצלח, יכולים להסתדר יחד, בעולם הדימוי.
הנה עולם המציאות: "אפשר להחזיר אנשים חיים. יש שם אנשים חיים", אמר יואב גלנט לחבריו בקבינט השבוע. הוא דיבר על החטופים. לנתניהו הוא העיר – אם הצלחת לשחרר יותר מאלף אסירים עבור גלעד שליט. לא תשחרר הרבה פחות עבור 33 חטופים?
אלה לא שאלות שנתניהו יישאל בגבעת הקפיטול. הממשל חלש, נסער מהדרמה המקומית; בעת בחירות, ראש ממשלת ישראל הוא סחורה חמה לכל הצד הרפובליקני (ולחלק מהדמוקרטים). הממשל מתאמץ לצמצם מתחים מול לשכת נתניהו; כבר שבועות רבים שביידן ואנשיו מטילים אחריות בלעדית לעיכובים במגעים לעסקה על חמאס. הביקורת בממשל על המצב ההומניטרי ברצועה התמתנה. השבוע האמריקאים הרגו בשקט את הפרויקט הכושל של הקמת מזח צבאי ימי ברצועת עזה. חלק מהתחמושת שעוכבה כבר שוחרר. וושינגטון מבינה היטב את העמדה הישראלית על הצפון: אם חיזבאללה ייסוג עשרה ק"מ מהגבול, ויוזמת הוכשטיין תתקבל, המלחמה תימנע. אם חיזבאללה יסרב, צה"ל יפעל. גם הגרעין האיראני יתפוס חלק משמעותי מנאום נתניהו, והוא יודע היטב מדוע: יש שיתוף פעולה גובר עם האמריקאים סביב ההתפתחויות האחרונות שם. מערכת הביטחון של ארה"ב מוטרדת מאוד מסימנים, שדווחו בעמודים אלה לראשונה, על מהלכים הקשורים בקבוצת הנשק (היכולת הטכנית להרכיב ראש נפץ, להבדיל מהעשרת אורניום). ארה"ב גם העבירה מסרים לאיראן שמזהירים אותה לאור ההתפתחויות הללו.
מאחורי הקלעים ממשיכים לעבוד, בוושינגטון ובירושלים, על פריצת דרך מול סעודיה. עסקת ההגנה עם הסעודים יכולה להיות מובאת לבתי הקונגרס בין מועד הבחירות לבין כניסת הנשיא החדש לבית הלבן. אם ביידן או האריס ינצחו – הם לא צפויים לכך לפי הסקרים כרגע – זה יעבור חלק. אם טראמפ ינצח, יש עדיין סיכוי שהפוליטיקה האמריקאית תתעלה, לרגע, לטובת שלום אזורי ובלימת סין.
גורמים פוליטיים טוענים שנתניהו קושר בין השלום עם סעודיה לבין עסקת חטופים. שהוא דורש שהאמריקאים יספקו "חבילה מלאה". "אין שום קשר", אמר לי ביובש גורם שבקיא בפרטים, "אלה תזמונים שונים לגמרי".
ראשי מערכת הביטחון אומרים בכל הזדמנות, מישיבות קבינט ועד למשפחות החטופים, שאסור להחמיץ את ההזדמנות להשיב את החטופים; היא אולי האחרונה. זו עמדת הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד. באופן מפתיע, למסר הזה יש קונים. אריה דרעי, שנשבע למשפחות החטופים שיעביר עסקה כאשר זו תהיה על השולחן, שלח מכתב לנתניהו ביום רביעי. המסר היה ברור: לך לעסקה. השרות גילה גמליאל ומירי רגב אותתו שהן מקבלות את הניתוח הכללי של מערכת הביטחון.
הנה הוא, בתמצית: הנשיא ביידן הציג את עמדת ישראל. בעניין אחד הוא סטה מהתסריט הישראלי הרצוי – ההתייחסות למעבר משלב 1 לשלב 2 של הפסקת האש. מהניסוח של הנשיא אפשר היה להבין שמדובר בסוף המלחמה, ולא יהיה אפשר לחדשה (סעיף 14). בנוסף, חמאס דרש שבתחילת המגעים יתנהל מו"מ על מפתחות שחרור אסירים ומיקום כוחות צה"ל – ביחס לכל השלבים. במילים אחרות: סוגרים את המלחמה כעת. הנושא הזה הוא סעיף 8. משני המרכיבים, חמאס התקפל: ברור לגמרי כעת שמעשית, המלחמה יכולה להתחדש בין השלב הראשון לשלב השני. למערכת הביטחון זה היה חשוב כדי לשמור שוט מול חמאס, כדי להשיב את שאר החטופים. לנתניהו זה היה חשוב כדי לשמר את הקואליציה שלו, ולטעון שהמלחמה לא תמה.
כך או אחרת, חמאס רוצה עסקה. אפשר לסגור אותה. יש פתרונות לרפיח, ולכל השאר. בין היתר, ישראל הסכימה שפלסטינים שיאושרו בידה, ואינם חמאס, יפעילו את המעבר.
כאן נכנס המשחק הפוליטי לתמונה. בראש ובראשונה: הפחד הפוליטי של נתניהו מפרישתם של בן גביר וסמוטריץ'. מהברירה הבינארית: חטופים או ממשלה. הוא מנסה לרבע את המעגל. ראשי מערכת הביטחון לא מצליחים להבין – נכון לאמצע השבוע – מה נתניהו מתכנן. האם ייסע לוושינגטון, ומיד יחתור לעסקה, בחסות פגרת הכנסת? האם הפור נפל, ופגישתו עם הורי התצפיתניות, התמיכה של אריה דרעי ומירי רגב, כל אלה הם הזמנת לחץ פנימי ו"סימנים מעידים" לקראת השבת החטופים?
או שלחלופין, נתניהו כרגע משתדל להרגיע את הזירה הפנימית עם תחושה שהעסקה תכף פה, ואחרי הנאום בקונגרס הוא מתעתד למשוך, להקפיא, לגרור. לבסוף יסכל את העסקה עם טיעון יעיל, כזה שמוכן כבר מראש: דרישתו שלא יעלו מהדרום "חמושים פלסטינים" אל הצפון.
הדרך היחידה שאפשר לעשות זאת אפקטיבית, להבדיל מישראבלוף בסגנון "מצלמות" ו"ציוד טכנולוגי" היא באמצעות המשך החזקת מסדרון נצרים. לזה חמאס לא יסכים בשום אופן: ישראל כבר ויתרה על החזקת המסדרון. זו בעצם אחת הסיבות לפריצת הדרך במגעים, לפני מספר שבועות. גורמים בירושלים דחו את החשדות האלה: הם אומרים כי רה"מ מבין היטב שבמצב של עסקה, המסדרון יפונה; ושיש "פתרונות אחרים" על השולחן, שחמאס צריך להסכים להם, כדי להבטיח שחמושים פלסטינים לא יחזרו לצפון.
בעצם, זו כנראה התוכנית של נתניהו: למשוך ולמשוך, ואז להחליט. כמקובל אצלו. נתניהו לא זנח את התפיסה של הגליית ראשי חמאס כאמצעי לסוף המלחמה, להכרזה על ניצחון. אך כדי להגיע לשם, במערכת הביטחון סבורים שיהיה צריך לסכל את יחיא סינוואר. רק אז יהיה ניתן להגיע להסכמות עם ראשי חמאס שייוותרו – ולהציע להם לעזוב את עזה, בערבות ישראלית.
הזמן לא בהכרח עובד לטובת ישראל. צה"ל מזהיר את הדרג המדיני כי היתרון הטקטי הנוכחי במגעים עם חמאס יכול להתהפך במהירות מפחידה. ומה ישראל תאמר לעצמה אז?
יש אפשרות לסיים את הזוועה הזו. הציבור הישראלי רוצה עסקה, והתמיכה בכך רק גברה. ספק אם הנרטיב "הֶעדיף להשאיר את החטופות בשבי כדי להציל את שלטונו" ישרת את נתניהו בשנים הקרובות. רה"מ יודע שממשלתו מתפוררת בכל מקרה. האם לא כדאי לו להחזיר חטופים, להמחיש בכך שהצליח לקפל את חמאס (הארגון סירב עד לפני חודש וחצי לדון בכל מתאר שאיננו סיום המלחמה), ואז לחדש את ההתקפה על ארגון הטרור לקראת הבחירות?
ביום חמישי בבוקר עלה איתמר בן גביר להר הבית. מי שהתנגד לעסקת החטופים הראשונה, מי שביקש להשאיר ילדים, נערות ונשים קשישות בשבי חמאס, לא ינוח עד שיצליח לפוצץ את העסקה הנוכחית, או את הממשלה. עולם הדימויים, כבר אמרנו.
