החיפושים אחר הצוללת, ותיעוד שרידי הטיטאניק על קרקעית האוקיינוס
(צילום: רוייטרס)
בזמן כתיבת שורות אלה כבר מתבהרות והולכות תוצאות אובדנם של הצוללת טיטאן מחברת אושן-גייט (OceanGate) וחמשת אנשי ציוותה, והן, כפי שניסח זאת בכאב דויד מירנס, חוקר תת-ימי בולט וידיד אישי של שניים מהנוסעים - "הכי גרועות שיכולנו להעריך". אחד מכלי הרכב הרובוטיים הבלתי מאוישים שנשלחו במסגרת מאמץ החיפושים הבינלאומי איתר על הקרקעית שרידים ספציפיים המזוהים עם הכלי האבוד, בסביבות שברי הטיטניק בעומק של כארבעה קילומטרים וזיהויים ככל הנראה ודאי.
החדשות מעבירות גלי הדף בקהילה המצומצמת ממילא של העוסקים בתחום המחקר התת-ימי ומעלים את השאלה הנוקבת בדבר הצורך לשגר בימינו כלים מאוישים למשימות קצה שכאלה, בין אם לחלל או לקרקעית הים העמוק. יתרה מכך, האם יש מקום לנישת תיירות מעמקים שכזאת כאשר הריחוק הגיאוגרפי מבטל כל אפשרות לסייע במידה שתקלה הופכת במהירות להרת אסון?
רוברט באלרד, החוקר התת-ימי הנחשב למוביל כיום בעולם, ומי שמזוהה יותר מכל עם מציאתה של הטיטניק בשנות ה-80, היטיב להעביר בהרצאותיו את התובנות שאליהן הגיע אחרי שנות חיים ואת חוסר התוחלת לדעתו, בעידן הנוכחי, במשימות מאוישות. "מדובר במספר אנשים בודדים בכל שנה שיורדים למשך מספר שעות מפני המים ועד לאתר חשוך ומרוחק על הקרקעית רק כדי להידחק לזמן קצר אל חלון צר ואז לעלות", הוא סיכם ולכן הפנה את מרצו למיזם הנאוטילוס – אנייה מצוידת בסונרים ורכבים תת-ימיים נשלטים מרחוק ושידור חי 24 שעות ביממה. אותה נאוטילוס, אגב, שייטה מול חופינו בין השנים 2011-2010.
בראייה רחבה, חשוב להבין, אנחנו חיים בתקופה הנחשבת בעיני רבים לתור הזהב בחקר קרקעית הים. הטכנולוגיה הבשילה ב-20 השנים האחרונות והיא נשענת בעיקר על שלוש רגליים – השיפור העצום ביכולת הניווט מבוסס הלוויינים, יכולות מחשוב אדירות ופיתוחים בטכנולוגיה האקוסטית. כל אלה מאפשרים למעשה נגישות לכל נקודה עמוקה בכדור הארץ, עד לעמוקה שבהן הידועה לנו היום – 11 קילומטרים – נקודת צ'אלנג'ר במעמק מריאנה, וכל זאת באמצעים הנשלטים מרחוק המעבירים תמונה בזמן אמיתי לכלי שיט שטח ומשם באמצעי שידור, לכל העולם.
במקביל, תיירות מעמקים, כמו גם תיירות חלל, עלו לכותרות בשנים האחרונות כתחום נישתי לבעלי ממון בלבד וזכו לביקורות לא מעטות. היו שטענו שתרומתם לאנושות זניחה והיא לא נועדה אלא להאדרה עצמית. האסון האחרון יביא, יש לקוות, לבחינה מחדש של התועלות מול הסיכונים. אפשר רק לקוות שהפקת הלקחים לא תביא לדיכוי חדוות הגילוי ורוח המחקר שעל בסיסה המין האנושי מרחיב את הידע.
רוני שדהצילום: valery godelאשר אלינו, אך לפני כשבע שנים הושלם לראשונה מיפוי הקרקעית של כלל המרחב הימי של ישראל - שטח שגודלו עולה אף על שטחה היבשתי של המדינה – כ-26 אלף קילומטרים רבועים, וזאת בזכות מאמץ משותף של שלושה גופים: המכון הגיאולוגי, חקר ימים ואגמים והמרכז למיפוי ישראל, כך שכיום עומד בידי מקבלי ההחלטות כלי חשוב מאין כמוהו לתכנון מושכל ומיטבי של המים הריבוניים והכלכליים. האגף למיפוי ימי ממשיך לרכז כיום את המאמץ לעדכון שוטף של מאגרי המידע הימיים.
בינתיים, בצפון האוקיאנוס האטלנטי, הצוותים הרבים עוברים בהדרגה ממשימת חיפוש והצלה לתיעוד שישמש את חוקרי התאונות. זהו סיום עצוב שהגיע בסופם של כמה ימים מורטי עצבים. לצד ההישגים הרבים ופריצות הדרך במחקר בשנים האחרונות, ידענו גם כאלה לצערנו ומקרוב. בסופו של יום, הטרגדיה הכואבת היא תמרור אזהרה המורה לנו, שוב, שהים הוא אותו הים ויש לנהוג אתו בזהירות ובכבוד. אין מקום לאשליות שהפכנו עם הזמן והמלח לחסינים.
רוני שדה הוא ראש האגף למיפוי ימי במרכז למיפוי ישראל. בעבר יועץ מוביל ומומחה במיפוי ואיתור תת-ימי
