כולם מדברים על היום שאחרי והביטוי "בשש אחרי המלחמה" הפך למטבע לשון המביע תקווה לישראל אחרת שתתגבש בשוך הקרבות. למרות שיח מוקצן שקיים בעיקר ברשתות, הרושם הכללי הוא שרוב החברה משוועת לבירור מעמיק של מי ומה היא. מוסכם על רבים שמה שהיה לא יהיה. הם מתייחסים לשדה הפוליטי, הצבאי, הכלכלי ובעיקר המדיני, ואכן מדובר בנושאים משמעותיים, אך חשובים מכל יהיו השינויים החברתיים, הערכיים והתרבותיים שעשויים להתגבש.
לפני עידן ועידנים, כלומר לפני פחות מחודש וחצי, געשה הארץ עד כדי אלימות סביב מחיצה בכיכר דיזנגוף ששיקפה מתחים שחצו את החברה הישראלית. קריאות להקמת שתי מדינות - ישראל ויהודה - היו נחלת רבים. חשוב אם כן לאוורר את הנושאים הללו ולבחון את מידת הרלוונטיות שלהם לעתיד.
נחלקנו - או ליתר דיוק חולקנו - למחנות זרים ומנוכרים של טובים ורעים. אנרכיסטים מול גזענים, פשיסטים ומשיחיים. התחרינו מי זכאי להיות אח ובעיקר מי לא. הקמנו מחיצה בין ליברלים ללאומיים ובין מסורתיים למתנגדי "הדתה". זהות יהודית הפכה שם נרדף ללאומנות. חרדים, דתיים ומתנחלים הפכו מאחים לזרים ולסמל הרוע והשחיתות. מתנגדי הרפורמה המשפטית היו לאנטי-פטריוטים. החיינו מחדש את האבחנה בין נייחים לניידים ואשכנזים מול מזרחים.
יותר משטרפו את הקלפים, טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיו חשפו זרמי עומק שעליהם אפשר לבנות חברה אחרת מזו שהורגלנו לראות בעשורים אחרים. הרצחנות האכזרית בשבת הארורה החזירה אל המדף את המודעות לגורל היהודי. כתוצאה מכך, הזהות היהודית במובן העמוק שלה אמורה לבטל את החלוקה בין דתיים לחילונים. מתנגדי ה"הדתה" מחד ו"האפוטרופוסים על היהדות" מאידך אינם רלוונטיים עוד. האנטישמיות המתגלה במלוא עוצמתה בעולם המערבי גם היא מחזירה אותנו אל עצמנו. החלוקה בין ניידים לנייחים התרוקנה מתוכן.
ההתגייסות האזרחית מעוררת ההערצה שמה ללעג ולקלס את מי שהספידו את ערך הקולקטיב בחברה הישראלית. אפשר לומר שהציונות השילה מעל עצמה את המירכאות וחזרה אל קדמת הבמה. היחד הישראלי מקבל פנים ושמות במפעלי ההתנדבות כפי שהוא מקבל אותם בחזית, שבה לוחמים זה לצד זה חרד"לים, קיבוצניקים, דתיים-לאומיים, תושבי גוש דן והפריפריה. גם היחס לחרדים משתנה לאור עבודת הקודש שלהם בזיהוי החללים, בגיוס לשירות ובשינוי היחס ללובשי מדים.
קשה יהיה להשאיר את החלוקה הישנה והדיכוטומית של ליברליזם ושמרנות, פרטיקולריזם ואוניברסליזם, חילוניות צרופה מול מסורתיות, ישראל הראשונה והשנייה. הגישה האזרחית בהכרח תשתלב עם המרכיב הלאומי והיהודי. בהסתברות גבוהה, גם הוויכוח הישן בין שמאל וימין יפנה את מקומו לעולם מורכב יותר. ומעל הכול יהיו אלה ההכרה והבנה שעצם קיומנו כאן אינו מובן מאליו, שיחייבו את החברה להתמקד במשמעות היותנו כאן ולנסח את ההצדקה לכך.
מוטי שקלארתמורות אלו טומנות בחובן סיכוי לתיקון גדול. לשם כך צריכה לקום מנהיגות חדשה שניחנת בכישרון של מלחין מוזיקלי שיודע לשלב בין הקולות והכלים ליצירה חדשה. המנהיגים החדשים צריכים להיות בעלי תעוזה לעסוק במרכיבים שמהווים את המסד לקיומנו, ובראשם שינוי יחסי דת ומדינה בהתבסס על אמנת גביזון-מדן. דרושה הבנה שזהות יהודית היא חלק בלתי נפרד מקיומנו, ובמקביל הפנמה שיהדות היא לא רק הלכה אלא גם תרבות וערכים ליברליים. דרך אחת היא הקמת מערכת חינוך חדשה המשלבת בין הזרמים השונים. מיכה גודמן הצהיר שבעקבות 7 באוקטובר הוא בודק מחדש את סט הערכים שלו. צריך לקוות שיקומו לנו מנהיגים בעלי ענווה שיעשו זאת גם הם.
אני מניח שיש שיגיבו לטור זה בציניות. לא חסרים בקרבנו אנשים שחיים עדיין את המציאות של 6 באוקטובר. זה לא ישנה את העובדה שדרושה פוליטיקה חדשה. כדאי לזכור ש-7 לאוקטובר היה גם חג שמחת תורה שבו מתחילים לקרוא את התורה מחדש.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
