הסיטואציה הפוליטית במדינת ישראל - שבאופן מצער משליכה על המציאות החברתית - גורמת למתחים חוזרים ונשנים בין האוכלוסיות. במרחב הפוליטי פועלות יותר מדי מפלגות שזכות קיומן היחידה היא שלילת הלגיטימיות של אוכלוסיות שאינן נמנות על אנשי שלומן. חופש הביטוי הופך לחופש השיסוי. ביום שלישי הקרוב, פירות הקיטוב החברתי יהפכו שוב לקולות ומנדטים.
כל אזרח שקורא את הדברים יכול להיזכר לפחות בעשרה רגעים של אינטראקציה בלתי אמצעית עם מישהו מהצד השני של המתרס, שהותירה בו רושם נפלא. חרדי שפגש חילוני בבית חולים ונרקמה ביניהם ידידות; חילוני שפגש או נעזר בחרדי בכביש או בארגון חסד. דו-הקיום החברתי משגשג בשטח, בניגוד להצגתו המעוותת בידי פוליטיקאים תאבי רייטינג תקשורתי ומקום גבוה בפריימריז.
וכך הפכה פוליטיקת הזהויות לחומת פלדה בלתי עבירה: 60 מנדטים בגוש האחד, 60 מנדטים בגוש השני, ללא תנודה, במשך ארבע מערכות בחירות רצופות. הכל תלוי במנדט בודד - כ-30 אלף אזרחים - שאולי יחליטו להחליף צד ולסיים את המשבר הפוליטי הממושך ביותר ב-74 שנותיה של המדינה.
אני נשאל רבות בפאנלים תקשורתיים: "למה אתם, החרדים, דבוקים לבנימין נתניהו? מה הוא נותן לכם? למה אתם פוסלים את גוש השינוי?". אני עונה שההידבקות היא לא לנתניהו, אלא לכ-35 המנדטים שעומדים מאחוריו. כמיליון וחצי אזרחים שמבקשים מדינה מסורתית. שבמרכזים הרפואיים במדינה היהודית היחידה בעולם הם לא ייתקלו במאכלי חמץ בפסח. שהכותל המערבי יתנהל כמו בית כנסת אורתודוקסי. שבבתי הספר ילמדו תנ"ך. ושבצבא שאליו הם שולחים את ילדיהם יהיה אוכל כשר.
כשמצד אחד של המתרס ניצב אביגדור ליברמן שיורה גיצים חברתיים וקורא "לזרוק את החרדים על מריצה למזבלה"; והמגיש אייל ברקוביץ' שאומר על החרדים "לא אכפת להם מהעם שלנו בכלל, מנותקים, קוראים בתורה כל היום, לא הולכים לעבוד, בטלנים"; ומהצד השני ניצבת ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן שאומרת: "אני מודה לכל חרדי שקם בבוקר בתשוקה עזה ללימוד התורה, שמעדיף דף גמרא על פני בית צמוד קרקע, שמחיה בכל יום מחדש את תורת ישראל, ששוקד על טקסטים מבוקר עד לילה כדי שמפעל הזיכרון עליו בנויה היהדות לא ישכח לעולם" - ברור לחלוטין היכן הלב החרדי נמצא.
"אם לא נשיג 61, מאמין שנלך לאופוזיציה"
(צילום: אבי חי)
השבוע, בריאיון לדני קושמרו, יאיר לפיד לא מצא לנכון להיענות לאתגר ולהתנצל בפני המגזר החרדי על שנים של נטילת חלק אקטיבי במסע השחרת פנים ודמוניזציה נגד ציבור של למעלה ממיליון נפש שמבקש לחיות במדינת ישראל לפי אמונתו.
נכון, גם אני לא רווה נחת משורה ארוכה של אמירות משונות-בואכה-מופקרות מפיהם של ח"כים חרדים. מפעל ההתבטאויות של יצחק גולדקנופף, הרכש הטרי של "יהדות התורה", גרם לי כמה פעמים השבוע להתכווץ במבוכה. הוא שאמרנו: הבעיה היא בפוליטיקאים, לא במגזרים.
הרחוב החרדי תופס את הבחירות הנוכחיות כניסיון כמעט אחרון להשפיע בשאלה אם המדינה תהיה יהודית או מדינת כל אזרחיה. רק מהסיבה הזו - לא בגלל "ביביזם" - החרדים כרתו ברית עם החלק בעם שיהדותה של המדינה יקרה לליבו. זה לא לוקסוס: הברית עם נתניהו מולידה לחרדים כאבי ראש רבים - החל בהמשכו של הפלונטר הפוליטי שהראשונים לסבול ממנו הם החרדים, עבור בשלל גזירות והצקות שעברו פה אחד בממשלה היוצאת, וכלה במסע תקשורתי בלתי פוסק.
בטווח המיידי, עריקה חרדית למחנה השינוי הייתה מניבה הישגים תקציביים ענקיים (ע"ע הנדיבות הממשלתית לרע"מ), שהיו מלווים בשתיקת-כבשים תקשורתית מופלאה. אבל הברית הימנית היא אסטרטגית, לטווח הארוך, מול הפלח בעם שיהדותה של המדינה היא חלק מזהותו. זוהי תחושת האחריות כלפי הציבור המסורתי שרוצה במדינה יהודית ומכיר בחשיבות של לימוד התורה.
הנה סוד: בלולאת הבחירות הלא-נגמרת, גם אצל החרדים יש מחשבות על תוחלתה של הברית עם נתניהו. בסבב הקודם היו קריאות שקטות - שלהערכתי יגברו במידה של תיקו נוסף - שלפיהן נתניהו צריך לזוז הצידה לטובת מועמד אחר מהליכוד שירכיב את הממשלה, ולו כמהלך טקטי. אבל ההרגשה ברחוב החרדי היא שמדובר בצ'אנס האחרון להכרעה. הפעם, לנוכח קשיי ההתארגנות בגוש המרכז-שמאל מול ציפוף השורות בגוש הימין, אולי סוף-סוף יסתיים המשבר הפוליטי.
אריה ארליךהפגיעה שהובילה הממשלה היוצאת בכל מה שקדוש ויקר לחרדים מעורר רצון להתעלות מעל השיקולים הצרים כדי להפסיק את השיסוי והרדיפה. לכן חרדים רבים, גם כאלה שמאסו בהתבטאויות ופעולות של חלק מהח"כים החרדים, יעדיפו - הפעם יותר מבעבר - לסתום את האף ולהצביע.
זוהי טענה שאני מגלגל לפתחם של ראשי גוש השינוי, הריפוי והאיחוי, אלה ששומעים איך ליברמן מציע לזרוק אותנו למזבלה - ולא פוצים פה; שמסייעים לקדם ענישת נשים עובדות ועולליהן במעונות רק משום שהאבא ובן הזוג לומד תורה; שקידמו בשנה וחצי שחלפו עשרות יוזמות, מהלכים והתבטאויות לשלילת הקיום של הציבור החרדי. ביום שבו ייפקחו העיניים, בשני הצדדים, יחל אולי הריפוי האמיתי. בינתיים, למרבה הכאב, הרולטה הפוליטית הזו תמשיך להסתובב.
- אריה ארליך הוא עורך המגזין בעיתון "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
