יהיו (ויש) שיאמרו שבחירתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות להשיב במכתב לח"כ המקלל באלימות ובגסות אותה ואת המוסד שהיא עומדת בראשו – היא טעות. שנשיאת העליון אמורה לשמור על קור רוח ממלכתי. לעומתם אני סבורה שהתייצבות בחזית כדי להגן על המוסד הכה חשוב שאת עומדת בראשו היא לגיטימית, אמיצה ונחוצה. הצער שלי הוא לא על האסטרטגיה, וגם לא על הטעות בנמען (שהיה צריך להיות בנימין נתניהו, ראש וראשון למסיתים נגד מוסדות שלטון החוק), אלא על תוכנו. חיות חושפת בו, שלא במודע, עיוורון והכחשה לסוגיית ליבה בחברה הישראלית, והיא הפערים המסרבים להימחק בין אשכנזים למזרחים. בכך עשתה דה-לגיטימציה מוכרת, מעייפת ומקוממת למאבק המזרחי כולו, הצודק מאין כמותו.
חיות משתפת את ח"כ דודי אמסלם ואת אזרחי ישראל בזיכרונות ילדותה היפים, ומציירת מין שיכון שכזה, צפוף אבל צוהל, שבו לומדים ומשחקים יחד בכיף הרבה "אמסלמים, מכלופים וביטנים, לצד מוסקוביצ'ים, הרשקוביצים ורביצים". כולם מכבדים זה את זה, לכולם נקודת זינוק שווה. לראיה, החברות מאז "חיה ונושמת עד היום" (אוי, כמה עדיף היה לוותר על הרפרור הבוטה הזה ל"כמה מחבריי הטובים הם..."). מין אוטופיה שוויונית וקסומה שכזאת, שמה לעשות, אין קשר בינה לבין המציאות.
תאמרו, זה מכתב אישי ואלה הזיכרונות שלה. וייתכן שבאמת התמזל מזלה של חיות לחיות בלה-לה-לנד מופלאה, שהצמיחה מתוכה אשכנזים ומזרחים שווים לגמרי בהשכלתם ובהכנסתם. אבל אין "אישי" במכתב פומבי של נשיאת בית המשפט העליון. האישי הוא פוליטי ואידיאולוגי, והאידיליה האישית התמימה אינה המציאות. במציאות יש פערים מקוממים, גזענות עמוקה, פרופיילינג, תת-ייצוג. בדיוק באותה מידה יכלה לטעון שאין פערים בין נשים וגברים, כי היי, עובדה, היא אישה, והיא הצליחה.
חיות לא מצויה בשיח המזרחי הגובר. גם בשמאל, גם אצל אשכנזים, גם באקדמיה. היא לא לבד. אבל כשאת פועלת בפסגת הציבוריות מוטלת עלייך החובה ללמוד ולהתעדכן
יכלה חיות להתייחס, בתקיפות, למתקפה המתמשכת, האלימה, ההרסנית כלפי מוסדות שלטון החוק ובראשם בית המשפט העליון, מבלי להיכנס לסוגייה המזרחית. אז מה אם אמסלם התייחס אליה. לחלופין יכלה להזכיר את הסוגייה המזרחית באומץ, ביושר, באמפתיה ובמידע רלוונטי, ולהכיר בכך שנחוץ תיקון עמוק. מה כל כך קשה, גם למגיני שלטון החוק (כמוני), להבחין בכך שבכל האליטות בישראל, יש רוב לגברים יהודים אשכנזים?
אם יש רצון אותנטי שלא להיות עיוורים, אפשר פשוט לעיין בשלל המחקרים בנושא. העדכני והמקיף שבהם התפרסם אשתקד, בשיתוף פעולה של חוקרים בכירים מאוניברסיטאות קולומביה ותל אביב והביטוח הלאומי. הוא נעשה על בסיס מסד נתונים ענקי של הביטוח הלאומי, מס הכנסה ומרשם התושבים, על בני 43-25, דור שלישי לאשכנזים ולמזרחים. ובכן, חדשות מרעישות: ההנחה הנוחה, שהפערים מצטמצמים עם השנים, ולפיכך המאבק המזרחי לא רלוונטי, שגויה מהיסוד. פערי ההכנסה וההשכלה, ונכון, זה מכאיב וקשה לעיכול, לא רק שלא הצטמצמו, אלא אף גדלו.
המאבק המזרחי הושתק שוב ושוב, ותמיד כונה בשמות מבטלים (התבכיינות), או מאיימים (להוציא את השד העדתי מהבקבוק), או בהכחשה ("אני עיוור צבעים. אחותי נשואה לעיראקי, מה תגיד על הילדים שלהם?").
שלי יחימוביץצילום: פיני סילוק, תאגיד כאן 11לא יכולה לספור את כמות הפעמים, בעיקר בפוליטיקה, אבל לא רק, שבה גערו בי שהדיבור על המאבק המזרחי "יחזור אלינו כמו בומרנג" ו"את משחקת לידיים של הימין". כך הופקר השיח הזה, שאמור היה להיות טבעי לגמרי לליברלים שוחרי שוויון, לידי הימין. העובדה שפוליטיקאים משתמשים בו לעיתים בציניות, לא הופכת אותו לבלתי צודק. כשם שהעובדה שיש גם נשים שמעולם לא פעלו נגד דיכוי ואפליה של נשים אחרות, עד שהפמיניזם נעשה בשבילן שימושי פוליטית – לא הופכת את המאבק הפמיניסטי לבלתי צודק.
חיות לא מצויה, למרבה הצער, בשיח המזרחי הגובר. גם בשמאל, גם אצל אשכנזים, גם באקדמיה. היא לא לבד. אבל כשאת פועלת בפסגת הציבוריות, ויש לך השפעה כבירה עליה, מוטלת עלייך החובה ללמוד, להשתנות ולהתעדכן. העיוורון מעולם לא היה צעד בדרך למימושם של צדק ושוויון.
- שלי יחימוביץ היא עיתונאית, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
