הדברים שאותם אמר השבוע ברק חירם חמורים. אין זה תפקידו של קצין לבקר את האזרחים אשר עליהם הוא אמור להגן. אין זה תפקידו של לובש מדים להעדיף את התרבות היהודית על התרבות הישראלית. במדינה דמוקרטית מפקדים וחיילים לא מציבים את ערכיו של הצבא מעל ערכיה של החברה החופשית.
אבל הדיון הציבורי הסוער אשר התפתח סביב דבריו המקוממים של המפקד החדש של אוגדת עזה הוא דיון חשוב. הוא מאפשר בירור עמוק מהרגיל של כמה וכמה שאלות יסוד: מה קרה לנו? מה היה ליקוי המאורות אשר הוביל לאסון של ה-7 באוקטובר? איזה שינוי ערכי ותרבותי עלינו לעשות כדי לעמוד במלחמה קיומית?
נולדה ההזיה שאנחנו חיים בעוד מדינת OECD מתקדמת. התהוותה אמונת שווא בכך שתל אביב היא מנהטן, וישראל היא דנמרק, הולנד או שווייץ
מה קרה לנו? ישראל הפכה לקורבן של הצלחתה. במאה ה-20 הייתה כאן מודעות ברורה לאיום הקיומי הנשקף לנו. מערכות המדינה, הכלכלה, החברה והצבא נבנו בהתאם. אבל במאה ה-21 התפתחה בארץ אשליה שעידן המלחמות הגדולות נגמר וכי ישראל חזקה מכל אויביה. נולדה ההזיה שאנחנו חיים בעוד מדינת OECD מתקדמת. התהוותה אמונת שווא בכך שתל אביב היא מנהטן, וישראל היא דנמרק, הולנד או שווייץ. בעוד שהימין התעלם מהעובדה שאנחנו עומדים מול מיליוני פלסטינים, השמאל התעלם מהעובדה שרבים מאותם פלסטינים מבקשים להשמיד אותנו. בעוד שהימין האמין שישראל היא מעצמה כל-יכולה, השמאל חשב שהיא אומת סטארט-אפ אירופית. יוהרה חסרת בסיס גרמה לכך שהתנתקנו מהמזרח התיכון, והתנתקנו מהמציאות ההיסטורית שבתוכה אנחנו חיים.
צבא קטן, זול, הגנתי, אנושי, עדין – ומנצח
מה היה ליקוי המאורות? מכיוון שהיא עייפה ממלחמות ומאסה בסכסוך, החברה הישראלית דרשה מהצבא לעשות את הבלתי אפשרי. המשימה שהיא הטילה על צה"ל הייתה משימה פשוטה: להשיג ניצחונות מזהירים ולהבטיח ביטחון מוחלט מבלי להרוג אזרחים פלסטינים, מבלי להקריב חיילים ישראלים – ומבלי לפרוץ את מסגרת התקציב. בגלל המוסריות שבנו לא רצינו להיות ברוטאליים כלפי אויבים. בגלל האנושיות שבנו לא רצינו לסכן את עצמנו ואת ילדינו. ובגלל הנהנתנות שבנו לא רצינו להוציא כסף רב על הביטחון הלאומי. על כן דרשנו מצה"ל להיות צבא קטן, זול, הגנתי, אנושי, עדין – ומנצח.
צה"ל נענה לנו. מפקדיו לא דפקו על השולחן, ולא אמרו לנו שהמשימה שאנחנו מטילים עליהם בלתי ניתנת לביצוע. להיפך - הם ניסו לרצות אותנו, לשמח אותנו ולהשביע את רצוננו. במקום לחיות אל מול החזית (האיראנית) הם חיו מול העורף (הישראלי). הלחץ של הפופוליזם, ההדוניזם, הפוליטיקה והתקשורת היה חזק יותר מהמודעות לאיום הקיומי החדש. כך התפתחה תרבות של שקר. נוצר צורך ליחצן הצלחות, לטייח כישלונות ולהסתיר כשלים. מערכת יחסים מעוותת של חברה-צבא גרמה לכך שלא נערכנו כלל למלחמה גדולה, נוראה וצפויה.
אחרי מלחמת יום הכיפורים, הנשיא אפרים קציר אמר "כולנו אשמים" וזכה לקיתונות של לעג. אבל האמת היא שגם במקרה של מחדל 1973 וגם במקרה של מחדל 2023, אכן כולנו אשמים. ראש הממשלה נושא באחריות עליונה לכישלון, וכך גם מפקדי הצבא – אבל העיוורון היה עיוורון כללי. ביסוד הכשל המודיעיני והכשל המבצעי של ה-7 באוקטובר עמד כשל תודעתי, תרבותי וערכי אשר גרם לנו לחיות בגן עדן של שוטים.
צילום: יריב כץכך שמה שצריך לעשות כעת הוא לא ללכת בדרכו של ברק חירם, אבל גם לא להתעלם מהבעיה שדבריו הציפו. ישראל היא מדינה דמוקרטית. בשום פנים ואופן אסור לנו לתת לקצינים להשתלט על השלטון (הנבחר) ועל הליבה הערכית (האזרחית). על הצבא לשרת את החברה ולא להיפך. אבל עלינו לזכור שישראל היא גם מדינה מאוימת. לשום דמוקרטיה אחרת בעולם לא נשקפת סכנת חיים כמו זאת הנשקפת לנו. על כן החברה האזרחית עצמה חייבת לגלות אחריות. עליה להבין שתל אביב אינה מנהטן, וכי ישראל איננה דנמרק, הולנד או שווייץ. כאזרחיה של חברה חופשית אנחנו חייבים לתת מענה ערכי, פוליטי, כלכלי וחברתי ייחודי לאתגר הייחודי שבפניו אנחנו ניצבים. עלינו לארגן מחדש את המדינה, החברה והצבא כדי להתמודד עם הטרגדיה של המצב הישראלי.
