פעילות של תנועת הנוער היהודית-אמריקנית "מעבר"
(צילום: מאיה ברן)
קשה להפתיע את הניו-יורקרים. בכל זאת, עיר של תשעה מיליון אנשים שנושאים בגאווה את הזכות לחיות כראות עיניהם - גם אם זה אומר לצאת לסאבוויי בכפכפי קרוקס וסיר פסטה על הראש. התמונות שמורות במערכת. אלא שאפילו ותיקי העיר הפרועה הזאת שחשבו שראו הכל התקשו לעכל את המראה המוזר שנגלה לפניהם בבוקר יום ראשון ישנוני: חבורת בני נוער מקומיים צועדים בנחישות ובגאווה עם אלונקה על הכתפיים בלב ליבה של מנהטן הסואנת. צפו בתיעוד המיוחד ממסע האלונקות הציוני.
בין חברי תנועת הנוער היהודית-האמריקנית החדשה "מעבר", שפונה דווקא לצעירים הכביכול הכי פריווילגים, יש כוכבי נוער, בני משפחות מיליארדים ואצולה ניו-יורקית. אלה שלא חסר להם דבר ושתשומת הלב שלהם מוסטת באופן תמידי. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי והם יוצאים לקולג', הישראלים אשר כץ (25) וזאב ציזיק (24) מנסים להנחיל להם ערכי ציונות ואהבת ישראל, כפי שלמדו בעצמם במכינת "עין פרת" בארץ. כן, גם אם זה אומר לעבור קודם עם אלונקה בלב השדרה החמישית.
כץ, במקור מההתנחלות נווה דניאל, הגיע לכאן דקה לפני פרוץ מגפת הקורונה כדי להקים את התנועה. את ציזיק, השותף שלו, במקור מרעננה, סטודנט לתואר בחינוך וממשל ציבורי ב-NYU, הוא הכיר במקרה בבית קפה על נהר ההדסון. יחד הם יצאו במסע רווי חוצפה ישראלית לגייס בני נוער מהשכבה הכי מבוססת בניו יורק, מסע שכלל הידפקות על דלתות, בית בית באחוזות הקיץ בהמפטונס, כדי לשכנע את ההורים היהודים להפקיד בידיהם את יקיריהם.
"לבני הנוער פה יש הכול", אומר כץ. "ומטבע הדברים אדם שיש לו הכול תמיד מחפש את הריגוש הבא. הריגוש שיש לאמריקה להציע זה הטרנד החדש בטיקטוק או גרוע יותר, אלכוהול וסמים. ילד שנולד במנהטן לסכומי הכסף האלה רגיל שעושים בשבילו הכול. המון פעמים הוא לא יודע אם ההישגים שלו קורים בזכות עצמו או בזכות האנשים שסובבים אותו. יש פה הרבה יותר ציניות מאשר בארץ וזה טבעי. זאת אוכלוסייה שנמצאת במרכז ההשפעה העולמית. היא הכי מאתגרת. אלא שאם נצליח לקחת את בני הנוער הכי מפונקים כביכול, ולהוציא מהם מנהיגות, יהיה פה מסר שנוכל להעביר אחר כך לעוד קהילות יהודיות".
האתגר בגיוס בני נוער בניו יורק אכן מורכב יותר כנראה מבכל מקום אחר בעולם. "כי איך זה עובד בדרך כלל? אומרים להם תבואו, ניקח אתכם למשחק NBA, ניקח אתכם להוקי, יהיה כיף, נברך על חלות ושלום על ישראל", ממשיך כץ. "באפר איסט סייד (האזור הצפון מזרחי של מנהטן, היוקרתי ברובו, ד"א) זה לא עובד. אתה בא לילד ואומר לו 'בוא ל-NBA'. הוא עונה: כבר יש לי מנוי על הפרקט. אתה אומר לו 'בוא למסע סקי', והוא עונה: 'כרגע חזרתי מחופשת סקי של שבועיים'. סף הריגוש שלו הרבה יותר גבוה ממה שאתה יכול להציע. בהתחלה אמרו לנו 'אתם צריכים לדבר בשפה של בני הנוער'. אבל זאת תחרות אבודה. אנחנו אמרנו ש נעשה בדיוק את ההיפך".
לילד בכיתה ו' אין זמן אליי
וכאן נכנס לתמונה מסע האלונקות, עם הכוכבת הראשית שכץ וציזיק מצאו בחנות עודפים של מלחמת העולם השנייה. "היה מאוד קשה למצוא כאן אלונקה", מספר כץ. "רגע לפני שהתייאשנו וחשבנו להביא מהארץ מצאנו את החנות הזאת. זה מייצג בדיוק מה שאנחנו מנסים ליצור כאן - בני נוער יהודים ממנהטן מרימים אלונקה ממלחמת העולם השנייה לזכר השואה. דווקא זה מה שמרגש אותם".
ציזיק: "מאוד קשה להתחרות על תשומת הלב של בני הנוער כאן. יש להם לוח זמנים לחוץ של שיעורים פרטיים, חוגים, הכנה לקולג' ואלף ואחד דברים אחרים. בארץ זה הרבה יותר קל. פה הם בכלל לא יודעים מה זה תנועת נוער".
כץ: "לא קיימות כאן כמעט תנועות במתכונת של נוער מוביל נוער. הקונספט הזה חדש לגמרי. ההורים רגילים ששולחים את הילדים לפעולה עם אנשי החינוך הטובים ביותר. תנועת נוער שבה הנוער מוביל זה אתגר כפול כי זה קונספט לא מוכר. כשהתחלנו להציג את זה כאן לאנשים הם צחקו לנו בפנים ואמרו לנו שאין סיכוי שזה יעבוד".
שלוש שנים אחרי שהתחילו יושבים השניים בחדר המשחקים המאובזר של מרכז הקהילתי ספרא בלב האפר איסט סייד ומעבירים מערך מנהיגות לחבורת בני נוער, שבתורם יעבירו בעצמם את התכנים לעוד כ-200 צעירים מהרובע. "היו לנו ימים שישבנו פה עם רק שלושה חבר'ה", אומר ציזיק. "אבל תמיד אמרנו לעצמנו שזה מה יש. נעבוד עם זה ונצליח".
כץ: "בסוף אין כאן המון תהילה, אפשר להציג את עצמנו כמקימי תנועת נוער במנהטן, אבל בסוף אני רכז נוער במרכז קהילתי שרוב העבודה שלו זה להתקשר לילד בן 6 ולדבר איתו כאילו הוא המשקיע הבא שלי. אני מקבל לפעמים תגובות מילדים בכיתה ו' שיש לי שתי דקות לתת להם את ה-elevator pitch שלי. המון פעמים אני אומר לעצמי, מה אני עושה פה? למה לא לחזור לארץ? אולי בישראל זה יותר חשוב? אבל אז אני נזכר בתמונה הרחבה - שאנחנו מביאים לקהילה היהודית כאן את הקונספט של מנהיגות, וזה עוד יצמח הלאה".
השכנים טרקו לי את הדלת בפרצוף
הכל התחיל ב-2019. כץ שהה בכרם שלום והוביל פרויקט של גרעיני חיילים שעוברים לגור בסופי שבוע ביישובים בגבול עזה ולבנון כדי לחזק את אזוי העימות. קבוצת תורמים אמריקנים הגיעו לבקר דרך מכינת "עין פרת" והתרשמו מהפעילות. כץ: "הם אמרו לראשי המכינה - 'אתם מצליחים להביא אנרגיה לגבול עזה ואנחנו מתקשים להעביר את זה לילדים שלנו בניו יורק. אנחנו צריכים שתבואו לעזור לנו להנחיל את הדבר הזה'.
"בהתחלה אמרתי 'לא' חד-משמעי. אני מנסה לחזק את ההתיישבות בארץ ובסוף אני עובר לגור בניו יורק? זה נראה רע. גם ברמה האישית חששתי מאוד להגיע לפה – לעבור מקיבוץ שבו אתה מכיר את כולם לעיר גדולה. כשרק הגעתי לכאן לבניין בניו יורק דפקתי על דלתות השכנים שלי ואמרתי להם 'אהלן, קוראים לי אשר ואני עובר לגור כאן'. אנשים פשוט אמרו לי לעוף להם מהעיניים וטרקו לי את הדלת. זה היה בשבילי שוק".
כץ השתכנע לעבור לניו יורק מתוך אמונה במטרה והתחייב לעצמו שיחזור לארץ כעבור כמה שנים. ואז החלו האתגרים להיערם אחד על השני: מעבר להלם של הרילוקיישן והקושי בגיוס הצעירים, נוספה גם מגפה עולמית. "נחתי בארה"ב עם המון תוכניות וחלומות ופתאום הכול התנפץ", הוא מספר. "הייתי בטוח שזהו, נגמר הסיפור, הלך הפרויקט, אנחנו ניסגר. אבל דווקא בתוך כל זה זיהינו הזדמנות: בני נוער ללא בית ספר, שאין להם מה לעשות - דווקא הם יכולים להשפיע".
כץ וציזיק הקימו יחד עם החניכים הראשונים חמ"ל התנדבות, קנו וסיפקו מצרכים לאנשים מבוגרים, העבירו שיעורים פרטיים בזום ועוד. זאת הייתה מבחינתם הוכחה ראשונה בשטח לתיאוריה שהגו בארץ.
הקשיים שבהם נתקלו התעצמו במהלך מבצע "שומר החומות" במאי 2021. "אתה נמצא כאן כמישהו שגר ושירת בעוטף והיה לי מאוד קשה להיות כל כך רחוק", מספר כץ. "עלו אצלי המון סימני שאלה - מה לעזאזל אתה עושה פה? אתה לא רואה כמה צריך אותך בארץ? את מי זה משרת שאנחנו מתעסקים פה עם 40 בני נוער כשבישראל יורים טילים? אבל כמו שאנחנו מלמדים את החניכים שכל משבר הוא הזדמנות - כינסנו את החניכים וקיימנו דיון לגבי מה אפשר לעשות. בסוף הם החליטו להרים פרויקט: הם הפיקו סרטון והצליחו בקלות לגייס עשרת אלפים דולר שבעזרתם קנינו צעצועים לילדים במקלטים בעוטף עזה. והדבר הכי מדהים – כשבני הנוער הללו מגיעים עכשיו לישראל לא אכפת להם מתל אבי או מירושלים. הם מבקשים להגיע לעוטף עזה".
- הם נתקלו כאן באנטי-ישראליות מופגנת?
"באים אליהם בטענות כלפי כל דבר שקרה בארץ. מאשימים אותם בפשעים ומה לא. תלינו תמונות של ישראלים שנרצחו בפיגועים באפר ווסט סייד. זה מקום עם זיהוי יהודי והיינו בטוחים שלא תהייה התנגדות, אבל פתאום הגיחה אישה מבוגרת שהתחילה לצרוח שאנחנו רוצחים ופאשיסטים. בני הנוער היו בשוק. אחריה היו כבר אנשים שממש עקבו אחרינו ותלשו את השלטים. זה הפך ממפגן אנטי-ישראליות לאנטישמיות מלאה בלי שום מסווה. הילדים נתקלים בזה מימין ומשמאל, גם היום, ואנחנו אנחנו מנסים לחנך אותם להיות חזקים ולהסתכל לאנשים האלה בעיניים".
בשבילם אנחנו הישראלים האהבלים
אבל יש גם תגובות אחרות בקהילה המקומית. כץ וציזיק אומרים שחשוב להם ליצור מפגשים אמיתיים וכנים בין החניכים לבין אוכלוסיות אחרות, ואלה מסתיימים לא פעם בדינמיקות אבסורדיות. "הם לא באמת מכירים את האוכלוסייה המקומית מחוץ לבועה שלהם", מסביר כץ. "באחד הפרויקטים התחברנו לחברת נדל"ן ישראלית בסינסינטי ועזרנו לשפץ בתים של אנשים מהשכבות החלשות בקהילה השחורה. אתה רואה חבורה של בני נוער לבנבנים חמודים כאלה מניו יורק מערבבים מלט יחד עם אסירים משוחררים מחתך האוכלוסייה הקשה ביותר.
"ובזמן שאנחנו מתנדבים שם, מתרחש ממש לידנו קרב יריות בסניף 'וונדי'ז' הסמוך. היה מדהים לראות איך האסירים לוקחים את החניכים שלנו לצד ומעבירים להם מסרים לחיים: 'אם אין לך מספיק כסף לקנות חיתולים, אל תשדוד את החנות'. והילד לא מבין על מה הוא מדבר בכלל. מה זאת אומרת אין מספיק כסף? זה הקסם שנוצר מהמפגש שהוא מעבר לפעילות. זה מקור השם שלנו".
החניכים מסתכלים על כץ וציזיק מדברים במבט מעריץ. איך קרה ששני ישראלים מנווה דניאל ורעננה הופכים למודל לחיקוי עבור ילדי מנהטן? "דווקא בגלל שאנחנו ישראלים", אומר כץ. "למדתי את זה בדרך הקשה. אני מדבר אנגלית מהבית אבל בהתחלה כשהגעתי לפה הייתי שולח מיילים עם טעויות קטנות של דקויות. האמריקנים הפדנטים היו קוראים אותם ואומרים 'טוב, הבנאדם כנראה לא רציני'. ואז הבנתי שצריך ללכת הפוך - לכתוב בכוונה מייל באנגלית נוראית. הם היו קוראים את זה ואומרים - אוי איזה ישראלי חמוד, הוא מנסה נורא, ופתאום הם מעריכים את העבודה שלי.
"אם אתה מנסה להיות כמוהם אתה לא תצליח. הבדיחה של הילדים פה כל פעם שהם רואים אותי זה – למה אתה קונה את הבגדים שלך ב-Target (רשת קמעונאית עממית בארה"ב, ד"א)? אפילו H&M זה לא רמה מספיק גבוהה בשבילם. אבל זה מה שגורם להם להערכה: הם רואים מישהו שלא משחק את המשחק שלהם. הם רואים אלטרנטיבה וזה מרגש אותם. כי אם אני אנסה להיראות כבנאדם עשיר - תמיד יהיה פה מישהו עם יותר כסף. אם אנסה להציג את עצמי כמפורסם - תמיד יהיה פה מישהו עם יותר תהילה. אז אני וזאב הישראלים האהבלים כביכול שמגיעים ממקום טהור, וזה מושך אותם".
ציזיק: "דווקא הישראליות וחוסר הארגון הזה שמאפיינים אותנו הם מה שמאפשר לנו לעשות את האילתורים ולא לפעול לפי הספר פה. אנחנו שוברים כאן מוסכמות שאף אחר לא העז לערער עליהן".
כץ: "למשל, בקורונה היינו היחידים שהעזו להמשיך עם מחנה הקיץ. חברות קייטרינג נסגרו, אז מצאנו את עצמו בוולמארט מעמיסים ארבע עגלות כדי שנוכל להכין לילדים אוכל בתורנויות, העיקר לא לבטל את הפעילות. לפעמים חוסר מקצועיות זה הדבר הכי מקצועי לעשות, כי זאת קפיצה כמה צעדים קדימה כדי שדברים יוכלו להתקיים.
"יש הבדל גדול בין הפעילויות פה לעומת בארץ. למשל אפיית עוגיות כמו שעשינו היום. זה לא כמו בארץ שהכל בלאגן אחד גדול. פה כל ילד נכנס לחדר, יש לו תג שם, מקום ישיבה, המצרכים מחכים לו, הכול מסודר. יש המון מה ללמוד מהמקצוענות הזאת אבל זה גם גורם לי להעריך את הגנום היהודי ולמה הוא מצליח כל כך. היכולת לקפוץ קדימה זה מה שגורם לנו להצליח. מדינת ישראל מפוצצת בעשייה חברתית וזה לא רק כי אנחנו אנשים טובים ומתנדבים. המון מזה פשוט חלק מהמנטליות של עולם הסטארט-אפ - היכולת לפתור בעיות בדרך יצירתית כמה שלבים לפני שמגיעים לשם. תנועת 'מעבר' זה סטארטאפ לכל דבר".
