ב־16 במאי התרחש אירוע דרמטי בפריים־טיים של הטלוויזיה הרוסית הממלכתית. הקולונל בדימוס מיכאיל חודרנוק, קצין בכיר לשעבר במערך ההגנה האווירית ובמינהל המבצעים הראשי ואחד מהמרואיינים הקבועים שמדבררים את קו ההסברה – או התעמולה – של הנשיא ולדימיר פוטין, נתקף פתאום שטף של כנות ואומץ. "הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא הבידוד הגיאופוליטי", אמר. "עד כמה שאנחנו שונאים להודות בכך, כמעט כל העולם נגדנו. אנחנו עוד נתחרט על המצב שאליו הגענו". את האיום של פוטין להשתמש בנשק גרעיני הוא הגדיר כ"קשקוש" שלא באמת ירתיע את אויביה של רוסיה, ולמעשה "נראה די משעשע".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא ברור מה קרה לקצין בדימוס שגרם לו לומר את הדברים אך בערב שלמחרת, בתוכנית האקטואליה הנצפית ביותר בטלוויזיה הרוסית, הגיעה התשובה. אחד הדוברים ציין כי מספיק שרוסיה תשגר טיל יבשתי בודד מסוג "סארמט", המכונה "שטן 2" ומכיל 12 ראשי נפץ גרעיניים, כדי למחוק את בריטניה. מרואיין אחר הגיב ואמר שהוא טועה לחלוטין. "זה מוגזם להשתמש בסארמט", אמר, "הוא עוצמתי מדי וגדול מדי עבור בריטניה". במקום זאת הוא הציע להשתמש בטיל סופר־סוני מסוג "זירקון", שמשוגר גם הוא מצוללת. "מטח אחד יספיק", הסביר. "50 או 60 תחנות כוח ייעלמו תוך עשר דקות ובריטניה תחזור לתקופת האבן".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
המרואיין שהסביר כיצד להחזיר את בריטניה לתקופת האבן הוא לא אחר מאשר יעקב קדמי – ראש "נתיב" לשעבר, מבכירי קהילת המודיעין הישראלית ופעיל עלייה שהיה על הכוונת של הקג"ב במשך שנים. בזכות הרזומה שלו, ומן הסתם גם בגלל דעותיו שלא ממש סותרות את עמדות השלטון, הפך קדמי לאחד מהדוברים הבולטים והפופולריים בטלוויזיה הרוסית. הוא זוכה שם לזמן מסך ארוך ולכבוד מלכים ומוצג (בצדק) כקצין קרבי ישראלי וכאיש ביון בכיר.
דבריו באותה תוכנית זכו לתהודה רבה וצוטטו בעיתונים החשובים של בריטניה שראו בו, כמו רבים אחרים ברוסיה ומחוצה לה, שופר של פוטין המשקף ברהיטות ובכמה שפות את עמדות השלטון.
ה"דיילי מייל" העיר בציניות כי "למרות רצונו להרוס את בריטניה, קדמי שלח את בנו הצעיר ללמוד ב־London School of Economics".
זו לא הייתה ההתבטאות הראשונה של קדמי בעד נשיא רוסיה. בתוכנית שהגיש במשך שנים ברדיו רק"ע (כיום כאן רקע) – תחנה שעדיין מאזינה לה שכבה רחבה של יוצאי חבר המדינות, בעיקר המבוגרים יותר – הביע קדמי דעות שהפכו אותו לדמות שנוייה במחלוקת, בלשון המעטה, בעיני מי שסולד ממשטר פוטין. ולא רק על פוטין הוא נחלץ להגן. באחת התוכניות הסביר מדוע סטלין לא חטא כאשר חתם על הסכם סודי עם היטלר ערב מלחמת העולם השנייה וטען כי הרודן הסובייטי לא היה רוצח המונים צמא דם, אלא פעל בתוך מלחמת אזרחים שבה כולם הרגו את כולם.
כך שאיש לא הופתע כאשר קדמי הביע את תמיכתו בפלישה הרוסית לאוקראינה. הוא הפיץ – שלא לומר קידם ודחף – את הנרטיב של הקרמלין ולפיו מטרת הפלישה היא ניקוי אוקראינה מ"המשטר הנאצי" ששולט בה, והביע ביטחון בכך שפוטין יכבוש אותה במהירות הבזק. הוא הסביר כי מדובר בעצם בעימות עם ארצות־הברית אחרי "שנים של הכנות" שכללו תגבור משמעותי של הארסנל הגרעיני הרוסי, הכנות לפלישה לאוקראינה ויצירת מנגנונים שינטרלו את הסקנציות האמריקניות.
שלושה חודשים וחצי חלפו מתחילת המלחמה. בפרק הזמן הזה, שבמהלכו שהינו הצלם זיו קורן ואני באוקראינה 27 יום כשליחי "ידיעות אחרונות" ו־ynet, התכתבתי עם קדמי באופן שוטף. "נו, הכל מתנהל לפי התוכנית?" שאלתי אותו בהתגרות, וקדמי השיב בביטחון: "אני מציע לך לא להקשיב למה שהחברים האמריקנים שלך מאכילים אותך. אני יודע את המצב האמיתי. להסתמך על ההודעות של האוקראינים זה כמו להאמין לדיווחי חמאס. אני יכול להגיד לך שהמצב שונה ממה שמתארים בארץ ובמערב. אני מכיר את האנשים שהכינו את המבצע, והרכב הכוחות שהוכנסו תואם את המטרות".
בשבועות האחרונים, במהלך שהייה קצרה בישראל (קדמי חי בין הארץ לרוסיה), נפגשנו לריאיון. האיש שהאמין כי המלחמה תהיה מהלך של "זבנג וגמרנו" ושקייב תיפול לידיו של פוטין כפרי בשל, טוען עכשיו שפוטין בכלל לא התכוון לפלוש לאוקראינה, ודאי שלא לכבוש אותה או להפיל את השלטון. "זה לא היה חלק מהמטרות שלהם", אומר קדמי. "המצב הסתבך והם נאלצו להיכנס לאוקראינה למרות רצונם".
פוטין, כך לפי הגרסה המעודכנת של קדמי, רצה להיכנס לעימות חזיתי עם ארצות־הברית ולכפות עליה פינוי של חלק גדול מכוחותיה הצבאיים ומהנשק הגרעיני שלה על אדמת אירופה. המהלך הזה אמור היה לכלול גם הסכמה אמריקנית להסדר באוקראינה, שיושג "מבלי להפעיל כוח ולפלוש למדינה".
אבל ארה"ב, מסביר קדמי, הייתה חכמה יותר וערמומית יותר. "האמריקנים הצליחו לגרור את רוסיה למלחמה שהיא לא רצתה בה ולא הייתה מוכנה לקראתה. פוטין נפל קורבן לתעלול מתוחכם של ארצות־הברית, שכפתה עליו פלישה לאוקראינה. באמצעות המהלך הזה ארצות־הברית מרוויחה זמן, מחלישה את מוסקבה ומערערת את מעמדה הבינלאומי ואת יכולותיה הצבאיות באופן כזה שהיא לא תוכל להיכנס לעימות הגדול שתיכננה".
כלומר המלחמה באוקראינה היא בעצם תוצאה של מניפולציה אמריקנית.
"לארצות־הברית היה הרבה יותר נוח שהמלחמה תתחיל באוקראינה ושרוסיה תשקע בבוץ שם, כך שהעימות הגדול יידחה למועד יותר רחוק. האסטרטגיה האמריקנית, שהם לא מסתירים אותה, היא להתיש את הרוסים במלחמה באוקראינה כדי להחליש אותם".
לפי זה פוטין עשה פה שורת טעויות הרות גורל.
"האמריקנים במהלך הזה גברו על הרוסים. אמרתי את זה גם לבכירים במוסקבה: 'אתם לא הצלחתם לעמוד במשימה שלכם והאמריקנים הצליחו לנהל את המצב כפי שרצו'".
לפי קדמי, היפוך התפקידים – פוטין כקורבן – הוא לא ביטוי לשינוי מערך התעמולה הרוסי ולא מוקרא מדף מסרים. "כמו תמיד אני מבטא רק את דעותיי, וכמו תמיד יש רבים שהכנות והישירות שלי מעצבנים. וכמו תמיד, אני לא מתכוון לתת להתנגדות הזו להשפיע על האופן שבו אני מבטא את הדברים, בדיוק כמו שאני חושב".
קדמי, לפי קדמי, לא מקבל תשלום או כל הטבה אחרת מהמשטר ברוסיה על העמדות שהוא מביע והוא היחיד שגם מותח ביקורת חריפה על הממשל שם, "ורבים אומרים לי – רק לך יש אומץ להגיד את הדברים האלה".
כך או כך, הדמיון הרב, אם לא החפיפה, שבין הגרסה הרוסית הרשמית, לבין דעותיו של קדמי, והמקום המרכזי שהוא תופס בהצגת הדעות הללו, מאפשרים הצצה לתוך תפיסת המציאות כפי שהיא נראית ממסדרונות הקרמלין ובקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה הרוסית.
הוא נולד כיאשה קזקוב ב־1947 במוסקבה. בגיל צעיר הפך לאחד מפעילי העלייה הראשונים בברית־המועצות ולאחר שלא קיבל אישור עלייה לישראל ניסה לפרוץ בכוח אל תוך שגרירות ישראל בעיר. עקשנותו ויכולתו לעורר רעש ציבורי גרמו לשלטונות ברית־המועצות, אחרי שעקבו אחריו, איימו עליו ועצרו אותו פעמים רבות, להיכנע לו ולתת לו לצאת.
לימים ייפגש קדמי, בתפקידו כראש נתיב, עם אחד מהאחראים על הנושא בקג"ב באותה תקופה, שהפך לסגן ראש הארגון, גנרל פיודור בובקוב: "כשאמרתי לו את שמי ואת שם משפחתי המקוריים, הוא מיד אמר, 'אה, התיק שלך היה בין הראשונים שהיו על שולחני ב־1967, כשהוקם המינהל החמישי (שטיפל ביהודים ובישראל)'. בובקוב אמר לי: 'אתם ניצחתם אותנו, שברתם אותנו'. נעם לי לשמוע את הדברים מאדם שהיה אחראי יותר מכולם, מבחינה מקצועית, לניסיון לבלום את התנועה היהודית".
קדמי היה העולה הראשון מרוסיה שהותר לו להשתתף בקורס קציני מודיעין בצה"ל, אחרי מבדקי ביטחון שדה קשים ביותר. כקמ"ן צעיר הוא הוטל אל תוך התופת של מלחמת יום הכיפורים. המג"ד שלו לשעבר, אהוד ברק, חזר למלחמה מהלימודים בסטנפורד והציע לו להצטרף לגדוד שהוא מקים, גדוד 100. יחד עם הגדוד וברק הוא השתתף בקשים והמדממים ביותר שבקרבות המלחמה.
קדמי, שאף פעם לא היה ביישן או חסכן במילים, הפך כאזרח לאחד מהחריפים שבמבקרי "נתיב – לשכת הקשר", גוף ביון שהקים עוד דוד בן־גוריון כדי שיטפל ביהודים מעבר למסך הברזל ויעורר את דעת הקהל העולמית למאבקם. הארגון החשאי ביקש שקט תעשייתי וקדמי דרש מאבק פומבי חריף. הארגון טען כי קמפיין בינלאומי יסבך את ישראל עם רוסיה וקדמי בתגובה קשר את עצמו בשרשראות לגדר בניין האו"ם בניו־יורק והודיע על שביתת רעב.
אחרי המהפך ב־1977 ניצל קדמי את קשריו בליכוד וביקש פגישה עם בגין שבה דרש להדיח את כל ההנהגה של "לשכת הקשר" (שמו הגלוי של "נתיב"). בגין בתמורה הציע לו להצטרף בעצמו לארגון. "כמו שאומרים הגששים, הראש עלה לי לדם, אבל השתלטתי על עצמי, ועם כל הנימוס שהייתי מסוגל לגייס אמרתי, כנראה בכל זאת בנימת רוגז, 'לא באתי אליך לבקש ג'וב. אני מדבר איתך על שינוי מדיניות הממשלה, ולא עליי".
אבל בגין התעקש, וקדמי הצטרף לארגון, והתמיד בו עד שעמד בראשו.
השיטות של נתיב, ושל קדמי, לא היו תמיד שונות מאלה של המערכת נגדה נלחמו. כך, למשל, עד לאמצע שנות ה־80 הופעלה הצנזורה הצבאית בשליחות נתיב כדי להעביר לארגון את המכתבים לברית־המועצות וממנה. "הצנזורה על המכתבים איפשרה לנו לעמוד על האופן שבו מצטייר המצב במדינת ישראל בעיני העולים ששלחו מכתבים". קדמי ואנשיו היו מחליטים האם מכתב מסוים ימשיך בדרכו או יעוכב לצמיתות, נניח אם אותה תמונה על המצב בישראל לא הייתה חיובית מספיק.
עם קריסת ברית־המועצות העריך קדמי כי צפוי גל הגירה גדול אבל גם כי רוב היהודים שייצאו מרוסיה לא יירצו להגיע לישראל. לדבריו, הוא הציע וראש הממשלה שמיר אישר מערך שלם של הונאה: מבצע חשאי של "נתיב" שבאמצעות רמייה, כזב ובירוקרטיה מנע מהיהודים המהגרים להגיע לתחנת המעבר בוינה, שם חיכו להם נציגי הארגונים האמריקניים הגדולים שהיו אמורים לקלוט אותם ולהעביר אותם לארצות־הברית.
"היו אלף ואחת שיטות לעקוף את הסידור שלנו", הוא מתאר את הצלחת המבצע. "רק דבר אחד היה חסר: התעוזה והיכולת לסטות מהדברים שהוכתבו להם. לצאת מהעדר, אפילו צעד אחד שמאלה או ימינה. איש לא ניסה להתחמק או להתווכח. הציות העדרי, הלחץ הפסיכולוגי, החינוך הסובייטי, הצייתנות המובנית והנכונות לקבל פקודות, שנאמרו בצורה נכונה ובטון הנכון, וחוסר הרצון והיכולת של האזרח הסובייטי להיאבק או להתנגד, אלא אם כן הוא בטוח שהוא רשאי לעשות את זה, ויש לו סיכוי – כל אלה שיחקו לטובתנו. בסופו של דבר הגיעו ככה כמיליון איש. הם הצילו את מדינת ישראל".
גם בדיעבד הוא שלם עם המעשה שמוסריותו מוטלת בספק. "ייתכן שגם כיום הייתי עושה אותו דבר, אבל כיום אין בי את אותו ביטחון שמה שעשיתי באמת היה לטובת האנשים. לטובת המדינה? ללא ספק! לטובת האנשים? איני בטוח".
תוך כדי תפקידיו בנתיב התוודע לראשונה לולדימיר פוטין, אז פקיד בכיר בעיריית סנט־פטרסבורג שהגיע למוסקבה והשתלב בשירות הביטחון (אחד משני הארגונים שהוקמו על בסיס מקום העבודה הקודם־קודם של פוטין, הקג"ב). הוא נפגש איתו מדי פעם, הזמין את פוטין לביקור בישראל והצטרף אליו כשנענה להזמנה, והתלווה לפגישות ראשי המדינה במוסקבה שהוא הקפיד שפוטין יוזמן אליהן. כששרון סיפר לפוטין איזו מדינה יפה היא ישראל וכמה כדאי לו לבקר בה, "פוטין הביט בי במבט ממזרי ותוך כדי חיוך אמר לשרון, 'יש לכם בישראל 'שירות מיוחד'. גוף קטן, אבל מאוד פעיל ואפקטיבי. הם כבר דאגו להכיר לי את ישראל'".
אבל בשעת צרה, היחסים המחויכים לא עזרו לקדמי. באפריל 1999 ניבע סכסוך חריף בינו לבין ראש הממשלה אז, נתניהו. קדמי התפטר ונתניהו חשף בריאיון ל"ידיעות אחרונות" קטעים מתוך דוח של מבקר המדינה על "נתיב" שמתח ביקורת חריפה נגד קדמי על האופן שבו שידל פקיד רוסי לספק לו מידע תמורת כסף. קדמי טען כי מבקר המדינה משקר, אבל שירותי הביטחון במוסקבה זעמו. נאסר עליו להיכנס לרוסיה והוויזה שלו בוטלה. הוא אומר כי ביקש מכל ראשי הממשלה מאז לטפל בעניין אך הם משכו ידיהם ממנו. האיסור הוסר רק ב־2016.
במקביל הפך לפרשן מוביל בטלוויזיה, אדם שהפופלריות שלו מוסיפה להפתיע אותו עצמו. "לפני יומיים נתתי ריאיון ברוסית לאחת מתוכניות האינטרנט", הוא מספר. "הראיון צבר 500 אלף צפיות. אני לא האמנתי".
הוא, כמו רבים אחרים, לא צפה (לפחות לא בפומבי) כי פוטין יפלוש לאוקראינה. לעומת זאת, יום אחרי הפלישה כבר העריך בריאיון רדיו בישראל כי המטרה של פוטין היא "להפיל את השלטון האוקראיני. הם רוצים לסלק מהשלטון את כל הכוחות של מה שהם קוראים פרו־נאצים – אנשים בעלי אידיאולוגיה של לאומנות ותיקה ששיתפה פעולה עם הנאצים. להקים אוקראינה חדשה".
בראיונות לתקשורת הרוסית הוא היה אף חריף יותר: "הביקורת של הקהילה הבינלאומית על רוסיה ופוטין חסרה כל בסיס מוסרי. הממשלה בקייב מעודדת את הנאצים, והם צועדים בלב העיר, בואכה באבי יאר, וכל זה לא מעניין בכלל את ממשלת ישראל. השואה מעניינת את ישראל רק כשהיא צריכה כסף, אבל לא אכפת לה מניצולי שואה בארץ או מרצח עם אחר כמו שואת הארמנים".
ומה צריכים הרוסים לעשות באוקראינה? "כמו שעשו בגרמניה. האידיאולוגיה הנאצית חילחלה לתוך האוכלוסייה האוקראינית והם בנו מחדש את המדינה על בסיס האידיאולוגיה הזו. כדי להילחם בה צריך תהליך של רוסיפיקציה" – כלומר הטמעה בחיים הרוסיים, ואימוץ של תרבות, לשון ומנהגים רוסיים.
בשיחה אחרת אמר קדמי כי כשהצי הרוסי יכבוש את אודסה, יראו כולם כי תושבי העיר יחנקו את החיילים מרוב שמחה על שהם משחררים אותם.
לדבריו, רוסיה התכוננה שנים רבות לעימות מול ארצות־הברית, הכנות שכללו פיתוח של סוגים חדשים של טילים ונשק גרעיני. "בדצמבר אשתקד פוטין היה מספיק מוכן לשים את האולטימטום על השולחן – פינוי בסיסים ונשק של נאט"ו כדי לחזור למצב שהיה ב־1997 וסגירת בסיסים של חיל האוויר האמריקני שבהם אימנו טייסים אירופאים. אם לא תעשו את זה, הוא אמר, אנחנו ננקוט אמצעים צבאיים טכניים. אף אחד לא יודע למה הרוסים התכוונו במילים האלה. אתה יכול להניח כל מה שאתה רוצה - החל מהצבת טילים בקובה וכלה בתקיפה של בסיס טילים ברומניה", הוא אומר בשיחתנו.
"ביידן ופוטין התחילו משא ומתן על יציבות אסטרטגית עוד ביולי. הרוסים התכוונו למשא ומתן הזה, אבל הם החליטו שהם הולכים אליו מעמדת כוח – עליונות אסטרטגית בנשק גרעיני. החישוב הרוסי היה שאם תיווצר סכנה אמיתית למלחמה בין המעצמות, ארצות־הברית תיסוג בגלל נחיתות אסטרטגית גרעינית. במקרה של מלחמה גרעינית, ארצות־הברית – בגלל שטחה ובגלל הריכוזיות – פשוט תושמד. רוסיה בגלל שהיא ענקית, תסבול נזק עצום אבל לא תושמד. הם היו בטוחים שאמריקה לא תלך על מלחמה גרעינית ביחסי כוחות כאלה, ולכן בסופו של דבר תתקפל מול הדרישות".
מה שהתברר בסופו של דבר כחישוב מוטעה. אבל בוא נלך צעד אחד אחורה: למה בעצם הם שמו את האולטימטום? האם פוטין באמת חושש שנאט"ו או ארצות־הברית עשויות פשוט לתקוף אותם? זה חשש מוצדק בעיניך?
"הנחת העבודה של המטה הכללי הרוסי וההנהגה הרוסית היא שהמטרה האסטרטגית של נאט"ו וארה"ב היא להרוס את רוסיה בצורתה הנוכחית ולכן פוטין זקוק לחסינות צבאית".
אני שואל האם היה פעם מצב כלשהו שבו נאט"ו התכוונה לתקוף, כך סתם?
"בוודאי. יש לרוסים ולסובייטים ניסיון רב בכך, יותר מעשר פעמים תוכננה התקפה גרעינית נגד רוסיה. למשל ב־1946 הוכנה תוכנית על ידי הבריטים והאמריקנים לתקוף את הצבא הסובייטי יחד עם יחידות צבא גרמניות שלא פורקו מנשקן והוחזקו במחנות על ידי הבריטים".
איזו תוכנית זאת?
"התוכנית הזו נקראת בפי הרוסים Unbelievable, היוזם שלה היה צ'רצ'יל. היא נדחתה ברגע האחרון".
איפה התוכנית הזו? איפה מוצאים עותק שלה?
"אני לא ראיתי את התוכנית, אבל לפי הרוסים התוכנית הזו הייתה קיימת והעתקים הגיעו אליהם ב־46'".
כלומר אין לך מושג שבאמת הייתה תוכנית כזו.
"זה לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שהרוסים מאמינים בזה".
אבל אין לך שום הוכחה שזה היה קיים בכלל.
"יש לי הוכחה שזאת הייתה הנחת העבודה שלהם".
קדמי בגרסת סוף מאי 2022 אומר כי ארצות־הברית התחכמה לאולטימטום וגרמה להסתת אזור העימות מהתנגשות בינה לבין רוסיה, למשיכת פוטין לתוך אוקראינה. "מה שהשתבש בתוכנית היה, כפי שנכתב בעיתונות המערבית, שהאוקראינים התחילו לרכז כוחות מול דונבאס", הוא אומר.
זו בהחלט טענה רוסית אבל היא לא הופיעה בעיתונות מערבית.
"הצבא האוקראיני – ואף אחד לא מכחיש את זה – ריכז 120 אלף חיילים באזור מול דונבס".
בוודאי שמכחיש את זה. היועץ הבכיר לנשיא זלנסקי, אלכסיי אריסטוביץ', אמר לנו את זה בראיון.
"זה מגיע מכל המקורות, גם המערביים, לא רק הרוסיים. היו כתבות על זה, גם בישראל. הם ריכזו פי ארבעה כוחות מאשר אלה של דונבאס ובחודש האחרון לפי תחילת המלחמה היו הפגזות שהלכו וגברו מיום ליום, משבוע לשבוע. האוקראינים הפגיזו את דונצק ואת כל שאר היישובים שם. רק מי שעוצם את העיניים וסוגר את האוזניים אומר שזה לא קרה.
"ופוטין אמר כמה חודשים לפני כן, 'אנחנו לא נפלוש לאוקראינה אלא אם האוקראינים יתקפו את דונבאס ואז לא רק שנגיב אלא שעצם קיום אוקראינה כמדינה ריבונית יהיה תחת סימן שאלה'".
זו כבר שאלה עובדתית: האם באמת אוקראינה תקפה את דונבאס, או האם זה שקר של פוטין ושל הבדלנים שהשתמשו בזה כדי להצדיק את הפלישה.
"הם לא ביימו כלום. הם הפגיזו כל יום וכל יום היו הרוגים. זו עובדה".
אבל איפה העובדה הזאת? איפה היא הוצגה?
"אף אחד מכם, גם אתה, שהיית שם, לא רציתם לראות את זה".
אבל, יעקב, גם אתה לא ראית.
"עיתונאים מכל העולם ראו את זה. מי שהסכים להיכנס. גם מצרפת. גם מגרמניה".
אתה מכיר כלי תקשורת מערבי גדול אחד, שאינו רוסי, או אוקראיני או בדלני, שדיווח על זה?
"תגיד לי, יש כלי תקשורת מערביים שמציגים בצורה אובייקטיבית את המלחמה שלנו נגד עזה?"
בעיניי כן. אני עובד באחד כזה.
"כלי תקשורת מערביים סירבו בעקשנות לבוא לשם ולראות. הזמינו אותם".
קדמי לפחות מוכן להודות כעת כי המלחמה אכן התבססה על הנחות מוצא שגויות לחלוטין. "ב־2014 רוב האוכלוסייה באוקראינה הייתה פרו־רוסית. משך שמונה שנים הם עברו שטיפת מוח לאומנית, פרו־נאצית, בדיוק כמו ששטפו את המוח של העם הגרמני.
"הרוסים חשבו שהאופוזיציה הפרו־רוסית באוקראינה תנצל את הפלישה ותפיל את השלטון ושאחוזים ניכרים מהאוכלוסייה ייתמוך בהם. זו הייתה טעות קשה. חלק באשמת אנשים שטיפלו באוקראינה ולא הבינו מול מי הם עובדים". קדמי שוב מכוון לדעת גדולים. גם פוטין הגיע כנראה לאותה מסקנה ולפי כמה ידיעות, הכניס למעצר בית את בכיר המודיעין שהיה אחראי על הנושא.
"הם כולם היו תחת הרושם של מה שקרה באי קרים, של אפס התנגדות, של חיילים שעורקים לצבא הרוסי, והיו בטוחים שעצם הפלישה תביא את הפרו־רוסים לקחת יוזמה".
כלומר הם השאירו את זה ליד המקרה.
"אכן כן. הם חשבו שמספיק להזיז את המצב והוא יידרדר בעצמו".
לפי קדמי, ראשי ערים רבות באוקראינה שהבטיחו למודיעין הרוסי שיעמדו לצידו – בגדו, וגם הצבא הרוסי התנהל תחת כמה פיקודים וכמה גנרלים, מה שהביא להישגים הצבאיים הדלים.
אז מה בעצם השלב הבא במלחמה?
"אחרי שהרוסים נוכחו שזה לא עובד והבינו שצריך להילחם, שונו הפקודות וכל הטקטיקה, ומעכשיו הם הולכים על השמדת הצבא האוקראיני. הם עזבו את ערי הלווין והתמקדו במזרח".
הם לא עזבו, הם נסוגו כשהובסו בקרב, אם לא נמלטו ממש.
"הם החליטו לעזוב, לא בגלל קרב כלשהו. לא היו קרבות כשהם נסוגו".
במו עיניי ראיתי את הכוחות נסוגים מאירפין ומבוצ'ה.
"מבוצ'ה הם יצאו בלי ירייה אחת. בלי ירייה".
אז כנראה שמישהו אחר ירה.
ההופעות התכופות והאמירות הקשות עוררו על קדמי לא מעט זעם, וגם לא מעט טענות כי הוא מקבל שוחד מפוטין, כסף או וילה מפוארת על גדות אגם קומו. המאשימים מעולם לא הביאו בדל הוכחה לדבריהם, שאותם מכחיש קדמי מכל וכל. "לא יוצא לי מהראיונות האלה שום דבר חוץ מסיפוק עצמי", הוא אומר.
"אני לא יודעת מה, אם בכלל, הוא מקבל", אומרת אחת המבקרות הקשות שלו, חברת הכנסת לשעבר קסניה סבטלובה. "יכול להיות שהוא פשוט מאוד אוהב תקשורת ועם כל הכבוד לרדיו רק"ע, כאן, לראשונה, הוא מקבל את ההכרה לה ייחל כל השנים.
"הרוסים תופסים את ישראל כמדינה חזקה עם שיניים, מצליחה, בת ברית של ארצות־הברית. ההתחברות עם ישראל וישראלים מאוד נחשבת בעיניהם, בין אם זה ביקור של נתניהו כמנהיג מערבי יחיד לחגיגות 9 במאי או הראיונות של קדמי, וזה נותן להם את הלגיטימיות שהם מחפשים. "הוא כל הזמן מקצין בדבריו, תוך שהוא עושה הקבלות והשוואות עם המצב בישראל. כך, למשל, הוא מזכיר את הפעולות של ישראל נגד משלוחי נשק לגורמים מסוכנים, אפילו על אדמת המדינות המשגרות את המשלוחים. הרמז הוא ברור – אם ישראל עושה את זה, לגיטימי לגמרי שרוסיה תעשה את זה נגד פולין או מדינות אחרות".
להערכת קדמי המלחמה לא עומדת להסתיים בקרוב. להפך. "פוטין אמר לצבא: 'יש לכם זמן כמה שאתם רוצים. המשימה שלכם היא לחסוך בחיי חיילים. אתם נתקלים בהתנגדות, תעצרו, תורידו אש. תכבשו את המקום לאט, העיקר עם פחות אבדות'. עכשיו המטרה היא לחסל את כל הכוחות האוקראיניים שעמדו מול דונבאס. פשוט להרוג אותם עם הרבה מאוד אש, ארטילריה וטילים. אחרי שהם יחסלו את הצבא האוקראיני הם ימשיכו לכיוון מיקולאייב ולכיוון מולדובה עד לניתוק המדינה מחוף הים השחור".
זיו קורן ואני ראינו אינספור מקרים של טיווח רוסי מכוון של אוכלוסייה אזרחית, שלא היה באזור שלה צבא או מרתפים של נשק ביולוגי אמריקאי שהם מפתחים שם.
"מה השאלה?"
איזו הצדקה יש לזה?
"היית במוסול? אתה יודע מה עשו האמריקנים במוסול?"
האם מעשים רעים במקום אחד מצדיקים מעשים רעים במקום אחר?
"אין מה להשוות למה שהאמריקאים עשו במוסול".
אתה משווה. אני לא העליתי את מוסול. אתה העלית את זה.
השורה התחתונה בהערכה של קדמי עגומה למדי: "העימות בין רוסיה לארצות־הברית רק ילך ויגבר. זה עימות שיכול להגיע עד סף מלחמה. בהנחה רוסית שכשיגיעו לסף מלחמה, האמריקנים ייסוגו".
אז למה הם לא מחריפים את זה כבר עכשיו בעצם? כי בינתיים חיילים רוסים מתים.
"עד שהם לא יסיימו את המהלך באוקראינה הם לא יתחילו במהלך אסטרטגי מול ארצות־הברית. אבל ברגע שהם יסיימו – הם הולכים לעצב מחדש את העולם".
