כשהתחילה מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר היה יוסף (שם בדוי), קצין קבע בן 38, בדרך לריצת בוקר סמוך לביתו שבמרכז הארץ. את מה שראה ועשה מאז הוא מתקשה לשכוח.
"כשהתחילה המלחמה הייתי בדרך למסלול הריצה, ושמעתי ברדיו שיש אירוע ביטחוני והרוגים בדרום. ברגע שהבנתי שיש מחבלים שהגיעו לשדרות ולאופקים נכנסתי לדריכות והתקשרתי למפקד שלי. הוא אמר שאנחנו בשעת מלחמה, ושמי שיכול לסייע שייסע דרומה. אני מכיר היטב את הגזרה, ויש לי קשר רגשי למקום. לבשתי מדים ויצאתי.
"חברתי לארבעה לוחמים סמוך לצומת סעד, שם השארתי את הרכב הפרטי שלי. בנינו חוליה, נכנסנו פנימה והתחלנו לסייע במאמץ סריקות וטיהור המרחב. ראיתי דברים קשים בחיי, אבל את מה שהיה שם לא ראיתי גם בשום סרט אימה. גופות בלי פרצוף, חלקי גוף זרוקים, מעולם לא נתקלת בשום דבר שדומה לזה. קשה לתאר את זה במילים. בשלב הזה האדרנלין עוד פעל והוא נטרל את הפחד. נכנסתי למוצבים והכל היה מלא בדם, מלא בגופות, מלא בזוועה, בהרס, בוונדליזם. ברגעים האלה אתה מבין כמה אנשים יכולים להיות רעים. זה לא אנשים, בני אדם לא יכולים לעשות את זה.
"הייתי שם שבועיים ברצף במשימות, ובשטח הייתי על מאה אחוז. תחושת שליחות ליוותה אותי כל הזמן. בשביל זה אימנו אותי, בשביל זה אני לוחם. שם אתה עסוק, אין לך זמן לחשוב. מתי הבנתי מה זה פוסט-טראומה? מה ההשלכות שלה? כשהתנתקתי משם. כשחזרתי הביתה – אבל מבחינת הנפש שלי אני עדיין שם בעוטף.
"את מה שהיה שם לא ראיתי גם בשום סרט אימה. אני חי בתוך הזיכרונות, כשאני הולך לישון זה מחכה לי במיטה. זה נשאר לך בנפש, זה איתך"
"זה התבטא אצלי בתופעות מאוד חריפות. המראות האלה פוגשים אותך בכל צומת, בכל פינה של החיים. כל היום אני מלווה בפלשבקים, חי חזק בתוך הזיכרונות. אפילו כשאני הולך לישון זה מחכה לי במיטה. סיוטים בלילה, לפעמים אני מתעורר בבהלה. בהתחלה חשבתי שזה יעבור לבד, אבל זה התחיל להחריב את מערכות היחסים שלי. הגעתי למצב שבגלל ההתפרצויות שלי, אשתי הרחיקה אותי מהבית ולא הרשתה לי לראות את הילדים.
"כבר כמעט שנה שאני בטיפול תרופתי מתמשך. פעם בשבוע אני רואה פסיכולוג, והיום אני מאושפז באשפוז פסיכיאטרי שלוש פעמים בשבוע. אני לוקח ארבעה סוגי תרופות ביום, בממוצע אני לוקח בכל שלוש שעות כדור. אני מלווה על-ידי עמותת 'בשביל המחר', והם עוזרים לי מאוד, ונותנים לי כלים להתמודדות. היום אני מבין שאין מה לעשות, זו פציעה שתלווה אותי כל החיים, ואני צריך כלים כדי לחיות איתה. אי-אפשר להגיד שזו שריטה שתיעלם, או שעושים לך איזה ניתוח פלסטי וזהו. זה נשאר לך בנפש, זה איתך, אבל לצד זה יש עוד חיים.
"אני רוצה שהסיפור שלי יסייע בהסרת מחסום הבושה, וידחוף לוחמים במצבי לגשת ולבקש עזרה. חייתי באשליה שאני יכול להתמודד עם זה לבד. אני אקדמאי, איש צבא והתביישתי בזה. מחסום הבושה תפס אותי. גם היום כשאני הולך להביא את התרופות מבית המרקחת אני מסתכל ימינה ושמאלה שאין איזה מישהו שמכיר אותי. אבל היום יש לי תקווה, ואני מקווה שזה יביא אותי בסוף למצב שבו אני אוכל לחיות ליד הפציעה או יחד איתה.
פורסם לראשונה: 08:42, 06.10.24
