ב-7 באוקטובר, בסביבות השעה 7:00, הפכנו למשפחה שכולה. לא ידענו על כך מייד. הבשורה הרשמית הגיעה אלינו רק כעבור כשלוש יממות מורטות עצבים.
סמ"ר עדי צור היה בן הזקונים של אחותי סיגל (סיגי) ומאיר, ואחיהם הצעיר של רועי ועמית. הוא התגייס לצבא לפני שלוש שנים ובחר לשרת בחטיבת גולני. בכך הלך בעקבותיהם של שני אחיו הבוגרים שגם הם שירתו שירות קרבי בחטיבות גולני וגבעתי. עדי עבר אימונים ממושכים ומפרכים במסגרת הכשרתו כלוחם, כולל קורס צלפים, והתגלה כצלף מוכשר.
הוא עמד להשתחרר בחודש מארס האחרון, וחיכה לכך בקוצר רוח, הכין טבלת יאוש וכבר רקם אלף תוכניות עם ענבל, שהיתה בת זוגו קרוב לשש שנים. ב-2 בדצמבר 2023 עמד לחגוג את יום הולדתו ה-21, וציפה לכך בהתרגשות.
בשבת הארורה עדי היה מוצב ליד קיבוץ כיסופים. בסביבות 6:30 הוא עוד הספיק להסתמס בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית וסיפר שיש במקום "בלגן גדול". מאות פצמ"רים ורקטות שוגרו לעבר הבסיס. לאחר מכן קולו נדם. כבר בשעות הראשונות החל החשש להתגנב ללב. ניסיונות ליצור איתו קשר במהלך השבת ולאחריה עלו תוהו. עדי נהג ליצור קשר בקביעות עם בני המשפחה וניתוק קשר במשך שעות לא היה אופייני לו, על אחת כמה וכמה כשמדובר ביום כה טראומטי.
קשה לתאר את שעובר על משפחה בימים אלה של חרדה ואי ודאות, שבהם נעשה כל מאמץ להשיג פיסת מידע על אשר אירע לעדי. המשפחה יצרה קשר עם כל גורם אפשרי שעשוי היה לדעת משהו. בתי החולים נסרקו שוב ושוב. פניות נעשו למפקדיו וחבריו של עדי ליחידה וכן להורי חבריו. ביום שני בסביבות השעה 19:00 נשמעה הדפיקה הנוראה על הדלת. מרגע זה והלאה תוכרז המשפחה של עדי כמשפחה שכולה, והחיים ישתנו לתמיד.
עדי נהרג בקרב על קיבוץ כיסופים. בבוקרה של שבת הארורה, הג'יפ שבו נסע עדי נתקל בארבע חוליות מחבלים. עדי והסמל שלו מיכאל בן חמו ז"ל, פרקו מהג'יפ ונלחמו בגבורה עד הדקה האחרונה. הקרב ההירואי שניהלו הוא ומיכאל, מעטים כל כך מול רבים, קנה זמן יקר לחיילים שנותרו בג'יפ והם הצליחו להגיע לבסיס ולהזעיק כוחות נוספים. הודות לקרב הבלימה שניהלו עדי ומיכאל וללחימתם של חיילי גדוד 51 של גולני בכיסופים, גורלו של הקיבוץ היה טוב לאין ערוך בהשוואה לקיבוצים אחרים. סיפורו של עדי הוא סיפורם של גיבורי ישראל שהתגלו ביום הזה במלוא תפארתם, כשלמרות היותם במיעוט מספרי כה דרמטי, עשו את הבלתי אפשרי והצילו את הארץ הזאת מכליה ב-7 באוקטובר.
עדי שלנו ניחן בקסם בלתי נדלה. היו בו חביבות, בלתי אמצעיות, והוא הקרין חום רב שמיגנט מייד את כל מי שהיה בסביבתו. "בעל נשמה יתרה", כינתה אותו המשפחה
עדי שלנו ניחן בקסם בלתי נדלה. היו בו חביבות, בלתי אמצעיות, והוא הקרין חום רב שמיגנט מייד את כל מי שהיה בסביבתו. "בעל נשמה יתרה", כינתה אותו המשפחה. אבל כשראינו את גדודי חבריו שצבאו על בית המשפחה במהלך השבעה היה ברור שמדובר בתופעה. רבים מהבאים הצהירו שעדי היה החבר הטוב ביותר שלהם, ואף היו מוכנים להישבע על כך. עד היום, שבעה חודשים לאחר האסון, פוקדים את בית הוריו חברים וחיילים רבים מהגדוד של עדי ומספרים על אישיותו הבלתי רגילה. הם מתארים כיצד עדי נגע בכל אחד ואחד מהם. "הקשר עם עדי שינה את עולמנו", הם מעידים בעיניים דומעות. מהשיחות איתם עולה שעדי ניחן ביכולת נדירה של טוב לב, נדיבות וחביבות לזולתו, שהחדירה ביטחון רב בכל מי שבא עמו במגע. חיילים ששירתו איתו מתארים כיצד יצא מגדרו לסייע להם. גם כשהיה כבר ותיק בגדוד וזכה לכינוי ”הסמוראי האחרון" לא רק שלא ניצל את מעמדו כדי להטיל מרות על חיילים חדשים, אלא ניסה לעזור להם ככל יכולתו ולתת להם טיפים מניסיונו כדי שיוכלו לעבור את תקופת שירותם בהצלחה.
הוא חש חמלה רבה לא רק לבני אדם אלא גם לבעלי חיים. הוא אימץ את לני, כלבה שעברה התעללות איומה ואיבדה לחלוטין את האמון בבני אדם. לני שהתה בעמותה שטיפלה בכלבים עזובים עד לאימוצם, אך בשל פגיעותה הרבה, נחשבה לאתגר קשה עד בלתי אפשרי לאימוץ. עדי נענה לאתגר. היה זה מחזה מכמיר לב לראות את עדי רוכן מעל הכלבה הפגועה, לוחש לה מלים של חיבה ומחבק אותה בעדינות. עד מהרה פיתחה הכלבה החרדתית קשר אמיץ לעדי וציפתה לחזרתו מהצבא. לאחר נפילתו, כה נוגע ללב היה לצפות בלני מצפה לו בגעגועים.
כמחווה של הנצחה לעדי קראה העמותה "חיים של אחרים" את הבית שהיא מפעילה למען הכלבים על שמו: "הבית הקסום לזכרו של סמ"ר עדי צור".
עדי נקבר בחלקה ד' בהר הרצל בירושלים. כשעלינו לקברו בתום השבעה כבר התמלאה חלקה זו, שהיתה ביום ההלוויה כמעט ריקה, בקברים חדשים. בימים איומים אלה, כמו בסרט נע, הלוויה אחת הסתיימה ואחרת התחילה. משפחה אחר משפחה עם כאבה ודמעותיה. כל סיפור יחיד ומיוחד. לו רק יכול היה ההר הזה יכול לספר על כל הדמעות שנספגו על אדמתו.
