הרעיון שבנק מרכזי צריך להיות עצמאי בתחומי האחריות שלו מתקבל היום כאמת מובנת מאליה, אך זהו למעשה דבר חדש יחסית. בארה"ב מציאות זו יוסדה במתכונתה הנוכחית רק בתחילת שנות ה-50 של המאה שעברה, ומדינת ישראל הצעירה מיהרה להעתיק את המודל. ההפרדה בין תפקידיו של הבנק לבין תחומי האחריות של הממשלה היא כמעט שרירותית, ולא פעם יוצרת מדיניות כלכלית מלאה ניגודים. ממשלה יכולה לנקוט צעדים שגורמים לאינפלציה מצד אחד, ומן הצד האחר הבנק המרכזי משתמש בכלי האפקטיבי היחיד שיש לו כדי להילחם בכך - העלאת הריבית. ומה קורה ל"אזרח הקטן"? הוא מוצא עצמו בין הפטיש לסדן, קורבן כפול. זה בדיוק מה שקורה היום במדינת ישראל, שבה שולטים במדיניות הכלכלית הן קואליציה פוליטית לא ראויה, והן, לצערנו, גם בנק מרכזי לא ראוי.
אנחנו חיים בעידן שסוגד לכל מה שקשור בכלכלה ובעסקים, ולאלה העוסקים בתחומים אלה באופן מקצועי. הכלכלנים מדברים גבוהה גבוהה על סוגיות שלאדם רגיל אין בהן מושג, ודבריהם מתקבלים כאמת שאין לערער עליה. אך אני יכול להעיד, כמי שלימד את תולדות המחשבה הכלכלית לסטודנטים בחוגים לכלכלה, שהאופן שבו מכשירים כלכלנים היום הוא צר וטכנוקרטי.
בניגוד לאופן שבו לימדו את התחום עד לפני כשני דורות, כלכלנים היום יוצאים את האוניברסיטאות עם קרוב לאפס הכשרה בתחומי הפילוסופיה והמוסר החברתי, כמו גם בהיסטוריה של הדיסציפלינה שלהם. כתוצאה מכך הם חסרי כישורים ראויים להבין את ההשלכות הרחבות יותר של ההחלטות הכלכליות שהם מקבלים. מבחינתם, אם להחלטה מסוימת יש היגיון כלכלי קר, אם היא תואמת את המודלים המתמטיים שלמדו באוניברסיטה, הרי שזו ההחלטה שצריכה לעמוד בבסיס המדיניות הכלכלית שעליה הם אמונים.
נגיד בנק ישראל, עם כל הכבוד, נוהג בדיוק כך. הוא ממשיך בהעלאת הריבית גם כשברור שהיא לא גורמת במידה מספקת לתוצאה המבוקשת של הורדת האינפלציה, ומשאיר את הבעיות הנגרמות מכך לפתחה של הממשלה. למה הדבר דומה? לרופא שנותן לחולה תרופה שאמורה לרפא אותו, אך בסופו של דבר לא רק שהיא לא מצליחה בכך, אלא שהיא גורמת לתופעת לוואי אחרת, חמורה מהמחלה המקורית.
לא מדובר כאן רק בעניינים מוסריים או פוליטיים כלליים. גם לשיטתם המקצועית, אין אנשי בנק ישראל מבצעים את תפקידם באופן עקבי וראוי. בנק ישראל אמון גם על הפיקוח על הבנקים. אמון, אך כושל בכך לחלוטין. חמור מכך: עושה רושם שהוא לא מעונין כלל לבצע את תפקידו בתחום זה. ובחסות האין-פיקוח הנפשע הזה הוא מאפשר לבנקים בישראל מזה שנים ארוכות לעשוק את אזרחי המדינה, בעיקר העניים ובני המעמד הבינוני הנמוך שבהם.
(צילום: טל אזולאי)
אלה מאיתנו שמבוגרים מספיק זוכרים כיצד ניתן היה פעם לפתוח תוכנית חסכון עם תשואה גבוהה, עם ריבית של אחוזים לא מעטים. כל הרעיון של העלאת הריבית הוא להאט את קצב הפעילות הכלכלית, לגרום לאנשים להוציא פחות כסף, להוריד את הביקוש והצריכה, וכך לגרום להורדת מחירים. אבל את זאת אמורה העלאת הריבית לעשות לא רק על ידי הגדלת הסכומים שהאזרחים נאלצים לשלם על המינוס בבנק, על הלוואות, או על המשכנתא, אלא גם על ידי תמריץ חיובי יותר לא להוציא את כספם. למשל לפתוח תוכניות חסכון. לא רק פיקדונות מסוגים שונים, רובם בעצם קרנות המושקעות בבורסה מטעם גורמים פרטיים כמו חברות הביטוח או הבנקים, כפי שמציעים היום, אלא תוכניות חסכון פשוטות, כפי שהיו כאן פעם. תוכניות ראויות כאלה, עם תמריץ אמיתי בצורת ריבית של ממש שאינה בגדר עלבון, כבר כמעט אין בנמצא למי שרוצה פשוט לחסוך כסף מבלי להסתכן בהשקעה בבורסה.
המציאות הזו איננה מקרית. חלק מהמדיניות הכביכול ליברלית שעושה שמות בכלכלת ישראל בעשורים האחרונים היא לחסום בפני האזרחים את האפשרות לחסכון בטוח וכדאי לטווח רחוק, ובכך בעצם לגרום להם, מבלי משים, להזרים את כספם לקניות וצריכה, או להשקעה בבורסה, וכך לייצר מצג שווא של צמיחה כלכלית, צמיחה שמותירה אחריה פערים כלכליים בלתי נסבלים.
ד"ר נתנאל וולוךבתחום זה בנק ישראל מועל בתפקידו מזה שנים ארוכות, לא מעט משום שרבים מהכלכלנים המאיישים אותו מסכימים עם המדיניות האכזרית הזאת. רוצה נגיד בנק ישראל לקבל את אמון הציבור? שיואיל בטובו לנהוג ללא משוא פנים או מורא מול הבנקים, שהם לא פחות מברונים שודדים במדינת ישראל היום. וכאשר הוא מעלה ריבית, שיעשה גם את תפקידו מולם ויכפה עליהם להעלות את הריבית גם על פיקדונות מסוגים שונים ותוכניות חיסכון, לא רק על המשכנתאות והאוברדראפטים.
ובאותה הזדמנות, שיעשה סוף סוף משהו לגבי העמלות המטורפות ללא שום הצדקה שהבנקים גובים מהציבור בארץ. רוצה הנגיד באמון הציבור, שיהיה חכם גם מול חזקים, לא רק חלשים. זו איננה דרישה פופוליסטית, אלא ציפייה הגיונית בהחלט.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
