גלעד לחיאני מדריך בירדן ההררי, בחודש שעבר
(כתב: אסף קמר, צילום: ניצן דרור, צילום רחפן: איתי פולק, עריכה:איתי פולק)
בשלהי קיץ 2006 קיבל גלעד לחיאני בן ה-35 את חייו בחזרה. לוחם סיירת הנח"ל הצעיר שב להכרה, לאחר שנפצע אנושות בראשו במלחמת לבנון השנייה, איבד את אחת מעיניו ושכב במשך 11 ימים כשהוא מחוסר הכרה - בין חיים למוות.
לחיאני, שמתגורר כיום במושב אודם ברמת הגולן, נולד וגדל במושבה יסוד המעלה שבגליל העליון. אהבתו הגדולה לספורט החתירה בקיאקים החלה כבר בגיל 11, ורק הלכה והתעצמה. את שירותו הצבאי עשה כלוחם בסיירת הנח"ל, ואז, ב-12 יולי 2006 - לפני בדיוק 15 שנה - פרצה המלחמה ששינתה את חייו.
"סיימתי מסלול וקורס מ"כים, כשכבר לפני סיום הקורס חטפו את גלעד שליט", שיחזר לחיאני. "בערך שבועיים אחר כך החל הבלאגן בלבנון. לחמתי במספר גזרות, אבל נפצעתי ב-76 השעות האחרונות לפני הפסקת האש. זה היה יום שבת בסביבות 12 בצהריים. היינו במבנה באזור ואדי סלוקי, טיווחנו מחבלים ואיפשרנו לכוחות צה"ל להתקדם. ספגנו טילי קורנט ואחד הטילים פגע בנו. היו כמה פצועים, שניים אנוש - בהם אני".
הרסיס חדר מהעין
הפצועים פונו במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה. "חבר שלי מהצוות נפטר במהלך הפינוי המוסק", סיפר לחיאני בכאב. "אני ספגתי פגיעות הדף ורסיסים שפגעו לי בעיקר בראש ובפלג הגוף העליון. רסיס אחד נכנס לי לעין שמאל, והיא נהרסה לחלוטין. אלו דברים שסיפרו לי, כי אני לא זוכר את רגע הפגיעה. סבלתי מפציעת ראש והמצב שלי הוגדר אנוש".
בבית החולים נותח לחיאני להוצאת הרסיסים מהעין שאבדה בפגיעה ולייצוב ראשוני של מצבו, אבל אחרי כמה ימים ליבו קרס. "עברתי החייאה ארוכה והצילו את חיי", סיפר. "התעוררתי רק כעבור 11 יום".
כששב לחיאני להכרה הסכימו הוריו, מירה ושמעון, שלא קמו ממיטתו מאז הפציעה, להתראיין ל"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". בסוף השבוע שעבר העלתה יפעת גליק, שריאיינה אותם אז, פוסט לרשתות החברתיות ובו סיפרה שהוריו של לחיאני פנו אליה. "במשך 15 שנה רציתי לדעת מה עלה בגורלו של גלעד, אבל התביישתי לשאול", סיפרה גליק, כיום כתבת תחקירים ב"כאן חדשות".
"בעקבות הזכייה שלי בפרס סוקולוב אמא של גלעד כתבה לי בסוף השבוע האחרון שהיא שמחה בשבילי", המשיכה גליק. "היא כתבה שהיא לא יודעת אם אני זוכרת את המקרה שלהם או לא, אבל היא רוצה לעדכן אותי שהיום הוא נשוי פלוס שלושה, קייאקיסט עם חברה למקצועות הנהר. זה כל כך ריגש אותי. ברור שזכרתי אותו. במשך שנים שאלתי את עצמי מה קרה לו? האם הוא השתקם? האם הוא הצליח למצוא את מקומו בחיים אחרי הפציעה הקשה? כל כתבה משאירה צריבה, בטח שזו. הייתי אז בת 24, ורק היום כשאני אמא אני מסוגלת להתחיל להבין את גודל התהום שנפערה אצלם".
מרמב"ם יצא גלעד לאחר חודש וחצי של אשפוז, ועבר לשיקום בבית החולים שיבא בתל השומר. "ההתקדמות שלי הייתה הרבה יותר מהירה ממה שהרופאים ציפו", תיאר. "אני חושב שזה בגלל שהגוף שלי הוא גוף של ספורטאי וידע להתאושש מהר. אובדן העין לא הפריע לי אף פעם, אני בכלל לא מרגיש שאין לי עין. הפריע לי שנחלשתי מאוד מהפציעה, כי לפני הפציעה היו לי יכולות מאוד חזקות ופתאום הרגשתי כמו תינוק - ראש של ספורטאי, אבל גוף חלש מאוד.
"לא הצלחתי לעשות את מה שידעתי שאני יכול ומסוגל לעשות. זאת הייתה ההתמודדות הכי קשה שלי. הבנתי שאני צריך לוותר על דברים ולא הייתי מוכן לזה. ראש מחלקת השיקום אמר לי שלא בטוח שאצליח לחזור לחתור בקיאקים כפי שהייתי רגיל. לא הקשבתי לו בכלל, לא האמנתי שיש סיכוי כזה. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאם כבר נשארתי בחיים אז אין סיכוי שלוקחים לי את הקיאקים. זו האהבה הכי גדולה שלי".
תוכנית לשיקום עצמי
בזכות אותה אהבה החל לחיאני לשקם את עצמו מיד עם צאתו מתל השומר, באמצעות תוכנית שבנה לעצמו בעזרת הקיאקים. הוא זכה לגיבוי מלא מאנשי אגף השיקום של משרד הביטחון בטבריה, ועד היום הוא מדבר בשבחם. "פגשתי שם אנשים טובים ששמעו את הסיפור שלי, סמכו עליי ועזרו לי. זה השתלם לכל הצדדים", אמר. "זו תוכנית שהסתמכה על הידע שהיה לי, עם סרגל מאמצים של מה נכון לי. הרי אני מכיר את עצמי, את הגוף שלי ואת היכולות שלי.
"לפני הצבא השתתפתי באליפויות עולם כמו חתירה בנהרות ענק, לרבות הנילוס. אחרי הפציעה ידעתי שאני לא מסוגל לעשות את זה עדיין. נכנסתי לתעלה המזרחית של הירדן, האזור מאחורי יסוד המעלה, מים עם זרימה פחות חזקה, ושם החלטתי לחתור נגד הזרם כדי להחזיר את הגוף שלי לעבודה. זה היה אימון שהיה קל יחסית. ככה בניתי את זה, ולאט לאט חזרתי לכושר. בכל פעם העליתי את רף הקושי. התחלתי להיכנס לירדן ההררי, לאמן את עצמי. זה כל מה שהתעסקתי בו. הקדשתי לזה את כל היום, מהרגע שאני מתעורר עד לרגע שאין יותר אור בחוץ, ואז חזרתי הביתה".
ההתמדה השתלמה. לדברי לחיאני, הוא הגיע לרמה גבוהה יותר מזו שהיה בה לפני פציעתו. "התחלתי לטוס לחתור בנהרות בחו"ל. ראיתי שאני ממש בסדר בנהרות גדולים, וזה החזיר לי את הביטחון העצמי", תיאר. "זה גם נתן לי את הדרייב לעשות את מה שתכננתי אחרי הצבא - טיול גדול באמריקה, שיט בנהרות. ואכן כך עשיתי".
כשחזר ארצה הכיר בזכות חבר את מירי, מורה לחינוך מיוחד, שהפכה להיות אשתו. היום הם הורים לשלושה ילדים - אחינועם בת השבע, אוריה בן החמש וירדן בן השנתיים וחצי, ובנובמבר אמור להיוולד ילדם הרביעי.
לפני כשלוש שנים הגשים לחיאני את חלומו הגדול והקים את "מים לבנים", בית ספר למקצועות הנהר, בסיועו של אחיו הצעיר עומר. "המטרה בבית הספר היא להנגיש את הספורט המיוחד הזה לכל אחד", הסביר לחיאני, שמלבד הלימוד מפעיל את העסק גם כמיזם תיירותי.
הפציעה האנושה שעבר היא עדיין חלק מחייו. "ההתמודדות עם הפציעה לא נעלמת. למרות שאת היכולת הפיזית החזרתי, מטען הכאב הנפשי זה דבר שמנסים לחיות איתו ולומדים לדייק אותו כדי שלא יתפוצץ.
“השבוע היה לילה שלא ישנתי בו. לא הבנתי למה, ובבוקר שמעתי ברדיו תוכנית על 15 שנה למלחמת לבנון, ואז הבנתי שזה כנראה קשור. אמרתי לאשתי שכנראה הגוף שלי זוכר. נכון שיש ימים קשים, אבל מה שמושך אותי קדימה זו המשפחה שלי כמובן והעבודה שלי בנהר. כשאני רואה את כל מה שעברתי בהתמודדות עם הפציעה הקשה הזו, אני יודע שניצחתי".
