כאשר פואד בן אליעזר המנוח התמודד עם בשורה לא נעימה הוא היה פותח את נאומו במשפט: "עם כל הצער שבדבר". עם כל הצער שבדבר אין מנוס מלתאר את המצב כהווייתו: הממשלה בראשותו של נפתלי בנט שינתה בסוף השבוע סטטוס. היא הפכה לחברה בפירוק. משך חייה מכאן ואילך תלוי בעיקר בשניים – יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. לליברמן יש כסף, ללפיד יש עתיד. זה מה שהם מציעים לפוליטיקאים מתלבטים.
מה נותר לבנט? לא הרבה. אחד הפרקים הטרגיים ב"זורבה היווני" של קזאנצאקיס מתאר את האלמנה, אהובתו של זורבה, שוכבת במיטתה, ספק חיה, ספק מתה, כאשר מסביב למיטה השכנות שלה בוזזות את שמלותיה. חבר סיעתו של בנט אביר קארה דורש תמורה על המשך תמיכתו בממשלה. על התמורה – מיליארד שקל לעצמאיים – הוא גומר עם ליברמן. ראש רע"מ מנסור עבאס דורש הבטחות לטווח ארוך תמורת המשך תמיכתו בממשלה, ועל ההבטחות הוא גומר עם לפיד. גם עודה וטיבי, ראשי הרשימה המשותפת, מעוניינים ביחסי תן וקח עם הממשלה. את המשא ומתן שלהם הם מנהלים עם לפיד.
פוליטיקה היא תחום עיסוק אכזר. היא משפיעה מרורים על מי שמצליח והשפלות על מי שנכשל. בנט, שזכה בראשות הממשלה כמעט מן ההפקר, צבר ב-11 חודשי כהונתו הרבה נקודות זכות. הוא הוציא את המשק מקיפאון, עיקר את הרעל מהחלטות הממשלה, ייצב את היחסים עם ממשל ביידן והאיחוד האירופי והתנהל בשכל מול עזה ומול העולם הערבי. הוא הבין את מגבלות כוחו: קואליציה שמשתרעת מקצה הימין לקצה השמאל, עם שמונה מפלגות, לא יכולה להגשים חלומות – בוודאי לא חלומות של מפלגה מהסוג של ימינה. היא יכולה לתחזק חלומות, לא יותר.
הוא היה פתוח ונכון להשתנות. הוא גם הוכיח חוסן מנטלי מול אופוזיציה שלא יודעת גבולות. אבל כראש מפלגה, כמנהיג פוליטי, הוא נכשל. האנשים שבחר, שרומם, אלה שקרא להם "החיילים שלי", היו הראשונים לבגוד. לא רק הסיעה מרדה בו – גם הלשכה.
ביום שישי בבוקר הודיעה היועצת המדינית שמרית מאיר שהיא מתפטרת מתפקידה. הכוונה הייתה להודיע על ההתפטרות בתחילת השבוע, אבל מאיר בחרה להקדים. היא לא תכין את בנט לביקור ביידן, אם יהיה ביקור.
הפתיחות של בנט אפשרה את הברית ביניהם. היא הייתה איתו במשא ומתן שהביא להקמת הממשלה, איתו ובשליחותו בכל המגעים המדיניים אבל גם במשברים פנימיים – מול הפוליטיקאים ומול התקשורת. היא דחפה את בנט להתמרכז – לא מטעמים אידיאולוגיים אלא מטעמים פרקטיים: בהחלטה שלו להצטרף לקואליציית השינוי הוא איבד את רוב בוחרי ימינה. הם לא ישובו אליו. לא נותר לו אלא לחפש מצביעים במרכז-ימין, באותו שדה ציד שמושך את סער, ליברמן ואולי גם את גנץ ונתניהו.
בנט הלך על זה. היה מעניין לעקוב אחר ההתנהלות ביניהם: היא בהתלהבות סוחפת, בקנאות להצלחתו, ביכולת אנליטית מבריקה, יוצאת דופן, בבריחה מכל פרסום בתקשורת; הוא בהנאה משועשעת, באירוניה דקה ובמחמאות גדולות. היא האמינה בבנט החדש. בכירי הלשכה, מראש הלשכה טל גן-צבי ומטה, גם חברי הסיעה, מאיילת שקד ומטה, עצרו בבנט הישן. המאבק על בנט הגיע לנקודת רתיחה לאחר התפטרותה של עידית סילמן. מהלשכה התחילו להדליף נגד בנט ונגד מאיר. היא דרשה מבנט שידאג להפסקת ההדלפות. בנט היה במלכוד. איך יריב עם גן-צבי כשגן-צבי מחזיק לו את ניר אורבך, ובלי אורבך אין לו ממשלה.
העזיבה של מאיר היא מכה. חמור מזה, היא סימפטום. לבנט לא נותר בלשכה אדם אחד שהוא יכול לסמוך על נאמנותו עד הסוף. כולם, גם בלשכה, גם בסיעה וגם בשבע מפלגות הקואליציה האחרות - מחשבים עכשיו את קיצם לעתיד. בנט איננו חלק מהעתיד שלהם. הממשלה אולי תשרוד בחודשים הבאים, אבל לחולל שינוי לא תוכל, וגם למשול לא תוכל. כמו שאמרו פעם חכמים ממני, הנאה לא תהיה לאף אחד מההלוויה הזאת.
תפקיד ראש הממשלה הוא פסגת השאיפות של כל פוליטיקאי. הצרה היא שהוא בא עם תג מחיר. ראש ממשלה חי את הממשלה, לא את המפלגה. הוא יכול להצטיין כראש ממשלה אבל להפסיד בדרך את המפלגה. מעשה במשה ליאון, שהריץ ב-2018 רשימה לעיריית ירושלים ולא הצליח לעבור את אחוז החסימה. בבחירות לראשות העיר הוא זכה. מאז הוא מכהן בהצלחה רבה כראש העיר. אין לו סיעה שמטרידה אותו, מתפרקת לו, מתככת נגדו. ראשו פנוי. חומר למחשבה לנפתלי בנט.